העמדה הכי עמוקה בליגה, וזאת לא הפעם הראשונה. אין קבוצה שאין לה שחקן בעמדה הזאת שכנראה יקלע לפחות 14-15 נקודות למשחק, ואני די בטוח שאין עוד עמדה בליגה עם כזה עומק התקפי (ואפילו קצת הגנתי). כמו שנה שעברה, רשימת ה HM ארוכה מדי (18 שחקנים) אבל באמת שלכולם מגיע ולכן תחולק לקטגוריות (בניגוד לעמדות אחרות). אין פה את הכוכבים שיש בעמדות הפוינט גארד והסמול פורוורד, אבל העומק מכריע לגמרי, וזה עוד מבלי לקחת בחשבון שחקנים כמו הייוורד, ג'רו הולידיי או באטום שאולי (כנראה למעשה) ישחקו בעמדה הזאת השנה, אבל העדפתי אותם בעמדה המסורתית שלהם – סמול פורוורד או פוינט גארד.
שלא לדבר על התחלופה בעמדה הזאת, דווקא בגלל העומק מחד, והעובדה שאין כאן לברונים או ווסטברוקים מאידך. ברשימת השנה שעברה היו 7 שחקנים חדשים ב-15 לעומת השנה הקודמת, וברשימה השנה יש 5 כאלה. לא מעט בכלל.
בחוץ בגלל שהם זקנים ופאסה אבל ב HM כי הם עדיין קלאסה (חוץ מג'יי.אר שהוא סתם משוגע): מנו ג'ינובילי (ספרס) שחוזר לא רק לעונה אחרונה בהחלט, אלא הפתיע וחתם לשתי עונות. בירידה מתמשכת אבל פעם בעשרה משחקים עדיין נתן הבלחה פה או שם, כולל בפלייאוף. 7.5 נק', 2.7 אס', רק 39% מהשדה ומה-3.
ג'מאל קרופורד (מינסוטה) הוא האיש שלעד תואר השחקן השישי יהיה קרוי על שמו, אבל בגילו המאד מתקדם הוא לא שייך לרשימה הראשית וכבר לא יכול ליצור כמו פעם. 12.3 נק', 2.6 אס', 41% מהשדה, 36% מה-3.
ג'ו ג'ונסון (יוטה) מאד הפתיע אותי שנה שעברה כשנראה היה לפרקים, שהוא שג'וג'ו הוא הגו-טו-גאי של קבוצת פלייאוף. עבר את ה 20,000 נקודות בקריירה ועדיין מתקיף חשוב ושחקן חכם. 9.2 נק', 3.1 ריב', 44% מהשדה, 41% מה-3,
ג'יי.אר.סמית' (קליבלנד, 11 אשתקד). לא יכולתי שלא לשים אלוף ברשימה הראשית שנה שעברה. אבל השנה הוא כבר לא אלוף, ונדמה שהבי-פולאריות שלו בין משחקי 7 שלשות למשחקי 0 נקודות רק מקצינה עד מחוז הגרוטסק. 8.6 נק', 35% עלוב מהשדה (אבל אחוז דומה מה-3 שזה בסדר, גם אם סטריקי מאד)
בחוץ למרות שהם עדיין שחקני הגנה מדהימים, אבל זה לא מספיקדני גרין (ספרס, 15 שנה שעברה). שנה שניה ברציפות בה הוא לא מהווה נשק התקפי מספיק גם אם הוא עדיין אחד השומרים הטובים בעולם. שנה שעברה נתתי לו ליהנות מהספק, אבל אחרי שנתיים כנראה שההתקפה כבר לא תחזור. 7.3 נק', 3.3 ריב', חטיפה וכמעט חסימה למשחק. 39% עלובים מהשדה אבל כמעט כולם מה-3 (37%). חבר בחמישיית ההגנה השניה של הליגה.
טוני אלן, הוא תמיד אצלי HM, והוא עדיין, בגילו, אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם. בספר שייכתב על ממפיס של העשור האחרון, לטוני אלן יהיה פרק מאד מיוחד בתור הנשמה של הקבוצה. 9.1 נק', 5.5 ריב', 1.6 חט', 46% מהשדה. חמישיית ההגנה השניה של הליגה.
בחוץ, כי הם יקלעו 15 נקודות למשחק, אבל בחרא קבוצות.ויקטור אולדיפו (אינדיאנה, 13 אשתקד) שעבר למיד-ווסט ומאד יאהב את העובדה שהוא כבר כינור ראשון ואולי אפילו ישחק רכז. בכל מקרה, שחקן שאני לא סובל עם קבלת ההחלטות של ווסטברוק אבל רבע מהכשרון. 15.9 נק', 4.3 ריב', רק 2.6 אס' (לסוג של רכז, אבל בקבוצה של ראס...) 44% מהשדה, 2 שלשות ב 36%
אוון פורנייה, (אורלנדו, 12 אשתקד) חברו לשעבר לקו האחורי של אורלנדו, שימשיך באורלנדו, ואם יהיה בריא גם יקלע הרבה, ואפילו יעשה את זה בסטייל. אבל כנראה שזה לא יעזור כל כך לקבוצה המאד חלשה שלו. 17.2 נק', 3.1 ריב', 3 אס', 44% מהשדה, 2 שלשות ב 36%. מאד דומה לחבר שלו מלמעלה, רק עם יותר סטייל.
ווסלי מת'יוז, שהוא קצת כמו ג'ו ג'ו, אבל עם פחות עבר. כבד ועייף וישחק בקבוצה כבדה ועייפה, אבל יש שם מספיק כשרון וניסיון (וואקום) בשביל ה-15 למשחק. 13.5 נק', 39% מהשדה כולל 2.5 שלשות ב36%
דיאנג'לו ראסל (נטס) אמור להיות הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה שתיתן את בחירת הלוטרי שלה לקליבלנד. 20 נקודות למשחק זה בהחלט אפשרי, לצערי 20 נצחונות לעונה לקבוצה שלו, הרבה פחות. 15.6 נק', 4.8 אס', 1.4 חט', 40 % מהשדה. 2 שלשות ב 35%.
וחברו לשעבר לקבוצה –
ג'ורדן קלארקסון (לייקרס). כמו ראסל, גם קלארקסון הוא בעיקר 1 ולא 2 (בטח כשבול בסביבה), קלארקסון עדיין שם ויהיה מטרה רצינית בקו האחורי, הקבוצה שלו לא תגיע לפלייאוף. 14.7 נק', 44% מהשדה ושלשה וחצי למשחק ב 33% גרועים.
ולכן, גם חברו החדש והנוכחי לקבוצה,
קנטוויוס קלדוול פול KCP (לייקרס), לא יהיה שם. לכאורה שחקן הגנה טוב עם סייז טוב שאמור לקלוע, למעשה לא קולע באחוזים טובים. חתם לשנה אחת ואני בספק אם זאת תהיה שנה גדולה במיוחד. האמת? במקרה שלו, אני מניח שהוא גם לא יקלע 15, אבל יש לו הייפ ל HM. 13.8 נק', 40% מהשדה, 2 שלשות ב 35%.
טימי הארדווי ג'וניור (ניקס), הוא האיש שאני חשבתי שהיה השחקן המשתפר של השנה שעברה. הפך להיות יופי של קלעי עם יופי של ביצים. אבל הוא לא כזה מוכשר, והקבוצה שלו כמובן לא תגיע לכלום בלי קשר למה שהוא יעשה. 14.5 נק', 46% מהשדה, 2 שלשות ב 35%.
רודני הוד (יוטה, 14 שנה שעברה). אני דווקא אוהב את האיש הארוך הזה, ולפני שנתיים הוא נתן עונת סופומור אדירה. אבל דווקא כשיוטה התחזקה הוא נחלש, ואפילו ג'ו ג'ו עקף אותו ברוטציה לקראת סוף העונה. בהחלט יכול לחזור לעצמו העונה, ותיאורטית לפחות אמור להיות הקלע המוביל של יוטה, שקשה לי לראות בפלייאוף. 12.7 נק', 3.4 ריב', 41% מהשדה וקצת פחות מ-2 שלשות ב 37%
לאנס סטיבנסון (פייסרס) . נאט קייס שמסוגל לשחק רק בקבוצה אחת בלי להיפלט. אז הוא יופי של דבר כשהוא במדי אינדיאנה. חזק, מרכז, שומר מצוין, קולע כשצריך. אבל הוא רחוק מהקליבר של סטאר גם אם יש סיכוי שהוא יוביל את הקבוצה המאד חלשה הזאת השנה בקליעה. ממוצעי העונה שלו לא רלוונטיים, 4 משחקים בפלייאוף בהם קלע 16, הוריד 5 ריב', ומסר 3 אס' למשחק, לדעתי רלוונטיים יותר לממוצעים שאני צופה לו השנה.
באדי הילד (סקרמנטו). האיש אשכרה הוטרד תמורת אחד הסנטרים הטובים בעולם, אז כדאי שייפרע שטרות. היה לא רע במחצית השניה של העונה הקודמת, ויש מסביבו הילה והבטחה שגורמים לאנשים לרצות לראות אותו כסטאר עתידי. אני לא בטוח שיש לו, אבל גם אם כן, סקרמנטו לא תגיע לשום מקום. גם אצלו אדבר רק על הממוצעים שלו בסקרמנטו, 15 נק', 4 ריב', 48% מהשדה ו-2.5 שלשות ב 43%, כל זה ב 25 משחקים. לדעתי, זה די מבטיח גם אם לא מספיק מוכח.
ועוד שניים אחרונים, שאולי בחוץ בגלל שהם בספסל, ואולי בחוץ כי אחרים קצת יותר טוביםלו ווליאמס (קליפרס) – עוד שחקן שישי אולטימטיבי. היה מצוין אשתקד גם בלייקרס, וגם ביוסטון. טוב מאד עם הכדור בידיים, סקורר בחסד שיכול וצריך לעשות פלייאוף, אבל רק כשחקן ספסל, ואפילו לא בטוח כשחקן שישי. 17.5 נק', 43% מהשדה, 2 שלשות ב 36%. הבחור סקורר.
טיילר ג'ונסון – אני מחבב את הבחור ולכן הוא שווה HM. קיבל חוזה ענק לפני שנה ודי הצדיק אותו בשנה האחרונה כחלק מהקבוצה המאד מרעננת של מיאמי. אבל זה לא הופך אותו למישהו שמגיע לו להיות ברשימת ה-15. 13.7 נק', 4 ריב', 43% מהשדה, 37% מהשלוש.
ונתחיל באלו שכן בפנים.
טיר 415.
דווין וויד (שיקגו, בינתיים. 4 שנה שעברה)
נתחיל בסופרסטאר של ממש, שלא בטוח שמגיע לו מקום ברשימה העיקרית. אבל מקבל סוג של מקום של כבוד, כי אולי. רק לפני שנה ורבע הוא היה בגג העולם אחרי פלייאוף באמת מוצלח עם מיאמי, בו הוא הוכיח שיש לו את זה עדיין קלאץ'. יותר שלשות ממה שהוא קלע כל העונה הרגילה, וסיבוב שני מאד מרשים בפלייאוף. בתרועה ובמחולות, עזב וויד את המקום בו הוא עשה את כל הקריירה שלו, כולל אליפות היסטורית ב 2006 (ועוד שתיים תחת לברון) והלך לשיקגו לשחק לצד שני שחקנים אחרים שלא ממש קולעים מהשלוש – באטלר ורונדו, במשהו שאפשר להגדיר רק כאקספרימנט. הניסוי אמנם נכשל, אבל רק חלקית – שיקגו בכל זאת עלתה לפלייאוף. מה שכן לעומת זאת נעשה ברור במשך העונה הוא ש:א. באטלר הוא בקלות הכוכב הבלתי מעורער. קילומטרים מווייד. ב. רונדו חשוב בפלייאוף. ג. ווייד? הוא כנראה לא חשוב בכלל, רק נזק, בעיקר בחדר ההלבשה של הקבוצה אבל גם קצת על המגרש למרות שהמאזן איתו ובלעדיו, היה די דומה.
ווייד נמצא לגמרי בדמדומי הקריירה. לא ברור עדיין לגמרי איפה ישחק, ודי ברור לי שהוא כבר לא יסחוב אף קבוצה לכלום. אבל נדמה לי שעדיין יש לו ערך לקבוצת פלייאוף כמו שלמשל לפול פירס היה בעונה שלו בוושינגטון. הוא ידשדש עד סוף הקריירה שתבוא עוד 3-4 עונות אני מניח. ועדיין, המספרים שלו לא רעים, והוא עשה אותם בקבוצת פלייאוף גם אם כזו בקושי. אני פשוט מניח שהשנה הם יידרדרו עוד. וויד כרגע הוא שחקן שהשיקום היחיד הפוטנציאלי שלו, היא בקבוצה שתתאים לו תפקיד של רול-פלייר מאד מיוחד. ואם לא? הוא עשה מספיק בקריירה.
18.3 נק', 4.5 ריב', 3.8 אס', 43% מהשדה, 31% מה-3 לשחקן שתמיד היה חלש מאד בתחום.
14.
זאק לאווין (עבר ממינסוטה לשיקגו, HM אשתקד)
ומאד שעברו מאחוריו לאחד שעתידו לפניו, גם אם כרגע לפחות הם משחקים באותה קבוצה. לפני שנתיים לאווין עשה את אחד מתחרויות הדאנקים הכי מפעימות שאי פעם נראו. השנה הוא התחיל מצוין במינסוטה חלשה והפך את עצמו לצלע כמעט שווה במשולש שכולל גם את אנדרו וויגינס וקא"ט. בעיקר בגלל שיש לו לא מעט ביצים וכמויות לא נורמליות של אתלטיות. אבל אז, הוא נפצע במחצית העונה ועוד לפני פגרת האולסטאר. השאלה הכי גדולה לגביו היא ההשלכה של הפציעה עליו – כשחקן שנבנה על אתלטיות, האופן בו הוא ישוב למשחק הוא קריטי ואם האתלטיות נפגעה יהיה לו מעט מאד להציע. מצד שני, גם מייקל ג'ורדן הפסיד עונה בתחילת הקריירה וחזר חזק מתמיד.
אם האתלטיות לא נפגעה, הוא צריך לחזור ולהיות כוכב. אז נכון – גם כשהוא רוצה למסור (והשנה הוא רצה למסור יותר מאשר בשנים קודמות) הוא לא תמיד יודע איך, ואני חושב שאין לו מושג מה זה פיקנרול. לאווין לעולם לא יהיה קומבו גארד כי הוא לא יכול להפעיל אף אחד חוץ מאשר את עצמו. אבל הוא יודע טוב מאד להפעיל את עצמו. בשיאו האתלטי הוא חודר אגדי ובעיקר קלעי שמשתפר משנה לשנה. נתוני הכדורסל הבסיסיים שלו – אתלטיות ויד טובה יש לו. הוא לא תמיד לוקח את ההחלטות הנכונות, אבל כאמור גם בזה הוא השתפר בשנה האחרונה. מה שעוד יותר חסר לו זו הגנה, שם הוא די מביך. אבל גם שם, עם האתלטיות יש בהחלט פוטנציאל. השנה, עם או בלי קשר לווייד, הוא חייב לקחת את המושכות בשיקגו, גם אם זה לא ייתן לה פלייאוף. הוא אמור וחייב להיות המנהיג של קבוצה בבנייה מוקדמת.
18.9 נק', 3.4 ריב', 3 אס', 46% מהשדה ו-2.6 שלשות למשחק ב 39%. בהחלט טוב.
13.
ג'יי ג'יי רדיק (עבר מהקליפרס לפילדלפיה. 8 בשנתיים האחרונות).
מצד אחד נפילה של חמישה מקומות מבחינתי לאיש הזה, אבל הבחור שנוטים לזלזל בו יותר מדי בפורום הזה – הוא עדיין אחד הקלעים הטובים בעולם. אז קודם כל, מה אין לו? אין לו יכולת מסירה של ממש. הוא חודר חלש, הוא לא לוקח ריבאונדים. מה יש לו? אז הוא לא כל כך רע בהגנה אבל בעיקר יש לו דבר אחד ברמה הכי גבוהה בליגה – ספוט אפ וקליעה מהשלוש ואפילו סיום לא רע מה-2 כשנותנים לו את הכדור במקום הנכון. מה הוא צריך? הוא צריך מוסרים מחוננים. בקליפרס היו לו שניים כאלה – כריס פול ובלייק גריפין. אני בטוח שבקבוצה כמו מינסוטה או דטרויט הוא היה נובל, בדיוק כפי שאני בטוח שבקבוצה כמו יוסטון או גולדן סטייט הוא היה אדיר.
אז איפה הוא שנה הבאה? הוא מגיע בחוזה עצום (23 מ') אבל רק לשנה אחת לקבוצה שלכאורה לפחות כן יודעת למסור ושמשוועת לקליעה. סימונס אמור להיות סוג של פוינט פורוורד עם מסירות מרהיבות. פולץ הוא הפוינט גארד החדש שאמור להיות מוכשר, והשניים האלה אמורים להפעיל את אמביד (אם יהיה בריא) ואת רדיק, בקבוצה שבה האיום האחר לשלוש הוא קובינגטון ואחוזי הקוטג' שלו. אישית, אני מהמר שהאיש עם האופי הנוח, יחנוך את הצעירים ובעיקר ימשיך לעשות את מה שהוא מהטובים בעולם בו – לקלוע מהשלוש והמון. פילי היא קבוצה שאם הכל יתחבר בה, יכולה בהחלט להגיע לפלייאוף ויותר מכך במזרח החלש. רדיק צריך ויכול להיות האבא המנוסה של כולם.
15 נק', 45% מהשדה אבל בעיקר 43% נהדרים מה-3 (2.6 שלשות למשחק)
12.
אריק גורדון (יוסטון, HM אשתקד)
האיש נתן פשוט עונה מדהימה שנה שעברה. התאים לגמרי כמו כפפה להארדן ולדאנטוני. עמד בפינה וקלע שלשה אחר שלשה באחוזים גבוהים כשהוא מראה לפעמים שאפילו אחרי כל הפציעות שלו – כאשר הוא לא פצוע, הוא יודע לנצל את הגוף החזק כדי לחדור ולגוון את הארסנל. אבל כאמור, בעיקר – שלשות, ים של שלשות והתאמה מושלמת לשיטה.
השנה הוא ייהנה לא רק מרכז מוסר אחד מחונן אלא משניים – כריס פול וג'יימס הארדן. הוא גם ייהנה מהעובדה שהוא לא צריך לחלוק דקות עם לו ווליאמס ופטריק בוורלי. מצד שני, שנה שעברה יוסטון היתה קבוצה של שיטה ברורה. איש אחד שמנהל משחק באופן מופתי כמעט, וכמויות לא רצוניות של קלעים. גורדון, ווליאמס, דקר, אריזה, רייאן אנדרסון. השנה, למרות שגם אריזה ורייאן אנדרסון עדיין פה, השיטה עשויה להשתנות. שני קלעים בכל זאת נעלמו להם, ובמקומם הגיע שחקן שהוא יותר מוסר ויוצר מאשר אחד שמקבל קליעה לפינה, וזה עלול להשפיע על השיטה כולה. אריק גורדון ורייאן אנדרסון, הם במיוחד, קריטיים להמשך ההצלחה של הקבוצה – ואם במקרה הוא ייקלע לסלאמפ קליעתי או (במקרה הסביר יותר) אם הוא שוב ייפצע המון ויסיים את העונה במהלכה – יוסטון תושפע המון. הבריאות שלו מעולם לא היתה חשובה יותר. אבל בריא וקולע? ויוסטון בהחלט יכולה לשחזר ואף לשפר את העונה הקודמת והדי פנומנלית שלה, בדרך כלל.
16.2 נק', 41 אחוזים מהשדה, אבל 37% בכמעט 9 זריקות מהשלוש (שמהווים כשני שליש מסך הזריקות שלו לסל). וכמובן הסטט' החשובה מכולן – 75 משחקים בריאים.
11.
גארי האריס (דנבר, חדש ברשימה)
האריס הנ"ל הוא מסוג השחקנים שהם לגמרי מתחת לרדאר. לא באמת בולטים במיוחד, והוא בכיף היה יכול להיות HM. הוא נבחר במקום בינוני בדראפט (19) משחק בקבוצה בינונית וקשה לומר שיש לו איזושהי תכונה אטרקטיבית במיוחד, וחוץ מזה הוא גם די מכוער. אבל יש לו כמה דברים שמבדילים אותו מהאחרים בכל זאת – הראשון הוא בעובדה שבין כל הגארדים עם ההייפ הגדול בהרבה בדנבר (מודיאיי ומוריי שנבחרו גבוה יותר. ברטון שהוא מגניב ורזה, ג'מיר נלסון שפעם ריכז קבוצה בגמר הנ.ב.א) האריס לגמרי ולחלוטין בנה לעצמו את המקום הראשון בהיררכיית הגארדים של הקבוצה. השני הוא שמדובר בשחקן מאד יעיל, דווקא בגלל שהוא קצת אפור האיש בנה את עצמו דרך בחירה מאד נבונה של זריקות והבנה מאד טובה של משחק ההתקפה הזורם כל כך של הקבוצה הזאת. עם אחוזי שדה ושלוש של יותר מ 50 ו-40 בהתאמה, הוא תופעה די נדירה בנ.ב.א של שחקן עם יסודות מובהקים למרות מעט מאד ברק.
ההימור שלי? הוא ימשיך להיות הגארד המוביל של הקבוצה. אבל בגלל השיפור הטבעי של יוקיץ' וההבאה הגדולה של מילסאפ, שני שחקנים שאוהבים למסור הוא רק ישתפר וימצא עוד דרכים להוציא לפועל את ההתקפה היסודית והמלוטשת שלו. דנבר היא קבוצה חמודה – בניגוד לכל מה שמקובל, היוצרים שלה יהיו לגמרי הקו הקדמי, ואילו המסיימים יהיו הקו האחורי, כולל הפוינט גארד (שאני מניח שיהיה ג'מאל מורי המוכשר). האריס צריך ויכול להיות אחד המסיימים הטובים אך האפורים ביותר, בקבוצה המבריקה הזו.
14.9 נק', 50% מהשדה, 2 שלשות ב 42 אחוז.
טיר 310.
קריס מידלטון (מילווקי, 9 אשתקד)
המאזן של מילווקי שנה שעברה בלעדיו: 30-23 ודישדוש לפלייאוף בספק. המאזן איתו? 10-19 , מקום שישי במערב וסדרה סבירה בהפסד 2-4 לטורונטו. מידלטון מזכיר מאד את האריס קודמו ברשימה אבל מעט מוכשר יותר, גם הוא שחקן אפור למדי (ומכוער שאין דברים כאלה), אבל כבר כמה שנים הוא ממצב את עצמו בתור מישהו שהוא פשוט אחלה קלעי. הוא מסיים מצוין, והאמת היא שבניגוד להאריס למשל, הוא גם יוצר לא רע בכלל, בעיקר לעצמו אבל גם במסירה.
מילווקי של שנה שעברה היתה קבוצה פשוט מוזרה. הקבוצה נחלקה לשתי תקופות. בראשונה ג'בארי פארקר היה בריא אך מידלטון היה פצוע והקבוצה דשדשה לגמרי למרות שפארקר קלע המון אבל פשוט לא ריווח את המשחק מספיק, בשניה פארקר נפצע ומידלטון הבריא, ופתאום הקבוצה נראתה מרווחת, יאניס פרח והקבוצה כולה נראתה כמו שקבוצה מוכשרת כל כך צריכה להיראות. אולי המבחן הגדול של ג'ייסון קיד צריך להיות בבניית היררכיה ותפקוד ברור בין יאניס הכוכב הגדול, לבין שני כוכבי המשנה, פארקר ומידלטון. אף אחד מהשלושה הוא לא אגואיסט מדי ושלושתם יוצרי נקודות מאד מוכשרים. שילוב מיטבי ביניהם ומילווקי, אחת הקבוצות המוכשרות ביותר במזרח, צריכה, יכולה וחייבת לעשות גם ביתיות לכל הפחות בסיבוב הראשון אם לא השני של הפלייאוף. מידלטון הוא נדבך חשוב בקבוצה שאולי תדבר רבות השנה ובשנים הקרובות באיזור החלש של הליגה.
14.7 נק', 4.2 ריב', 3.4 אס', 45% מהשדה ו 43% מעולה מהשלוש.
9.
דיון ווייטרס. (מיאמי, חדש ברשימה)
איזו עונה תותחית, שלא לומר מהפכנית האיש הזה עבר עד שנפצע. בקליבלנד ואחריה באוקלהומה הוא כבר היה מוקצה לגמרי מחמת מיאוס. בול הוגר דבילי שלא יודע מתי לשחרר את הכדור או מתי למסור. אות ומופת לטמטום. ובכן, ראיתי אותו בלא מעט משחקים השנה וזה פשוט לא אותו שחקן. הוא עדיין אחד השחקנים החזקים פיזית בעמדה, מה שנותן לו תמיד יתרון חדירה די ברור. אבל השנה הוא לא רק למד לזרוק בזמנים הנכונים, ולקלוע באחוזים גבוהים, הוא גם למד אשכרה למסור ועושה את זה לא רע בכלל. הוא היה חלק מהמכונה המעולה של מיאמי, כשיחד עם דראגיץ' הוא יוצר קו אחורי מפחיד כמעט בשורה של נצחונות רצופים.
לצערו, הוא נפצע בשליש האחרון של העונה, ומיאמי לא הצליחה לקחת את המומנטום שלו עד לפלייאוף, אבל אם באמת ספולסטרה הצליח לאלף את הכשרון הבוסר הזה, מדובר באחד הגארדים המאיימים ביותר בליגה. לא פחות. מיאמי עם ווייטרס מאולף ובריא, ועם דראגיץ' ווויטסייד היא קבוצה שבמזרח החלש חייבת לעשות פלייאוף, ויכולה אפילו בסיטואציה מסוימת לעבור סיבוב. ווייטרס יותר מכל אחד אחר הוא הגו-טו-גאי, אבל בשביל זה הוא חייב להמשיך ולעשות את מה שהוא עשה כל כך טוב שנה שעברה – להיות חלק אינטגרלי מקבוצה.
15.8 נק', 4.3 אס' (!!), 42% מהשדה אבל גם 40% טובים מהשלוש (4.7 זריקות למשחק).
8.
אייברי בראדלי (עבר מבוסטון לדטרויט. 7 שנה שעברה)
אקס הפועל ירושלים ממשיך לשפר אספקטים במשחק שלו משנה לשנה. השנה למשל, החדירה שלו הפכה להיות אמינה הרבה יותר, ובסופו של דבר בבוסטון הוא השחקן היוצר מס' 2 בקבוצה (לעומת הורפורד למשל, שמייצר כמובן טוב יותר לאחרים), הוא המשיך לבסס את עצמו בתור אחד השומרים הטובים בעולם, ועם כל הכבוד לסמארט או קראודר – הטוב ביותר בבוסטון, והוא אפילו הפך להיות ריבאונדר מצוין, בטח לבחור שמגרד את ה 1.90 ס"מ מלמטה, כשהיו לו גם לא מעט דאבל דאבלים העונה. גם הקליעה שלו משלוש משתפרת מעונה לעונה וכרגע נמצאת ברף העליון של העמדה ושל הליגה. בגיל 27 הוא משתפר תמידית, ואם רק ילמד גם למסור מעט טוב יותר הוא יהיה באמת משהו מיוחד. כך או כך, אני מאד אוהב את האיש ואת מוסר העבודה שלו.
לצערו, בוסטון ויתרה עליו בצעד שבעיניי היה טעות די מובהקת, ובשנה הקרובה הוא ישחק בקבוצה הקצת מפגרת של דטרויט. האמת? אם אני ואן גאנדי, יש מצב שעם כל העובדה שבראדלי הוא לא רכז, אני נותן לו לרכז וללמוד קצת איך למסור משם, כי הוא בטוח יהיה טוב יותר מרג'י ג'קסון האגואיסט או מאיש סמית' הבינוני להחריד. כך או כך, לדטרויט יש כלים להגיע לפלייאוף במזרח הבינוני, ואייברי, ללא ספק אחד מה D&3 הטובים בליגה, צריך להיות האיש המרכזי שלה, כל עוד הוא בריא (דבר שאיתו נאבק בשנה האחרונה). אבל הוא שחקן שבסופו של דבר כן נשען על מאמץ קבוצתי, וכאן העבודה של ואן גאנדי וההחלטות שלו בהחלט יהיו מכריעות להמשך המעמד העתידי של הבחור החביב הזה.
16.3 נק', 6.1 ריב', 46% מהשדה, 2 שלשות למשחק ב 39%
טיר 27.
סי.ג'יי מקאלם (פורטלנד, 6 אשתקד)
והנה עוד סקנד גארד מהזן הנמוך, אבל כזה שיהרוג אותך התקפית. למעשה, עם הכדור מדובר באחד השחקנים הקטלניים היום בעולם. לא פחות. מהיר, חתולי, קולע מצוין מכל טווח ובן זונה לא קטן על המגרש. מסוג השחקנים שאתה תמיד שונא לשחקן נגדם כי הם לא באמת סטארים עם הילה, אבל הם תמיד יתקעו את הפגיון בזמן הלא נכון. חלק אינטגרלי מאחד מחמשת הקווים האחוריים הטובים בעולם (יחד עם דמיאן לילארד, 4 ברשימת הפוינט גארדים). שני שחקנים בגובה דומה, אך ברור שלילארד כרכז טוב ממנו. מקאלם הוא לא שחקן שיוצר לאחרים, וספק אם יהיה, אבל נדמה לי שהוא יהיה סקורר על במשך רוב העשור הקרוב, ובמבחן התוצאה, שני פלייאופים נחמדים ורצופים כשהוא במעמד סטארי, זה בהחלט מכובד.
לא שזה יעזור לפורטלנד השנה. הקבוצה אמנם לא נחלשה משמעותית (עם כל הכבוד לקראב), אבל נדמה לי שלמרות שבשנה הקודמת הוא אפילו גרם לגולדן סטייט להתקף לב או שניים במשחק השלישי של הפלייאוף, השנה המערב התחזק מספיק ואני אישית די אופתע אם פורטלנד תגיע לפלייאוף המערבי. קו אחורי מדהים זה פשוט לא מספיק במערב לפעמים. אבל אם אתבדה, אז ברור שהקרדיט יגיע, כמעט שווה בשווה לאיש הזה ולחברו העונה לשם דיים.
23 נק', 3.6 ריב', 3.6 אס', 48% מהשדה, 2.3 שלשות ב 42% מהשלוש, וראשון בליגה באחוזים מהעונשין (91%)
6.
דווין בוקר (פניקס, HM אשתקד)
אני לא בטוח שאני יודע איפה הייתי מדרג אותו לו לא היה לו משחק של 70 נקודות. כלומר, גם אם הוא היה נותן פחות או יותר את אותו הממוצע, אבל לא היה לו משחק התקפי אחד היסטורי – לא ברור לי שהייתי ממקם אותו במקום השישי. אז אולי אני מוטה, אבל יש מעט מאד שחקנים בליגה שיכולים לקלוע 70 נקודות. משווים את בוקר לקליי, ויש בזה משהו. בגילו, אני מניח שבוקר היה טוב יותר אבל הוא עדיין צריך לשפר את בחירת הזריקות שלו. הוא זורק יותר מדי מחצי מרחק לדעתי (כ-40% מהזריקות שלו), ולמרות שבחצי הראשון של העונה הראשונה שלו בליגה הוא היה פנומנלי מהשלוש, הוא בהחלט נרגע מאז וקשה לומר שהוא אחד הקלעים הטובים בעולם או קרוב לזה.
אבל מה שכן יש לו, זה גוף מעולה, גבוה וחזק גם אם לא מאד אתלטי, שאכן מאד מזכיר את זה של קליי – ובהחלט עוזר לו ליצור מצבים ובעיקר לעלות לזריקה חזקה כמעט מכל מקום על המגרש, וזריקה עם שחרור מהיר שהיא בסך הכל נקייה ומאד פוטוגנית ובהחלט יכולה עוד לעלות מדרגה ולהגיע לרמה של הגדולים ביותר (אפרופו קליי). הוא גם צריך ללמוד (מקליי) קצת יותר איך להיכנס קרוב יותר לסל ולנצל את יתרון הגובה הברור שלו על השומר הפוטנציאלי לקליעה קלה. במילים אחרות – הוא צריך ללמוד מיוסטון (ומקליי) איך לזרוק זריקות נכונות, כי הוא בקלות יכול להגיע אליהן.
אין לי מושג למה, אבל יש לי תחושה שפניקס תפתיע אנשים השנה. אני לא מאמין שהיא תגיע לפלייאוף אבל לא אתפלא לראות אותה מנצחת 30 משחקים. ג'וש ג'קסון נראה כמו רוקי מבטיח, מרקיז כריס הראה גם הוא ניצוצות בפאוור פורוורד ואריק בלדסו בריא, הוא אחד מהקומבו גארדים הטובים בעולם. אבל בוקר מכולם הוא האיש שצריך להיות לגמרי הכוכב, ולא הייתי שם אותו במקום השישי אם לא הייתי מאמין שהוא הולך לשים מספרים מדהימים על השולחן בקבוצה שתהיה לכל הפחות סימפטית.
22.1 נק', 3.4 אס', 42% מהשדה, 1.9 שלשות ב 36%. כאמור, יש מה לשפר אבל אני מאמין בו.
5.
בראדלי ביל (וושינגטון, 10 שנה שעברה).
האיש השני ברשימה הזאת, שהוא חלק מאחד מחמשת הקווים האחוריים הטובים בעולם, ביחד עם ג'ון וול (3 ברשימת הפוינטים). קפץ מדרגה מסיבה אחת עיקרית – לראשונה בקריירה הוא אשכרה היה בריא ושיחק 77 משחקים. 77 משחקים בהם הוא הצליח להראות את כל הפוטנציאל הגדול שלו. הגיע על טיקט של איש עם זריקה יפהפייה ושחרור מהיר, ואת זה עדיין יש לו, כאחד מהקלעים הטובים בעולם ללא ספק. אבל יש לו גם פלג גוף עליון די חזק שמאפשר לו לחדור בהצלחה. אני אוהב לחשוב עליו כעל אריק גורדון משופר, משופר מספיק לפחות כדי שהוא יהיה סטאר של קבוצה. חוץ מזה, הוא מזכיר לי לא מעט קלעי עצום אחר – ריי אלן, בעיקר בתקופה שלו בסיאטל.
והמדהים הוא , שהוא עדיין רחוק משיאו. אם ימשיך וישמור על קו הבריאות, הוא אמור רק להשתפר בגיל 24, ובעיקר עם הבטחון שבא עם בריאות. שנה שעברה וושינגטון איתו היתה פנומנלית, והאיש הוכיח שהוא ברומטר לא קטן וחלק אינטגרלי של אחת הקבוצות הטובות במערב. לעוכריו אמנם, וושינגטון לא התחזקה וספק אם היא יכולה להיות טובה בהרבה משהיתה בשנה האחרונה (כלומר, סיבוב שני) אך מאידך, הוא שחקן שבנוי למעמדים גדולים, שהוכיח כבר השנה שבפלייאוף – שהוא יכול לנפק מספרים גדולים בנצחונות (גם אם עם אחוזים קטנים... 28% מהשלוש בפלייאוף השנה) וושינגטון בכל מקרה, תקווה שעם שיפור קטן של שני הגארדים הצעירים שלה, ועם ההתבגרות וההתגבשות הכוללת של הסגל, היא תוכל לעקוץ. וול ימשיך לנווט, לחדור ולסחרר, אבל ביל, ביל יצטרך פשוט לקלוע.
23.1 נק', 3.5 אס', 48% מהשדה, וכמעט 3 שלשות ב 40%
4.
דמאר דרוזן (טורונטו, 3 אשתקד)
נדמה לי שהוא הסופרסטאר עם הפרופיל הכי נמוך (או אם תרצו, אנדרייטד) בליגה. בסופו של דבר העובדות הן שמדובר בשחקן בן 28 שקולע 27 נקודות בקבוצה שעושה שנה אחר שנה 50 נצחונות בעונה. בפנקס שלי, זה סופרסטאר. אז כתבתי עליו בעבר ואכתוב שוב – הוא מזכיר לי את קובי בטירוף. יש לו את החצי מרחק הכי יפה בליגה והוא מגיע לשם בקלות בלתי נסבלת. הוא לא יודע לקלוע מהשלוש, וספק אם אי פעם יידע, ולא בטוח אם זה משנה למישהו כל עוד הוא מצליח בקלות להגיע לזריקות שלו מחצי מרחק וקולע אותן באחוזים מספקים (אם כי לא באמת גבוהים). והשנה, בניגוד לשנה שעברה הוא אפילו הגיע לפלייאוף. כלומר, כן, גם השנה היו לו שני משחקים מחרידים בסינגל דיג'יטס, אבל גם היו לו שלושה משחקים של 30+ וממוצע סביר של 22.4 נקודות.
ואמנם, טורונטו היא קבוצה שכאילו בנויה עבורו. בתור שחקן שלא קולע מהשלוש, הוא לא צריך שאחרים ייצרו לו, ובתור חודר גבוה ואלגנטי שיוצר ספייס כמעט ברמה של לברון או מלו, כל מה שהוא באמת צריך זה ליצור לעצמו. דבר שדווין קייסי מאפשר לו לעשות 21 פעמים במשחק. אצלי מבחן התוצאה הוא קריטי, וכאמור במבחן התוצאה טורונטו היא קבוצה אובראצ'יברית. השנה היא תמשיך לשחק במזרח החלש שבו תכל'ס הכל יכול לקרות. לא אתפלא אם טורונטו תסיים שביעית או שניה אבל את ההוכחות, דרוזן כבר סיפק לא מעט.
ואם תשאלו... למה הוא לפני ביל? האמת היא שסביר להניח שכבר השנה ביל יהיה שחקן טוב יותר, אני פשוט לא בונה על הבריאות שלו במיוחד.
27.3 נק', 5.2 ריב', 3.9 אס', 47% מהשדה (עדיף לא להזכיר את הקוטג' מהשלוש כי גם כך הוא רק זורק משם פעם וחצי במשחק)
טיר 13.
ג'ימי באטלר (עבר משיקגו למינסוטה, 5 שנה שעברה)
בהתחלה היה פול ג'ורג', אחריו הגיע קאווי לאונרד שאף עקף אותו בתור ה D&3 הטוב בליגה, ותמיד ג'ימי באטלר הוזכר שם בסביבה, אבל כשחקן קצת פחות מוכשר מהשניים הקודמים התקפית, ועדיין, שחקן מצוין בשני צדדי המגרש. ובכן, לא עוד. נדמה לי שהשנה באטלר הסיר כל חשש והוכיח שגם התקפית הוא נמצא ברמה של הגדולים ביותר. 5 משחקים של 40+ והמון משחקים גדולים אחרים. אם בתחילת השנה היה ספק מי יקדם למי בהיררכיה בינו לבין וויד, נדמה לי שבאטלר נתן נוק-אאוט לזקן. אז לא, שיקגו עדיין לא היתה קבוצה גדולה במיוחד, גם ואולי בעיקר בגלל הרכות הבלתי נסבלת של הקו הקדמי שלה. אבל אם היא הגיעה לפלייאוף, זה היה 90% בגלל האיש הזה והמשחק המעולה שלו בהתקפה ובהגנה.
כמו פול ג'ורג', ובעיניי יותר מקאווי לאונרד, באטלר הוא שחקן שיודע ליצור לאחרים. ויותר מאשר ג'ורג' (אם כי פחות מאשר קאווי) הוא שחקן שיודע היטב ליצור לעצמו. ואכן, שיקגו נראתה טוב מאד כשהכדור היה בידיים שלו, ולא של וויד או של אחד הפוינטים הליצניים (פרט כמובן לפלייאוף שם רונדו, כבר לא היה במוד "ליצני"). שמתי אותו בעמדת הסקנד גארד, שהיא העמדה המסורתית שלו מאז ימי לואל דנג, אבל השנה ליד וויגינס, מדובר בשני שחקנים שבאמת משחקים מאד מאד דומה. באטלר יצטרך ללמד את הצעיר הסופר אתלטי איך להתחיל לשמור ולמסור, והכדור יצטרך להיות בידיים שלו ושל טיג הרבה יותר מאשר בידיים של מישהו אחר בקבוצה. מינסוטה הולכת להיות קבוצה מאד מעניינת (ולדעתי גם מאד מצליחה) השנה, והאיחוד המרגש של באטלר ות'יבודו הוא רק אחת מהסיבות לכך. גם כאן, שאלת ההיררכיה בקבוצה בה יש שלושה שחקנים עם פוטנציאל סופר-סטארי מרתקת, אבל נדמה לי שבאטלר הוכיח שהוא יכול גם לקחת את המושכות, אבל גם לקחת צעד אחורה כשצריך (יותר מאשר פול ג'ורג' למשל). מינסוטה היא קבוצה אחת שאני פשוט לא יכול לחכות לראות.
23.9 נק', 6.2 ריב', 5.5 אס', 1.9 חט', 46% מהשדה, רק 1.2 שלשות ב 37% סבירים. חבר בחמישיית הליגה השלישית.
2.
קליי תומפסון (גולדן סטייט, 1 שנה שעברה)
הפלייאוף המכוער של הארדן לפני שנתיים דחק אותו למקום השני, ולמרות שגם השנה להארדן היה פלייאוף די מכוער, האמת היא שבכל זאת– קליי הוא רק הסקנד גארד השני בטיבו בליגה, למרות העובדה שהוא שומר אדיר, למרות העובדה שיש לו את הקליעה הכי טובה בעולם (פרט לסטף כמובן) ושהוא חזק ויודע ליצור לעצמו מצבי קליעה תמיד, ושהוא אפילו השתפר כמוליך כדור, ושהוא יודע איך לקלוע 37 נקודות ברבע אחד או 60 במשחק, כל הדברים האלה נכונים, וקליי הוא סקנד גארד מושלם, TEXT BOOK מושלם. אבל הארדן בכל זאת קצת יותר טוב.
רוב השנה זה נראה טוב מאד עבורו. הוא אמנם התחיל את העונה בסלאמפ, אבל בהמשך המספרים התיישרו ולמרות שקווין דוראנט הצטרף לקבוצה, קליי אפילו הצליח לשפר מעט את ממוצע הנקודות שלו. ההתקפה של גולדן סטייט זרמה לגמרי וקליי היה חלק מובהק מהזרימה הזאת עם השחרור המהיר והדיוק הבלתי נתפס, והעובדה שאין לו אף עצם אגואיסטית ושהוא חלק מתמהיל מבריק. בפלייאוף, המקום שבו שני הסטארים הגדולים באמת של הקבוצה לקחו עליהם את המושכות, קליי בהחלט דעך מעט התקפית. בפלייאוף הוא זרק כמעט 4 זריקות פחות למשחק, אבל בעיקר עשה את זה באחוזים שלא עומדים בקנה אחד עם הסטנדרט שלו (40% מהשדה ו 39% מהשלוש). בפלייאוף, הוא פשוט נראה פחות טוב, בין אם באשמתו או לא. למרות שגם כך היו לו כמה הופעות הגנתיות נהדרות.
והאמת היא שהשנה כנראה יהיה בדיוק אותו דבר. הוא ימשיך לקבל המון זריקות בעונה הרגילה ולקלוע אותן ביעילות מרשימה. אני רק מקווה שבנוסף ייהיה לו לפחות משחק אחד בפלייאוף בו הוא יתפוצץ כמו שרק הוא יודע, כי לקליי בהחלט מגיע לפעמים גם להיות הגו-טו. לא כל משחק, אפילו לא כל שלושה, אבל פעם בסדרה זה יהיה מאד מאד מרענן.
22.3 נק', 3.7 ריב', 47% מהשדה, 3.4 שלשות ב 41%.
1.
ג'יימס הארדן (יוסטון, 2 שנה שעברה)
קליי הוא אולי הפרוטו-טייפ לסקנד גארד המושלם, אבל מה לעשות שהארדן הוא עוד יותר מושלם גם אם ממש לא פרוטו-טייפ. האמת היא כמובן שאם כריס פול לא היה מגיע השנה ליוסטון, הארדן היה מדורג בין הרכזים (נדמה לי שהייתי מדרג אותו שלישי) אבל כסקנד גארד הוא בקלות הטוב מכולם, והשנה הוא הראה כמה הוא גדול. עם מספרים בלתי אנושיים (למשל 53 נק', 17 אס' ו 16 ריב' באחד המשחקים האישיים הגדולים אי פעם) זאת ללא ספק היתה עונת שיא בקריירה, העונה בה הארדן הראה שיש לו ראיית משחק ברמות סטיב נאשיות ממש. הצמד חמד שלו ושל דאנטוני הפכו את יוסטון לאחת הקבוצות המיוחדות שאני זוכר. קבוצה שכולה אנליטיקס וכולה גם מבוססת על שחקן אחד. הפיקנרול וההכנסות פנימה לקאפלה, וההוצאות החוצה לגורדון\ווליאמס\אריזה\אנדרסון\בברלי, וכמובן הטעיות הגוף הבלתי אפשריות של האיש הזה. יכולת ההמצאה של מישהו שהוא באמת גאון כדורסל בצד ההתקפי והעובדה שעם השכל הבלתי נגמר הוא הצליח למקסם עד תום, כמה בעיות שיפוט בליגה – ובראש ובראשונה, היכולת לסחוט מהלך של 4 נקודות, לא פחות מפעם וחצי במשחק וכולל הנתון המפעים הבא:
https://fivethirtyeight.com/features/ja ... -nba-team/כתבתי כבר כשכתבתי על פול, שאין לי מושג איך המשחק של יוסטון ייראה בשנה הבאה. מצד אחד פול הוא רק רכז, מצד שני, נדמה לי שבשלב הנוכחי של הקריירה הארדן הוא רכז טוב יותר מאשר פול. ראיית המשחק שלו היא פנומנלית, השליטה שלו כמעט אבסולוטית. מילא אם היו מביאים שחקן שהוא ווינר מוכח, אבל פול שמעולם לא הגיע לגמר איזורי בפלייאוף הוא ממש לא כזה, ולצערי גם הארדן (שניצח את פול פעם בסדרה לדורות אחרי 1-3 לטובת הקליפרס) הוא לא כזה בכלל, כשלפני שנתיים הוא הפסיד במצ' אפ לקליי, בסיבוב הראשון בפלייאוף נטול סטף, ואילו בשנה שעברה הוא קצת שפך לאגר, גם במשחק השני מול הספרס אבל בעיקר במשחק האחרון והמזעזע שלו. אז אולי זה עניין של כושר, ואולי של לוזריות ואולי שניהם, אבל להארדן, ולזוג פולדן (או הארדול) בהחלט יש עדיין מה להוכיח. הימור קטן שלי? הם לא יוכיחו את זה השנה.
29.1 נק' (סגן מלך הסלים), 11.2 אס' (ראשון בליגה), 8.1 ריב', 1.5 חט', 44% מהשדה, 3.2 שלשות ב 35% (קצת בינוני למען האמת) ואפילו שיא מרשים ודי שלילי של 5.7 איבודים.