|
אהלן חבר'ה.
אני לא מרבה להגיב כאן (הבית שלי הוא בצהבת), אבל בשיח הנבחרת אני מרגיש חופשי לקשר אתכם לפורקן הזעם שפלטתי על המקלדת. בטוח שגם לכם יש מה לומר בנושא ואשמח לשמוע.
מצורף להנאתכם:
נמשיך את הדיון המתגלגל על עתיד הכדורסל הישראלי כאן. צביקה שרף ושי האוזמן דיברו אתמול על כל מגמת ההצערה שהנבחרת חייבת לעבור והמבט לקמפיין ב2021.
תתכוננו, זו תהיה סקירה לא קצרה, אבל אני מקווה שנוכל לפתח כאן דיון מעניין, כי ברור שצריך להיות כזה אחרי הכישלון הכואב הזה בענף שיקר כל כך לכולנו.
נתחיל מזה: העובדה שנצטרך להתעורר מהכאפה במהירות ולהעמיד סגל וצוות אימון חדשים כבר בעוד חודשיים היא מצויינת.
אין זמן להתפלש בחרא ולא צריך לחכות שנה שלמה עם התחושות המרות וזה כנראה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לנבחרת הזאת.
מה שפחות טוב, הוא שלא באמת נוכל לזמן כמה מהחוליות המשמעותיות בסגל העתיד הזה.
כספי יהיה באותה תקופה בקליפורניה. טי ג'יי ליף יהיה באינדיאנה. איגור קולשוב יהיה בפלורידה. שלושתם חשובים, ובוודאות לא יהיו חלק מהמוקדמות, לפחות עד הקיץ.
גם יובל זוסמן, איתי שגב וכארם משעור יהיו במכבי, שלא בטוח שתשחרר אותם (נקווה שכן).
אני חושב שעניין הותק והניסיון מקבל קרדיט מופרז לחלוטין בשלולית.
במקום להסתכל על נתונים פיזיים, פוטנציאל וכשרון, מי שזכו לשחק ביורובאסקט הזה הם החבר'ה "הותיקים", "המנוסים", ואלו שכבר עשו דבר או שניים בכדורסל הישראלי (בואו נהיה הוגנים- מה זה שווה?).
די ברור שזה פשוט לא רלוונטי בשיט לקרבות שיש לנו באירופה.
קמפיין המוקדמות לאליפות העולם הוא בסה"כ פלטפורמה נוחה להריץ בה טסטים. יוון (מינוס שחקני יורוליג?), בריטניה ואסטוניה זו הגרלה קלה מאוד לבית המוקדם.
כזאת שמאפשרת לך לזמן כל סגל שתרצה, בלי לחשוש.
נתחיל ממי לא הייתי מזמן.
מהסגל הנוכחי, כל הדור הותיק: ליאור אליהו, יותם הלפרין, גיא פניני, אלישי כדיר- תודה ושלום. נוסיף את כספי שייעדר וזה 5/12 שבחוץ.
נשארנו עם שבעה: גל מקל, יוגב אוחיון, בר טימור, שון דוסון, עוז בלייזר, עידן זלמנסון וריצ'רד האוול.
לדעתי, זו ההזדמנות לחתוך בבשר החי- ואם מישהו רוצה להראות לשחקן הישראלי, שהתרגל לפינוק, שאין הנחות- זו ההזדמנות לעשות את זה.
פה בדיוק נכנס חשבון הנפש והשאלה: מי מהשחקנים האלה יהיה רלוונטי בקמפיין הבא? ואני מדבר על 2021. לא אליפות העולם שלא נשתתף בה ב-2019.
כששואלים את השאלה הזאת צריך לקחת בחשבון כמה דברים. 1. הכושר הנוכחי של השחקן. 2. הפוטנציאל שלו להשתפר. 3. מי האלטרנטיבות?
נתחיל מעמדת הרכז.
שלושה רכזים יש בנבחרת ישראל: גל, יוגב ובר. כולם בכושר משחק סביר, אבל ברור לגמרי מה הם מביאים לשולחן.
הפוטנציאל של כולם כבר די פגע בתקרה ואני לא צופה שום שינויים (לטובה) שיהפכו אותם למועילים יותר לנבחרת.
מקל הוא רכז-סקורר נטול קליעה לחלוטין (הקמפיין הנוכחי הראה את זה באופן חד משמעי), יוגב הוא ספציאליסט הגנתי ותו לאו, וטימור הוא פשוט שחקן אפור ולא מספיק אסרטיבי.
מי עומדים מנגד?
כמה שמות: בראש ובראשונה תמיר בלאט, שנראה בקמפיין העתודה כמו התקווה הלבנה של נבחרת ישראל.
"הבן של" מביא לשולחן שתי תכונות מרכזיות שהנבחרת שיוועה להן והן יכולת הקליעה ויכולת יצירת המצבים.
בלאט היה השחקן המשמעותי ביותר של נבחרת העתודה בקיץ, כשהיה אחראי על 51% מכלל הנקודות של הנבחרת, בין אם קלע אותן בעצמו או מסר אסיסט לחבריו לקבוצה.
נתוני הקליעה שלו היו פנטסטיים- 2.7 שלשות לערב ב43%, מעל 60% בTS%. גם בהפועל ת"א היו לו 1.9 שלשות למשחק ב42% כך שבהחלט אפשר לספור את הקליעה שלו מבחוץ כנשק אמיתי.
גם היכולת שלו לייצר אסיסטים בקצב גבוה לא ניתנת לביטול, כש-5.4 אסיסטים למשחק בהפועל שמו אותו כמלך האסיסטים הישראלי בליגה, קצת לפני גל מקל. לא פחות מ-10 היו לו בעתודה.
כשלוקחים בחשבון את הבטחון שהוא מביא לפרקט כבר בגיל 20, ואת הפוטנציאל שלו להמשיך להשתפר מבחינה פיזית (מה שיסייע לו להרים את האחוזים ל-2 נקודות), אין שאלה שבלאט חייב להיות חלק מהקמפיין הבא, וחלק משמעותי מאוד בתוכו- בהתחשב בכך שהוא הולך להיות שחקן נבחרת לעוד הרבה מאוד שנים.
השם השני שנכנס לדיונים הוא זה של יפתח זיו. "הילד" כבר בן 22, גיל שבו הפוטנציאל כבר צריך להתממש, אבל ניתן לו להנות מההנחה שקיבלו לפניו גם שחקני הנבחרת הנוכחית, שמרביתם פרצו בגיל דומה.
מה שזיו מביא לשולחן ברמה גבוהה יותר מכל רכז ישראלי אחר הוא הפרופיל הפיזי-אתלטי שלו. מבחינת אסקפלוסיביות, הילד חיה. אממה, צריך לזכור שגם גל מקל ויוגב אוחיון חיים על טיקט דומה, וכדי להכנס לנבחרת זיו יצטרך להביא אקסטרות שכרגע לא ברור מה הן.
הבחירות שלו בשנה האחרונה הן בסה"כ חיוביות. ההחלטה לשחק דקות משמעותיות אצל מאיר טפירו וללמוד ממנו כיצד להריץ קבוצה בהחלט קידמה אותו, והבחירה להמשיך ולהוביל בנהריה גם היא בחירה טובה.
המספרים שזיו ניפק באשדוד הם לא משהו לכתוב עליו הביתה: 7.9 נקודות ב44% ל-2, 27% ל-3 ו-53% עלובים מהקו הופכים אותו לפחות על הנייר לקלע בעייתי בדיוק כמו מקל ואוחיון.
מצד שני, זיו העמיד ממוצעים נאים בקמפיין האולימפי, עם 53% מהשדה, 55% לשלוש ו79% מהקו, לצד 10 נקודות, 3.8 ריבאונדים, 4.8 אסיסטים ו-3 (!) חטיפות למשחק ב23 דקות בלבד.
אם המספרים האלו יהיו חלק ממגמה, ואת זה כבר נוכל לזהות בתחילת העונה, לזיו בהחלט יש מקום בסגל הנבחרת הבוגרת. אם היד תמשיך לאכזב, הבחור יאלץ להמשיך לעבוד ולחכות להזדמנות בפעם אחרת.
אז מתוך חמשת הרכזים האלו, סביר להניח שנראה שלושה. בעולם אידיאלי, הייתי לבלאט את המפתחות כבר בנובמבר, אבל לא בטוח שנראה את זה קורה, בוודאי לאור המעמד החזק של מקל ואוחיון בנבחרת.
יכול להיות שפציעות וכושר משחק בתחילת העונה ייכנסו לתמונה ויכריעו את הגורל על העמדה הזו, אבל בהחלט חייב לבוא כאן שינוי מיידי.
עמדת הרכז חשובה מדי בשביל להפקיר אותה בידיים של שחקנים שלא מסוגלים לקלוע לסל ואם רוצים להתחיל בשינוי זה צריך לבוא משם.
ההערכה שלי: מקל ובלאט בפנים, כאשר הזימון השלישי יוכרע לפי היכולות שיפגינו טימור/אוחיון בהתכתשות הפנימית שלהם בירושלים, ולפי היכולת שזיו יפגין בפתיחת העונה בנהריה.
נמשיך קדימה לעמדות 2-3. כאן יש לנו דיון קצת אחר. בעולם שבו כלל הסגל עומד לרשות המאמן, השמות של עומרי כספי, איגור קולשוב, יובל זוסמן וכארם משעור הם הראשונים לקפוץ.
אבל, כאמור, החבר'ה הללו לא צפויים להתייצב לנבחרת בשל אילוצי NBA/NCAA/יורוליג. אם במקרה של זוסמן ומשעור עוד אפשר לקוות שיגיעו, החבר'ה מאמריקה, שצריכים להיות שניהם בפנים, לא יגיעו, וחבל.
בכל זאת, ננתח מה כן יש בפול. שון דוסון ועוז בלייזר הם השניים שהיו חלק מהסגל הנוכחי, וקשה להגיד שמישהו מהם הצדיק את מקומו בנבחרת.
יותר מזה, אפשר לומר שדוסון היה השחקן הגרוע ביותר בקמפיין הזה, עם תרומה שלילית ואפס פוטנציאל לעתיד. מי שהיה אמור להיות ההבטחה הגדולה של הקמפיין התגלה כשחקן חלש להחריד ואני חושב שזו עילה ברורה להדחה.
היכולת המחפירה של דוסון צריכה להשאיר אותו בבית ולו בשביל לסמן משהו כלפי הכדורסלן הישראלי והמחוייבות שלו לעבודה.
במקרה של בלייזר, לא באמת ניתנה לבחור הזדמנות אמיתית להוכיח את עצמו, אבל העובדה שבליגת ווינר סל הבחור משחק באופן קבוע בעמדה 4 ולא נדרש להתאים את המשחק שלו בשני צדי המגרש לפרימטר, גם היא סיבה לחשש.
על מי כן אפשר לדבר?
בנבחרת האולימפית ובנבחרת העתודה בחרו לשחק בליין-אפ של שני רכזים, כשחואקין שוכמן ורועי הובר משחקים בעמדה 2. שניהם, לטעמי, לא מספיק טובים כדי לשחק בבוגרת.
הניפוי האחרון של הנבחרת הבוגרת, עמית שמחון, הוא בסה"כ סקורר די אפקטיבי ברמה המקומית, אבל בתחושה שלי, בגיל 28, מדובר במקרה של too little, too late.
אם אנחנו מכוונים למגמה של הצערה של הנבחרת, היחידים שיכולים להכנס לשיח, לטעמי, הם רפי מנקו ויניב סולומון.
מנקו כבר בן 23, מגיע מסיבוב יחסית מוצלח בהפועל אילת, וחוזר עכשיו לידיים של דני פרנקו בתור התקווה של הפועל ת"א.
למנקו יש סייז לא רע לעמדה 3, ובאילת הוא גם הראה את היכולת לקלוע בצורה יציבה יחסית (9.4 נקודות עם 54% ל-2 ו39% לשלוש, 70% מהקו). הוא גם בסה"כ שחקן אקטיבי שנותן תרומת אול-אראונד לא רעה.
מאידך, מדובר באתלט "בינוני" בלשון המעטה, שלוקה בטיפול בכדור ונוטה, בדומה לבלייזר, לעמדה 4. רק פתיחת עונה משכנעת שלו בהפועל ת"א אמורה להכניס אותו פנימה.
דווקא סולומון, מבחינתי, הוא אולי הזימון הכי טוב שיכולים להביא לנבחרת הזאת, כמובן בהנחה שמראה שהפוטנציאל שהפגין בלאומית מיתרגם היטב גם לליגת העל (כן, זה "אם" גדול).
בשונה מהרבה ישראלים אחרים שאוהבים להתחבא מאחורי הזרקור, הבחור הזה זוהר באור חזק מאוד. נכון שזה קורה בפלטפורמה חלשה יחסית, אבל אם הוא יצליח לפרוץ בראשון, הכדורסל הישראלי ירוויח בגדול.
מדובר בסקורר עצבני שזרק יותר מכל אחד אחר בקבוצה שלו בליגה הלאומית בשנה שעברה (ר"ג/גבעתיים), ורשם 18.8 נקודות (47% שדה, 31% ל-3, 70% מהקו) ו-6.7 ריבאונדים למשחק.
מה שאני כן רואה אצל סולומון ומבדיל אותו מהאחרים זה היכולת האתלטית שלו והטיפול שלו בכדור. בגובה 2.01 מ' ולמרות פציעות טורדניות בברכיים, הבחור הפגין שליטה מצויינת בגוף ובכדור, והראה יכולת אמיתית לייצר מצבי קליעה. זה משהו שיכול לאפשר לו לשחק בעמדה מספר 2, שמשוועת לסקורר, או לפחות לשחקן עם ביטחון שיחזיק בכדור וינסה לייצר (מה שדוסון נכשל בו קשות).
נוסיף לפול גם את נתנאל ארצי שהיה פנטסטי בקמפיין של העתודה (12.9 נקודות, 43% לשלוש ו-6.3 ריבאונדים למשחק) ומציג פרופיל פיזי-אתלטי מעניין, אבל תיפקד עד עכשיו רק כ-4.
ארצי לא שיחק כמעט בכלל בבוגרים בחיפה וגם השנה לא צפוי ללקק דבש עם בלייזר, גרייבס, וורקמן וברנדון באומן לפניו ברוטציה.
מאידך, זה לא הפריע לו להגיע לטורניר העתודה בכושר אדיר, ולכן השם שלו ראוי לפחות להיות מוזכר, בוודאי בהתחשב בדלילות בעמדה והפוטנציאל שלו להתפתח לשחקן תורם בעתיד.
אז מי יש לנו על עמדות 2-3? כספי, בלייזר, דוסון, זוסמן, משעור, קולשוב, מנקו, סולומון וארצי.
בעולם אידיאלי, מי שמקבל את המפתחות הוא זוסמן הצעיר, אבל כאן סימן השאלה סביב ייתכנות הזימון שלו שפוגע בתוכניות ולא ברור אם ישתתף.
אם אני חלק מקברניטי האיגוד, אני עושה הכל כדי לוודא שזוסמן מתייצב, כי הוא באמת הסנטרפיס של עתיד הנבחרת בעמדות האלה.
יתר החברים אמורים להתחרות בסופו של דבר ב2021 על שאריות הדקות של כספי, זוסמן וקולשוב, כך שכמעט כל זימון יתקבל בברכה. בהתחשב בדלילות של הנבחרת בעמדה 4 (מיד נגיע לשם), אני בהחלט מוצא מקום גם לבלייזר, ארצי וסולומון.
היכולת של מנקו בפתיחת העונה יכולה להשפיע, כמו גם התפוצצות מפתיעה של דוסון בתקווה לזכות מחדש בגופייה שייתכן ואיבד הקיץ.
בכל מקרה, כאן מה שהנבחרת צריכה להשיג הוא הבנה של מי יכולים להוות רול פליירס איכותיים, ולאו דווקא שחקנים מובילים. לכל אחד מהנ"ל יש סיכוי לעשות את זה.
נמשיך לעמדה 4.
מה שבלט בעמדה 4 של הנבחרת הקיץ היא הרכות המזעזעת בהגנה ובריבאונד, כשבעצם כל יריבה באה ושחטה אותנו עם סטרץ' פורס מודרניים שמשחקים פנים-חוץ בצורה אפקטיבית.
כמובן שאי אפשר לצפות לכלום מליאור אליהו העייף והשבע, אבל ב2021 לא יהיה קל יותר. מלי, תייס, שנגליה וקוזמינסקאס הם לא באמת הגבוהים הכי מפחידים ביבשת (סלח לי ארז), וזה יכל להיות גרוע אפילו יותר.
מכאן, חייבים לעשות הכל כדי לוודא שביורובאסקט הבא יעמוד לרשות הנבחרת טי ג'יי ליף.
ליף מביא למגרש את התכונות של סטרץ' פור מודרני וישראל משוועת לכשרון בסדר הגודל הזה בקו הקדמי. יש לו את הסייז (2.08 מ' עם ידיים ארוכות), יש לו משחק פנים-חוץ איכותי, הוא לא פרייאר בריבאונד, מסוגל לתת אימפקט כחוסם בהגנה וגם מביא IQ כדורסל גבוה מאוד. כל אלה כבר פה, והוא עדיין לא שיחק משחק אחד כפייסר.
לאורי מרקנן, לצורך ההשוואה, הציג מספרים די שקולים באוניברסיטת אריזונה, והוא בלי ספק אחד הגבוהים האיכותיים בטורניר הזה (22 נקודות ו6.2 ריבאונדים למשחק עד עכשיו).
נשים בצד את ליף, שהוא סיפור בפני עצמו, כשקודם כל נדרש לשכנע אותו להצטרף לנבחרת ולאחר מכן גם לראות איך מוודאים שנרשם כישראלי מן המניין (בהיותו יליד הארץ), כי הרי הוא לא רלוונטי בלאו הכי לנובמבר הקרוב.
בעמדה 4 אנחנו רזים מאוד וכאן כבר מתחילה להיווצר בעיה אמיתית. גם אם נלך לכיוון הנבחרת האולימפית אין יותר מדי בשורות מעודדות.
נכון, תומר גינת נתן טורניר טוב מאוד (14.3 נקודות עם 31% לשלוש, לצד 8.6 ריבאונדים ו-2 אסיסטים), וגם עונה סבירה בהפועל ת"א (9.3 נקודות, 5.7 ריבאונדים).
אבל הבחור נמוך (2.02 מ' ביום טוב), לא אתלטי בשום צורה ומציג פריים שברירי ורזה שמספיק לו אולי כדי לייצר דומיננטיות בליגת הגמדים, אבל לא יהיה רלוונטי מול אף ביג מן אמיתי.
לתחושתי הוא לא מספיק טוב וגם לא יהיה מספיק טוב כדי להתברג כשחקן מועיל לנבחרת. התקווה העיקרית שלו היא עבודה אינטסיבית על פיתוח הקליעה משלוש.
בנבחרות הצעירות יותר גם קשה לראות אופטימיות, כשתומר לוינסון בן ה-17 עוד רחוק מלהיות שחקן שראוי להכנס לשיח הנבחרת הבוגרת, אבל כבר עכשיו אפשר להגיד שהתקווה העיקרית שלו, בדומה לגינת ועל אף שגבוה ממנו במספר סנטימטרים, היא פיתוח משחק החוץ.
אז גם כאן, בעצם, אין ברירה אלא ללכת נמוך, ולחזור לשמות של בלייזר, מנקו, משעור וארצי, שכמובן מעחזקים את הסיכויים שלהם להכנס לסגל הסופי.
בתחושה שלי אף אחד מהם לא באמת יכול לשחק בעמדה 4 בצורה משכנעת, אבל בעוד שמהשלושה הראשונים אנחנו עוד יודעים פחות או יותר מה נקבל, דווקא לארצי, שהרשים מהעמדה הזאת גם מבחינה פיזית ואתלטית, יש סיכויים להתברג כשחקן מועיל.
כמובן שיש את האפשרות לשחק אולד-סקול לגמרי, עם שני ביג מנים בצבע, וכאן אנחנו כבר נכנסים לבורסת השמות בעמדה מספר 5.
שניים שיחקו בנבחרת, ובעוד שאחד היה הMVP של הקמפיין, השני בעיקר נתן סיבות למה לא לזמן אותו לסבב הבא.
ריצ'רד האוול is a keeper. הסנטר המתאזרח עשה עבודה פנטסטית בדקות שכן הצליח להשאר על המגרש, ועם 17.8 נקודות, 5.8 ריבאונדים ו3.3 חטיפות למשחק אין שאלה שהוא ימשיך להיות העוגן של נבחרת ישראל בעמדה מספר 5 גם בעתיד.
"זלמן", להבדיל, הפגין רכות בלתי נסבלת, מתהדר בנתון ה+/- הנמוך בנבחרת (-13.3), ועם 25% מהשדה ומדד שלילי אין שום סיבה שנמשיך לראות אותו בקמפיינים הבאים.
כשמדברים על מי יכול לעזור להאוול בזמן שהוא יורד לספסל חייבים לקחת בחשבון את מה שחסר לנבחרת, וזה בעיקר אתלטיות, אורך ונוכחות פיזית הגנתית.
לאיתי שגב בהחלט היה מקום בקמפיין הנוכחי ובהחלט יש לו מקום גם בעתיד. נכון ששגב נמוך (2.04 מ'), אבל מבחינת כוח ואתלטיות הוא בהחלט הישראלי הטוב ביותר והיכולת שלו לשחק את הפיק אנד רול בהצלחה יחסית בלטה גם במכבי החלשה של השנתיים האחרונות.
בהתחשב בכך שהשמות הבאים בתור הם אלו של אלכס צ'וברביץ' (בן 31, 2.12 מ'), ובן אלטיט (בן 24, 2.08 מ') כ"גבוהים" הלגיטימיים היחידים בליגה שלנו (ויסלחו לי עמית ביר כץ ויתר שואבי המים), אפשר בהחלט לדבר גם על דניאל קופרברג בתור אופציה כבר לקמפיין הקרוב.
צ'וברביץ' ואלטיט אמנם אתלטים וגבוהים יותר מקופרברג, אבל הסנטר הצעיר הראה בקמפיין העתודה (10.7 נקודות, 6.9 ריבאונדים) שהוא שווה צ'אנס באולימפית, ושם (10.3 נקודות, 4.9 ריבאונדים בפחות מ-16 דקות למשחק) הראה שהוא אפקטיבי לא פחות מאלטיט המנוסה יותר (10.6 נקודות, 4.3 ריבאונדים ב-19.5 דקות למשחק).
אפשר להמשיך ולדחוף את זלמנסון, אבל הבחור לא צריך לקבל קרדיט כל עוד הוא לא מרים את הרמה שלו ב10 רמות בהגנה ובריבאונד וממשיך לעבוד קשה על הפרופיל הפיזי הבעייתי שלו.
העמדה הזו מבחינתי די סגורה, כשהאוול וקופרברג יכולים להתייצב כבר בנובמבר, בתקווה ששגב יצטרף אליהם (ובמידה ולא, אחד משני הנגרים עדיפים על זלמנסון במילוי מקומו).
שמות שלא הזכרתי כלל ויכולים להיות רלוונטיים במקרה של פציעה של האוול (לא עלינו) הם אלו של סילבן לנדסברג, ג'ו אלכסנדר, ג'ון דיברתולומאו ואפילו ג'ייק כהן, אלכס טיוס וטי ג'יי קליין.
בהנחה והאוול, שיש לו חוזה ארוך (מאוד ארוך) טווח עם הנבחרת הוא באנקר, הם גם בכלל לא צריכים לעלות לדיון.
אז אם נסכם את כל מה שנכתב כאן, נראה שהנבחרת הולכת לצאת לקמפיין מוקדמות אליפות העולם עם הרבה סימני שאלה, כשרק לאנשי האיגוד היכולת להפוך אותם לסימני קריאה.
החבר'ה הותיקים יכולים לסייע ולהודיע על פרישה מוקדמת, אבל גם אם לא, מן הראוי שתימצא הדרך לסיים עמם את הסיפור בצורה מכובדת ולהמשיך הלאה אל עבר העתיד.
העתיד שלנו טמון במידה רבה בשחקנים שלא יפקדו (או לא בטוח שיפקדו) את הנבחרת בטווח הקרוב וחבל מאוד שכך, אבל מי שכן ברור שיהיה חלק מהעתיד צריך להגיע.
אני מדבר בעיקר על הבאנקר המרכזי: בלאט, אבל גם על המאמץ שחייב להיעשות (ולא נעשה הקיץ) בגזרת שחקני מכבי שיצטרכו להתייצב לשורות הנבחרת כבר בנובמבר.
אני מדבר על כך שאין מנוס מלהכשיר שחקנים כמו ארצי או בלייזר להפוך לשחקני 4 לגיטימיים בנבחרת ולתת להם להאבק במאסה ובסייז שיעמידו מולן הנבחרות שממול, כי פשוט אין ברירה.
אני מדבר על לנסות ולמצוא את השחקן עם היכולת האישית הגבוהה שיכול לפרק הגנות באחד-על-אחד, אפילו אם הוא בא מהליגה הלאומית, כי פשוט אין לנו כאלה.
אין ספק שאנחנו הולכים לעתיד מעורפל, אבל עם עבודה אינטנסיבית של כל הגורמים, אנחנו יכולים להגיע ב-2021 עם נבחרת מעוצבת ומלוטשת הרבה יותר מאסופת הטלאים הזקנה שראינו השבוע.
המון הצלחה לכולם.
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
