|
אציין זאת כבר עכשיו, יש ברשימת הסמול פורוודרדים 4 טירים של 4 שחקנים כ"א. בראשונה מופיעים סופרסטארים עם קייס (או יותר מכך) לעשרת השחקנים הטובים בליגה. בשני מופיעים שחקנים נהדרים שמובילים קבוצות אבל הם, לפחות כיום, לא בהכרח סופרסטארים עצומים. בטיר השלישי מופיעים ארבעה שחקנים שהם בעיקרון זנב לשועלים אבל אחלה זנבות שבעולם. שחקני הגנה ודבק מהשורה הראשונה בעולם. ובטיר הרביעי גם יש 4 שחקנים, שהם למען האמת בעיקר סקוררים.
אז כן, יש רק 15 מקומות ברשימת ה-15 אבל אציין באופן מיוחד את האיש שהפסיד למקום ה-15 מבחינתי בפוטו פיניש, ורק בגלל שהוא נפצע.
ומה על העמדה? אז כן, השמנת של העמדה היא כנראה הכי חזקה מבין כולן, כשהיחידה שקוראת עליה תיגר מסוים היא עמדת הפוינט גארד, וגם שם עמדת הסמול פורוורד ביתרון מסוים. ארבעת הראשונים הם סופרסטארים חד פעמיים. שחקנים שיכולים להוביל קבוצה עד הבאר וגם לשתות ממנה בסיטואציות מסוימות. יש בעמדה, ארגיואבלי את 2 השחקנים הטובים בעולם, 3 מ-4 השחקנים הטובים בעולם ו-4 משמונת השחקנים הטובים בעולם. סופר עמדה.
למעשה, גם ארבעת הבאים איכותיים יותר מאשר בכל עמדה מקבילה. ג'ימי באטלר למשל, הסקנד גארד השלישי בטיבו, היה כאן יורד בלפחות שני מקומות ואולי יותר. שלא לדבר על שחקנים בעמדת הפאוור (גריפין הפצוע תמידית, סופטרידג', והסנטר שמשופע בשחקנים שלא ראו פלייאוף בחיים). מצד שני, צריך להודות שעמדת הסקנד גארד עמוקה יותר. אם בעמדה מס' 2 יש 30 שחקנים ששווים 15 נקודות למשחק, כאן זה ממש לא המצב.
תחילה שחקנים שיצאו אפילו מה HM: דמארה קרול, לוואל דנג, ג'ף גרין – כי חלאס, הם לא שווים את זה אחרי עונות נפל מוחלטות, ולצערי גם צ'נדלר פרסונס שהיה שחקן שמאד אהבתי, רק שלצערי נדמה לי שהדגש הוא על "היה". על קנט בייזמור לא היה לי כוח לכתוב, כי למרות שהוא עשוי לקלוע 20 נקודות בואקום המוחלט של אטלנטה, הוא שחקן שמגעיל אותי בעיקרון.
מפה לאזכורי הכבוד היותר ראויים:
מוכחים יותר:
טרבור אריזה (יוסטון, 32, 2.03 ס"מ HM אשתקד). בסופו של דבר, למרות האתלטיות שלו ויכולת הקליעה המוכחת, לא מדובר בשחקן גדול במיוחד. שחקן הגנה טוב אך לא גדול אם כי הוא בהחלט חוטף מצוין, שבהתקפה מתאים מאד להארדן (ועכשיו לפול) עם העמידה שלו מהפינה וצליפת השלשות, כמו כל שאר הרול פליירים של הקבוצה..
11.7 נק', 5.7 ריב', 1.8 חט' (6 בליגה), 41% מהשדה, 34% מהשלוש (2.4 שלשות למשחק)
דנבר העלתה בשנה האחרונה שלושה סמול פורוורדים, אחד יהיה ברשימה העיקרית, ואחד הוא אולי קצת יותר סקנד גארד, ובסופו של דבר שלושתם שחקני התקפה מצוינים וחלק מהסיבה בגללה אני מאד אוהב את הקבוצה הזאת. השניים שאציין כאן ושימשיכו לתת בדנבר אופציית סווינגמן מאד איכותית לצד גארי האריס הם:
ווילסון צ'נדלר (30, 2.03) שחזר מצוין מהפציעה: 71 משחקים בריאים. 15.7 נק', 6.5 ריב'. 46% מהשדה, 34% מה-3 (1.5 שלשות במשחק)
ווויל בארטון, (26, .1.95)הקפיצון הרזה, מגניב תמיד ומתמיד. 13.7 נק', 4.3 ריב', 3.4 אס', 44% מהשדה, 37% מה-3 (1.5 במשחק)
אוון טרנר (28, 2 מ')– בשיטה של פורטלנד שמקדשת את יצירת הנקודות של שני הגארדים המאד מוכשרים שלה, לאוון טרנר יש פחות מקום משהיה לו בבוסטון הקבוצתית. אני חושב שטרייד של טרנר תמורת גבוה יהיה טוב לכל הקבוצות, כי בשיאו טרנר הוא אחד השחקנים החביבים בליגה. גם עם ג'אמפ שוט מכוער ולא יעיל במיוחד, הוא פשוט מנהל משחק נהדר מעמדה מס' 3. סוג של איגודלה, לפחות בצד ההתקפי.
9 נק', 3.8 ריב', 3.2 אס', 43% מהשדה, ועזבו את אחוזי השלוש המחפירים, זאת לא הסיבה שהוא כאן.
אולסטארים בעתיד אולי ובהחלט אולי גם לא, אבל צעירים ורעבים כרגע:
את החבר'ה האלה אסדר לפי הוותק הדי צעיר שלהם.
מייקל קיד גילכריסט (שרלוט, 24, 2 מ')), הוא מק"ג, מתחיל את עונתו השישית בליגה. הוא לא נראה טוב בהתקפה, כבד ובהחלט לא יצירתי מספיק, ועם זאת נדמה שמספיק לו שיפור קטן מהשלוש בשביל שהוא יהפוך להיות כלי התקפי טוב יותר. כך או כך, הטיקט שלו הוא הגנתי, שם לפני שנתיים הוא היה ברמה של קאווי או דריימונד, כמעט. בשנה האחרונה, בעקבות הפציעה שלו לפני שנתיים זה קצת ירד, אבל עדיין טוב באופן יחסי בליגה. נדמה לי שזו השנה האחרונה בה הוא יהיה ב HM בגלל הנאה מהספק
9.2 נק', 7 ריב', חטיפה אחת, חסימה אחת, 48% טובים מהשדה והוא לא זורק מהשלוש למרות שלדעתי הוא צריך.
רוברט קובינגטון (פילדלפיה, 26' 2.05) בעונתו החמישית בליגה שיחק בוואקום המוחלט של פילדלפיה, אבל הצליח לבלוט שם במשך השנים כאחד היחידים שמצליחים לקלוע סל בקבוצה. אמנם באחוזים לא גבוהים, והוא לא מאד אינטליגנטי בבחירת הזריקות, אבל הוא שחקן הגנה טוב ונדמה שלראשונה הוא ישחק השנה בקבוצה עם יומרות, ויהיה מעניין מאד לראות אם הוא שווה HM במצב הזה, או שהכל היה וואקום אחד גדול
12.9 נק', 6.5 ריב', 1.9 חטיפות (4 בליגה), 40% מהשדה ו 33% מהשלוש (2 שלשות למשחק)
ג'ונתן סימונס (עבר מהספרס לאורלנדו' 28, 1.98 ס"מ), חתיכת סיפור יש לאיש הזה שעבד במזנונים מהירים בשביל לממן את דרכו להגיע לנ.ב.א בגיל 26 המופלג. אם תרצו הג'ון סטארקס של הדור הנוכחי, אבל במכונה של הספרס הוא הראה המון דברים יפים גם בהתקפה וגם בהגנה. מאחורי קאווי קשה לבלוט, אבל באורלנדו הוא יכול וצריך לתפוס את עמדת הסמול המוביל ונדמה לי שיש לו כלים להיות שחקן D&3 מצוין במיוחד, אבל נראה אם כך יהיה.
6.2 נק', 42% מהשדה. לכאורה לא מספרים שמצדיקים HM, אבל אני אוהב מאד את הבחור הזה, ומקווה שינצל את ההזדמנות.
ברנדון אינגראם (לייקרס, 20 , 2.11 ס"מ) - גם לבחור הצעיר הזה, שכבר טענו עליו שהוא קווין דוראנט 2.0 יש המון מה להוכיח בעונה השניה. עלה נידף ברוח וחסר יציבות לגמרי, אבל בהחלט הראה ניצוצות בעיקר בסוף העונה, כשהוא מספק דאבל פיגרים ב 16 מתוך 17 המשחקים האחרונים של העונה. יש לו טווח ויש לו גפיים ארוכות והוא עוד בהחלט עשוי להיות אולסטאר ויותר מכך. השנה הוא יופעל על ידי בול, ולא יהיה לו את ראסל שייקח לו זריקות לידו, ואם ימשיך בגרף השיפור בגילו הצעיר, וגם יתחזק מעט, זה בהחלט די מבטיח.
9.4 נק', 4 ריב', 40% מהשדה, 29% מהשלוש. פרויקט.
ולבסוף, בן סימונס (פילדלפיה, הכלאה בין מג'יק לבירד), גייסון טייטום (בוסטון, כרמלו אנתוני 2.0) וג'וש ג'קסון (פניקס, פול ג'ורג' הבא? קוואי הבא?) הם שלושת הרוקיז שאולי יהיו הסופרסטארים של העשור הבא, ואולי לא, וקשה מאד להגיד היום.
ורגע לפני הרשימה העיקרית, האיש שהוצאתי החוצה הוא:
טיר 4:
רודי גיי (14 אשתקד, עבר מסקרמנטו לסן אנטוניו' 31, 2.03)
הסיבות להכניס אותו? גם בגיל 31, הוא עדיין אחד משחקני ההתקפה הטובים ובעיקר האלגנטיים ביותר בעמדה. ארוך, אתלטי וקולע מכל פינה במגרש. וב 30 המשחקים שהוא כן שיחק שנה שעברה לפני שנפצע, הוא הראה יותר נכונות למסור. למרות שזה לא עזר לקבוצה לנצח יותר.
הסיבות להוציא אותו? הוא מתחיל להיות מבוגר, בן 31. הוא הרגע עבר פציעה שהשביתה אותו למשך יותר מחצי עונה. והוא תמיד היה שחקן ואקום שלא באמת משפר את הקבוצות שלו. בסופו של דבר הוא עשה רק פלייאוף אחד בקריירה הדי ארוכה שלו (11 עונות) וגם אז זה היה הפסד בסיבוב הראשון. ממפיס התחילה להיות קבוצה טובה קצת איתו, אבל בעיקר אחרי שהוא עזב. טורונטו בוודאי שטובה יותר עם דרוזן מאשר איתו, וסקרמנטו איתו או בלעדיו לא ממש עשתה פלייאוף.
והשנה? הוא הולך לשחק מאחורי או לצידו של אחד הסופרסטארים הגדולים של העמדה – קוואי. כשמי שינהל אותו יהיה המאמן הגדול מכולם. הוא בהחלט יכול להיכנס למקום בו שחקן שהוא מאד מזכיר - סטפן ג'קסון היה לפני 14 שנה באליפות השניה של הספרס. ויותר מכך, בכדורסל של סמול בול, אין סיבה שהוא לא יהיה בעמדה 4 (עם למרקוס ב-5 בעיקר) הוא יכול סוף סוף להיות שחקן חשוב בקבוצה טובה ויותר מכך. אבל צריך להיות שינוי מנטלי מסוים בשביל זה. אני קצת מקווה שזה יקרה למען האמת.
18.7 נק', 6.3 ריב', 2.8 אס', 1.5 חט', 46% מהשדה, 37% מהשלוש.
ולאלו שבאמת נכנסו
המשך טיר 4:
15. טוביאס האריס (דטרויט, 25, 2.03)
בדיוק היה לנו דיון כאן עליו. הוא רק בן 25 וכל עתידו לפניו, וכך או כך הוא שחקן נוסף שאני אוהב למדי. יש לו גוף כדורסל נהדר, הוא חזק ולמרות שהוא לא מהיר במיוחד לא באמת חסרה לו אתלטיות. יש לו קליעה סבירה מהשלוש ויכולת בסיסית ליצור לעצמו ספייס בכל מקום על המגרש. תמיד אהבתי לחשוב עליו בתור סוג של כרמלו אנתוני שאותו הוא מזכיר לי מאד במבנה הגוף, ובחלק מתכונות המשחק שלהם.
אבל כן, הוא משחק בדיוק אותו דבר כבר שלוש או ארבע שנים, והוא לא עוזר לקבוצה שלו להיות טובה במיוחד. נכון שהמצב בדטרויט הוא לא מדהים, דראמונד הוא יותר גוף מרשים מאשר סנטר מרשים, רג'י ג'קסון הוא אדיוט, ונדמה לי שגם סטן ואן גאנדי חי בעיקר על שלושה דברים: א. ההילה של אחיו פיל. ב. העונה האחת המדהימה שהיתה לו באורלנדו לפני כמעט עשור. ג. השפם. ולמרות זאת, נדמה לי שהשנה האריס אמור לקחת תפקיד גדול יותר וחשוב יותר. אייברי בראדלי צריך לשפר את הקבוצה לרמה שבה היא יכולה להיכנס לפלייאוף, והאריס כבר לא צריך להתמודד עם שחקן אחד שמאד מאד דומה לו בתכונות – מרקוס מוריס שעבר לבוסטון. כרגע הוא ללא ספק הפורוורד המוביל של הקבוצה, נראה לאן הוא יוביל אותה...
16.1 נק', 5.1 ריב', 48% מהשדה, 35% מהשלוש.
14. דנילו גאלינרי (עבר מדנבר לקליפרס, 12 שנה שעברה' 29, 2.08)
הסמול פורוורד שבמשך שנים כריס פול שיווע לו, סוף סוף הגיע לקליפרס, רגע אחרי שפול עזב. צחוק הגורל. כמו רוב השחקנים של דנבר, גם את גאלינרי אני אוהב. האיש הזה הוא מאד SMOOTH. סוחט העבירות מס' 2 או 3 בעולם (אחרי הארדן ודרוזן, אני מניח), אבל המשחק שלו פשוט זורם. קליעה טובה מכל טווח. אתלטיות מספיקה בשביל לבן, וגפיים ארוכות (2.08 מ') עם שליטה טובה למדי בכדרור, בשביל חדירות אלגנטיות. גאלינרי הוא לא שחקן שכופה את עצמו על המשחק אלא תמיד זורם. הבעיה העיקרית היא כמובן שהוא גם תמיד פצוע . 0, 59, 53, 63. אלו היו מספר המשחקים שהוא שיחק בארבע העונות האחרונות, ובאופן כללי קשה לומר שמדובר על שחקן שאפשר לסמוך עליו להרבה יותר מאשר שני שלישים מהעונה. נניח. ונדמה לי שאם רק היה בריא יותר, היו מדברים עליו בתור אחד מגדולי האירופאים בכל הזמנים.
אז איך זה מסתדר עם הקליפרס? נדמה לי שגם בלי פול, ועם ההבאה של חבר'ה כמו בברלי, לו ווליאמס ותאודושיץ' וההשארה של גריפין ודיאנדרה ג'ורדן – לקליפרס בהחלט יש יומרות להיות קבוצה כיפית, עם התקפה מצוינת וזורמת, ועדיין עם המון היי-לייטים, וקצת מלחמה (ג'ורדן, בברלי), לגאלינרי יש תפקיד מאד עדין בהיררכיה ההתקפית כשהוא צריך להיות המשנה לבלייק גריפין. איתו, מדובר בצמד פורוורדים נהדר לגמרי שספק אם יש לקבוצות רבות. ואם זה יסתדר, ובהיעדר פציעות (לא רק של גאלינרי, גם של גריפין עצמו מן הסתם) הקליפרס צריכים ויכולים לעשות פלייאוף. כמובן "היעדר פציעות" זו הנחה די מרחיקת לכת.
18.2 נק', 5.2 ריב', 45% מהשדה, 39% מהשלוש (2 שלשות למשחק), 90% מהעונשין (6 זריקות למשחק)
13. הריסון בארנס (דאלאס, 25', 2.03, 15 שנה שעברה)
פעם היה לדאלאס סמול פורוורד חביב מאד בשם ג'וש האוורד, הוא ידע לחדור מדי פעם, לקלוע היטב מחצי מרחק והשלים את דירק נוביצקי מאד יפה. דאלאס שלו היתה קבוצת צמרת שאף הגיעה לגמר נ.ב.א (שכשלעצמו היה מאכזב מאד) מול מיאמי ב-2006. הריסון בארנס הוא ג'וש האוורד החדש אבל דאלאס הוא קבוצת תחתית בליגה. הסיבה? אז היה דירק נוביצקי והיום יש צל של דירק נוביצקי. ובכל זאת, הריסון בארנס הוא בסך הכל יופי של שחקן. הוא כן תפס לעצמו נישה בתור הסקורר המוביל של הקבוצה, גם אם לדעתי הוא זורק הרבה יותר מדי מחצי מרחק (למעלה מ 40% מהזריקות שלו משם), ובמיוחד בגלל שכשהוא כן נכנס הוא מאד יעיל. בארנס שהיה במשך כמה שנים טובות, הצלע החמישית, ה"טל בורשטיין" של גולדן סטייט, הפך להיות ראש לשועלים. וככזה הוא בסדר, לא מהטובים בליגה בתור השחקן מס' 1 בקבוצה, אבל כנראה גם לא הגרוע מכולם.
אישית, אני לא רואה איך דאלאס עושה פלייאוף השנה. נכון שסת' קארי התקדם מאד שנה שעברה, ויחד עם דניס סמית' הרוקי והרבע סנסציה שהיא יוגי פרל, עמדת הפוינט חלשה, אבל כל השאר חלש למדי. ובעיקר דירק נוביצקי רק ימשיך להידרדר בגיל 39, וגם זה כשהוא משחק רק בחצי מהמשחקים. סביר מאד להניח שבארנס ימשיך להיות הגו-טו-גאי גם השנה. ואתם יודעים מה? יכולה להיות קריירה גרועה יותר מאשר להיות שחקן של 18-20 נקודות בקבוצת לוטרי. שריף עבדול רחים, אנתוני מקדייס, ג'רי סטקהאוז, אנטואן ג'יימיסון, ג'ייסון ריצ'רדסון וכאן ברשימה למעלה רודי גיי, כבר עשו את זה. מקסימום, גם בארנס יהיה כזה. ההבדל בינו לביניהם? טבעת אליפות אחת, גם אם כ"טל בורשטיין".
19.2 נק', 5 ריב', 47% מהשדה, וגם שלשה אחת למשחק ב 35%.
טיר 3
12. ג'יי קראודר (עבר מבוסטון לקליבלנד, 27, 1.98 , 11 אשתקד)
בנוי כמו טנק או אם תרצו, כמו לברון, אבל נמוך ממנו ב 5 ס"מ, ואתלטי הרבה פחות. קראודר הוא נטו שחקן של עבודה קשה. נבחר בבחירה ה-34 בדראפט על ידי אותה קליבלנד בה ישחק השנה, אך לא שיחק בה אפילו דקה אחת, אבל הראה מהרגע שהגיע לליגה שהוא פשוט שחקן מחויב. מחויב להגנה בעיקר, אבל גם כחלק זורם מההתקפה. בנה לעצמו קליעה משלוש מאד יציבה ומשם עיקר הטיקט ההתקפי שלו. אבל זה בנוסף להאסל, למלחמה ולכוח בצד ההגנתי מייצבים אותו, זו השנה השניה ברציפות כאחד הפורוורדים החיוניים יותר בליגה, גם אם היעדר הס"מ והאתלטיות גורמות לו להיות בעיקר יופי של שחקן האסל קבוצתי, אבל בעייתי בהגנה על כמה מהפורוורדים היותר טובים בליגה.
והשנה, השחקן הזה שבנוי כמו לברון, יהיה גם המחליף של לברון. קראודר בעיקרון יכול לשחק בעמדות 2-4 וסביר להניח שעם ההתבגרות של ג'יי.אר. סמית', קורבר וג'פרסון, והנטייה של הליגה להעדיף סמול בול (כלומר, קווין לאב או טריסטן תומפסון בעמדת הסנטר כגבוהים יחידים), קראודר יהיה השחקן העיקרי פרט ללברון בעמדות 2-3. את מה שקליבלנד אולי הפסידו עם תומאס מול קיירי, בעיקר בעובדה שתומאס ייעדר חלק גדול מהעונה, הם בהחלט הרוויחו עם קראודר. שחקן שיתאמץ בהגנה בשביל להשאיר את לברון רענן, ושתמיד יהיה יופי של מטרה מהשלוש, בשביל שללברון יהיה למי למסור. לכאורה קליבלנד היא קבוצה שדי תפורה על היכולות שלו – ובתנאי אחד – שלא יתברר שהוא היה תלוי לגמרי בשיטה המאד מיוחדת שבראד סטיבנס ייצר בבוסטון.
13.9 נק', 5.8 ריב', 46% מהשדה, 40% מהשלוש (2.2 שלשות למשחק)
11. ניקולה באטום (שארלוט, 28' 2.03, 7 שנה שעברה)
הבחור בהחלט נתן ירידה מהשנה שעברה, בפנקסי, והסיבה העיקרית לכך היא ששרלוט שרק שנה קודם לכן עשתה 48 נצחונות, לא הגיעה לפלייאוף בעונה האחרונה למרות שבסך הכל היא היתה די בריאה (קודי זלר...), וגם אולי בגלל שהיתה איזושהי ירידה ביכולת קבלת ההחלטות של האיש הזה. לכאורה, וגם למעשה, אחד הפוינט פורוורדים הטובים בליגה, אבל כשקולעים רק ב 40% מהשדה, זאת בעיה. הסיבה לכך? רק שמינית מהזריקות שלו מתבצעות מתחת לסל, דבר שלדעתי הוא בלתי נסלח למישהו עם האתלטיות שלו. הוא זורק המון מהשלוש וקצת מחצי מרחק, אבל כמעט ולא מגיע עד לסל. אלוהים רק יודע למה.
אבל פרט לזה, יש לו לא מעט. יכולת מסירה נדירה, בטח ובטח שלפורוורד. הגנה טובה ומעלה, ריבאונדר מצוין. שחקן וורסיטלי שיכול לשחק ב-4 עמדות ושחקן אטרקטיבי שתמיד כיף לראות, ואין לי ספק ששרלוט איתו יותר טובה מאשר שרלוט בלעדיו. כך או כך, שרלוט לא עשתה המון שינויים בקיץ, ובעיקר הביאה את דוויט האוורד, ותקווה שגם קודי זלר יהיה בריא יותר השנה, אבל כשהגרעין רץ ביחד כבר כל כך הרבה זמן, וכשהמזרח כל כך חלש, אין הרבה סיבות שבעטיין שרלוט תחמיץ את הפלייאוף. ואם כן – זה יהיה כשלון לא קטן, שרשום גם על שמו של באטום.
15.1 נק', 6.2 ריב', 5.9 אס', 1.1 חט'. רק 40% מהשדה ורק 33% מהשלוש (1.8 שלשות למשחק).
10. אנדרה איגודלה (גולדן סטייט, 33, 1.98, 8 אשתקד)
לעד שחקן הדבק האולטימטיבי. האיש שמוכיח שנה אחר שנה שלא צריך לקלוע בצרורות כמו ג'מאל קרופורד כדי להיות השחקן השישי הכי טוב בליגה. מסוג השחקנים שכל קבוצה היתה רוצה למלא לעצמה ברוסטר. שומר מדהים, מוליך כדור מדהים, מוסר נהדר, פינישר מצוין בפאסט ברייק, וקלעי שלשות לא רע בכלל. שלא לומר שחקן דבק. משחק היטב בעמדות 1-3 ואפילו ב-4 בסמול בול של הקבוצה הטובה בעולם. רק לפני שנתיים וקצת ה MVP של סדרת הגמר, ואחרי שקצת פישל בסדרת הגמר שאחריה (וגם נפצע קצת), חזר להיות יופי של כוח ו DIFFERENTIATOR של ממש בסדרת הגמר האחרונה ובכלל בפלייאוף. לעד האקס פקטור של הקבוצה הטובה בעולם.
שנה שעברה הוא באמת נראה לא פחות טוב מאשר אי פעם בעבר, ולדעתי יותר טוב מאשר בשנה שלפניה. והשנה? השנה הוא יהיה בעונתו ה-14 בליגה בגיל 34. הוא אף פעם לא היה שחקן פציע במיוחד אבל הגיל יכול לתת את אותותיו, אז אמנם יתכן שבגלל הגיל, גולדן סטייט הביאו את ניק יאנג ואת עומרי כספי שינגסו לו בדקות, אבל השאיפה תהיה ברורה – שגם השנה הוא יוכל לתת לפחות 25 דקות של איכות נטו בפלייאוף, ושגולדן סטייט יקחו איתו כשחקן שישי אליפות שלישית. איגודלה בעצמו בוודאי רוצה את זה, כשבחר לוותר על לא מעט כסף בשביל לחתום בגולדן סטייט לעוד שלוש שנים. שלוש שנים, שבהם, כך אני מקווה הוא ימשיך להיות פחות או יותר באותו כושר, ועדיין לא יתחיל את ההדרדרות הבלתי נמנעת. הוא רעב, הוא תמיד היה רעב, ואני מאד מקווה שהשנה הוא ימשיך לאכול.
7.6 נק', 4 ריב', 3.4 אס', חטיפה, 53% אדירים מהשדה, 36% מהשלוש.
9. אוטו פורטר (וושינגטון, 24, 2.03, כניסה חדשה)
אחד השחקנים המשתפרים בשנה שעברה, לא כל כך בגלל המספרים, כמו בגלל העובדה שלראשונה הוא הוכיח שהוא יכול להיות שחקן מוביל בקבוצה מנצחת. אבל למען האמת גם בגלל המספרים, בעיקר השלשות. אוטו פורטר לקח את הנשק הכי חשוב שיש בעולם הכדורסל בשנים האחרונות, ולמען האמת עשה את זה טוב מאד. הוא משחק בקבוצה בלי רכז שקולע היטב, ובכל זאת יחד עם ביל מדובר בצמד הקלעים הטוב בעולם פרט לזה שמשחק באוקלנד, וזו הסיבה העיקרית בגללה וושינגטון היא אחת הקבוצות היחידות שגם נראו כמו קבוצה במזרח. בשאר האספקטים של המשחק יש לו עדיין מקום לשיפור אבל עם גוף ארוך ואתלטי יש סיבה להאמין שהוא יעשה את זה, ובאופן כללי מה שוושינגטון מצפה לו, היא שלכל הפחות מדובר בטרבור אריזה משופר, ובגיל 24 אין ספק שהוא עדיין לפני שיאו.
וושינגטון כאמור היתה חביבה שנה שעברה, אבל לא עשתה הרבה בשביל להשתפר השנה. השיפור היחיד שיכול לקרות אמור להיות אורגני וגם זה בתנאי של בריאות. מכולם, נדמה שפורטר וביל הם השניים שצריכים לעלות מדרגה. ביל לרמת אולסטאר של ממש, ופורטר למקום בו הוא עולה טיר ברמת הסמול פורוורדים, עם קצת יותר יכולת יצירה לעצמו ושיפור הגנתי. אם זה יקרה, אזי לוושינגטון יהיה קו אחורי (כולל סמול) שנופל כאמור רק מזה של גולדן סטייט, ובמזרח שתלוי לגמרי במצב הבריאות של לברון – גם גמר מזרח ואולי אולי אפילו גמר נ.ב.א, היא לא מילה גסה.
13.4 נק', 6.4 ריב', 1.5 חט', 52% מעולים מהשדה ו 43% עוד יותר נהדרים (רביעי בליגה) מהשלוש (1.9 שלשות למשחק)
טיר 2:
8. אנדרו וויגינס (מינסוטה, 22, 2.03, 9 אשתקד)
הרוקי עם ההייפ הכי גבוה בין לברון ג'יימס לציון ווליאמסון, עדיין לא מילא את ההבטחה שלו, גם לא השנה. ולאחר עונתו השלישית בליגה, נדמה שהוא ממשיך למצב את עצמו בתור סקורר מצוין שלא עושה הרבה דברים אחרים, ולמרות שהציפיות ממנו היו מינימום לסקוטי פיפן או גרנט היל הדור הבא – אול אראונדר הוא לא ולצערי גם לא שחקן אינטליגנטי במיוחד. הוא בהחלט כן משתפר כשחקן תוקף מדי שנה. אולי אחד האתלטים הכי טובים בנ.ב.א, הוא יודע לנצל את האתלטיות שלו בשביל להגיע לסל המון ולהיות אפקטיבי במיוחד כחודר. ודווקא בגלל זה, זה כל כך מאכזב שהוא מעדיף את הקליעה מחצי מרחק 40% מהזמן, משם האפקטיביות שלו בהחלט יורדת. וגרוע מכך – השנה הוא שיפר משמעותית מצד אחד את הקליעה מהשלוש והפך להיות מקלעי רע לקלעי סביר בהחלט, ועדיין – יותר מדי חצי מרחק. וזה קורה גם בגלל בחירת זריקות רעה, וגם בגלל שהוא עדיין לא למד למסור, ונדמה לי שבספק אם ילמד. כי יותר מזה שהוא לא רוצה למסור (ובדרך כלל הוא לא כל כך רוצה), הוא גם לא יודע למסור. וחבל.
השנה הוא יצטרך בכל זאת למלא את הפוטנציאל ההגנתי והאול אראונדי שלו, כי לצידו מגיע שחקן עם יכולות התקפיות לפחות שוות. באטלר צריך ללמד את וויגינס הגנה, וויגינס צריך להיות תלמיד מצטיין, כי האתלטיות שלו מחייבת. מצד שני, לבאטלר אין את האתלטיות של וויגינס או אפילו את היד שלו מרחוק, ולכן בשבילו חצי מרחק היא זריקה הגיונית – בעוד בעבור וויגינס האתלטי והקלעי, היא פשוט לא. וויגינס, אם ישפר משמעותית את ההגנה החלשה שלו לצד באטלר ותחת ת'יבודו, ואם ישפר את בחירת הזריקות שלו, יכול להיות שחקן על, גם אם הוא לעולם לא יהיה האול אראונדר שהוא אמור היה להיות, כי הפוטנציאל ההתקפי שלו הוא אפילו מלכות סלים – עד כדי כך. כך או כך, לת'יבודו וטיג יש המון עבודה ביצירת היררכיה ברורה בין שלושה כוכבים של ממש עם באטלר, קא"ט וכמובן וויגינס. ושאלת ההיררכיה הזאת, היא אחת המסקרנות ביותר בליגה השנה.
23.6 נק', 4 ריב' (חלש), 2.3 אס' , חטיפה, 45% מהשדה (חביב) 36% מהשלוש ( גם חביב, 1.3 למשחק)
7. כרמלו אנתוני (ניו יורק, 33' 2.03, 5 שנה שעברה)
נדמה לי שזה מאד "אין" (IN) בשנים האחרונות להאדיר שחקנים צעירים ולבטל שחקנים מבוגרים, ומלו של היום הוא שחקן מבוגר, בן 33, ואולי גם לכן אנדרייטד לגמרי. אני כמובן מסכים, ואין ספק, הוא לא ברמה בה הוא יכול אפילו לסחוב קבוצה לפלייאוף לבדו, הוא שחקן הגנה לא טוב והוא לא השחקן הכי קבוצתי בעולם. מצד שני, בעיניי אנשים בהחלט נותנים לו חוסר כבוד. גם בגילו הוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם בייצור זריקה לעצמם. הוא מחויב מאד לקבוצה והוא קולני הרבה יותר מהאדישות המיוחסת לו (שהיא בעיניי פשוט לא נכונה). וגם אם זה נכון שהוא צריך למסור יותר, הוא רחוק מלהיות חור שחור. דברים בהתקפה שהוא שכח, מעט מאד שחקנים למדו. אז למה הוא לא סחב קבוצה לפלייאוף? כי רוז וג'נינגס הם רכזים אגואיסטים ורעים, כי נואה משחק כמו בן 55, כי שחקנים כמו הלבן הזה עם הרעמה (רון בייקר) הוא שחקן רוטציה וגם.. .לא נעים לומר, כי האוברייטד במקצת פורזינגיס, הוא עדיין לא כוכב של ממש, עם כל הכבוד.
ועם כל זה, אין ספק שהשנה זאת השנה שבה פורזינגיס צריך לקחת את המושכות. בעונתו השלישית בליגה, עם האורך שלו, הקוארדינציה שלו, והקליעה מרחוק (שהיא כרגע עדיין גולמית, ובעיניי לא מילאה את הפוטנציאל הגדול שלה) הוא צריך לקחת קפיצה גדולה קדימה. אם מלו ימשיך להיות השחקן המרכזי, ופורזניגיס ימשיך להיות רך מדי, עושה עבירות מדי, גמלוני מדי – הניקס גם השנה לא יגיעו לכלום. אבל אם פורזנגיס ייקח את המושכות, מלו יכול להיות שחקן מס' 2 אדיר. ובעיניי, בניגוד לחבר'ה כמו אייברסון למשל (ששיחק איתו בדנבר), מלו מספיק קבוצתי ומחויב בשביל להסכים להיות שחקן מס' 2. וכשחקן מס' 2 ללטבי, הניקס שווים פלייאוף, אמנם בקושי, כי פרט לשני המוזכרים ולטימי הרדוואי הקטן, אין אף שחקן כדורסל בקבוצה, ועדיין שווים פלייאוף במזרח, כי את ייצור הסלים של מלו, יכולת הריבאונד הסבירה והכריזמה שלו, אף אחד לא יכול לקחת.
22.4 נק', 5.9 ריב', 2.9 אס', 43% מהשדה, 36% מהשלוש (2 שלשות במשחק)
6. פול ג'ורג' (עבר מאינדיאנה לאוקייסי.27' 2.05, 4 שנה שעברה)
אוקי, אז מדי פעם בא לי לזעזע את הת'רד כדי שהוא יהיה מעניין. וכמו שבמקרה למעלה שמתי את מלו מעל המקום בו רוב האתר, אני מניח, היו שמים אותו. כך במקרה הזה של ג'ורג', דווקא שחקן שאני אוהב, אני שם אותו מקום אחד מתחת למקום בו הרוב היו מדרגים אותו. ואני אסביר – המספרים שלו טובים יותר מאשר אלו של גורדון היוורד, הוא אתלטי יותר, הוא שחקן הגנה טוב יותר והוא מוסר טוב יותר. כל הדברים האלה נכונים, ועדיין בעיניי אם צריך לדבר על השנה הקרובה בלבד, יש כאן משהו שלא יעבוד. אגיד זאת כך – פול ג'ורג', כאמור ,שחקן שאני מאד אוהב, נכשל שנה שעברה. הוא נכשל קודם כל כי היתה לו אחלה קבוצה על הנייר, והוא בקושי הגיע איתה לפלייאוף. והוא נכשל, כי מתברר שהוא סנוב קטן שיורד על כך שסי.ג'יי מיילס לוקח לו זריקה בסוף משחק. והוא גם נכשל, כי עם כל האורך והאתלטיות שלו, הוא פשוט לא חודר מספיק טוב.
אחזור לנושא המרכזי – הכשלון של אינדיאנה. פול ג'ורג' הוכיח לראשונה השנה שאולי לא מתאים לו לשחק ליד שחקן אחר שמושך בחוטים. קרי – ג'ף טיג. ג'ורג' מאד אוהב את הכדור ביד והוא לגמרי פוינט פורוורד, אבל עד השנה הוא שיחק לצד ג'ורג' היל ודי.ג'יי אוגוסטין. השנה הוא שיחק לצד רכז שהוא אשכרה שחקן טוב – וזה נראה לא טוב, לפחות כל עוד הכדור היה בידיים של טיג. ולדעתי – לא באשמת טיג, אלא באשמת העובדה שפול ג'ורג' פשוט צריך את הכדור.
אז מה בדיוק יקרה שנה הבאה, כשהוא ישחק לצד רכז שהוא עוד יותר טוב שחקן טוב, ובעיקר עוד יותר אוהב את הכדור ביד מאשר טיג? אחד שהיה במקרה גם מלך הסלים ו MVP, וממוצע ט"ד בשם ראסל ווסטברוק. אז זהו שאני לא יודע, אבל אני כן חושב שזה יעקר מעט את פול ג'ורג'. והמעט הזה מספיק בשביל להוריד אותו מקום, למרות שברור שהיכולות שלו עולות על השחקן שלפניו– אבל המיינד פריים שלו (MIND FRAME), כאן תהיה הבעיה, ואני לא בטוח אם דונובן יוכל לפתור אותה. אם כן? מדובר בקבוצת על במערב שיכולה וצריכה להתמודד על מקום בגמר המערב. אם לא? יכול להיות שאנדר אצ'יבריות הכה מאכזבת של אינדיאנה משנה שעברה תחזור על עצמה השנה.
23.7 נק', 6.6 ריב', 3.3 אס', 1.6 חט', 46% מהשדה ו 39% מהשלוש (2.6 שלשות למשחק)
[b]5. גורדון הייוורד [/b](עבר מיוטה לבוסטון,27, 2.03, 6 שנה שעברה)
ומכאן שאני מאמין שגורדון הייוורד יהיה שחקן משמעותי יותר השנה מאשר פול ג'ורג'. הייוורד שהוא מכונת השרירים הלבנה הכי משמעותית שאני זוכר (עם כל הכבוד לכריס אנדרסן), אחת מההעברות הגדולות של הקיץ הוא שחקן ששנה אחר שנה מוכיח שעם מוסר עבודה נהדר ואינטליגנציית משחק גבוהה, אפשר להיות כמעט סופרסטאר. אחרי שבע שנים ביוטה הוא חובר למאמנו מתקופת הקולג' ויהיה אחד משני הכוכבים הגדולים של הקבוצה היחידה שבאמת קוראת תגר על הדומיננטיות של קליבלנד במזרח. התכונה הכי טובה בהייוורד, בניגוד להרבה מאד שחקנים אחרים ברשימה, היא שהוא מאד יעיל גם בלי הכדור ביד. זאת תכונה שהופכת אותו לכזה שיכול להתאים לכל קבוצה בליגה, אפילו כזאת שבה קיירי אירווינג הוא הרכז. הוא אחד השחקנים היותר טובים בליגה במשחק בלי כדור בעיניי, בין בתפיסה לקאץ' אנד שוט, ובין בחיתוך פנימה. מה שלא אומר שהוא לא יודע לכדרר וליצור לעצמו מצבים, הן ממרחק והן בחדירה עם גוף שרירי ואתלטי במפתיע. שחקן מאד יעיל שזורק פחות מ-16 פעמים במשחק ובכל זאת מייצר נקודות ברמה הכי גבוהה. שחקן קבוצתי לעילא – לגמרי שחקן של שטף משחק, וביוטה של קווין סניידר הוא גם למד להיות שחקן הגנה מעל הממוצע בליגה.
והפרויקט של בוסטון? אז כן, קיירי כנראה יהיה הכוכב העיקרי והשחקן המוביל, ולו משום שהכדור יהיה בידיים שלו. אבל כך גם היה עם אייזיאה תומאס, ותחת מאמן עם שיטה, כמו בראד סטיבנס, וקבוצה עם שיטה כמו בוסטון, אני מאמין שהייוורד ימשיך לקבל את ה-16 זריקות שלו למשחק, וימשיך לייצר נקודות ברמה הכי גבוהה. הבעיה העיקרית של בוסטון, היא בכך שאם קבוצות אחרות צריכות יותר מכדור אחד ביד (למשל אוקלהומה הנ"ל), אזי בוסטון צריכה רק כדור אחד, אבל יתכן שלא יהיו לה מספיק כאלה כי אין לה גבוהים או ריבאונד. הרעיון בבוסטון יהיה למקסם את העובדה שרק 45% מאחזקת הכדור במשחק יהיה אצלה. היוורד הוא בדיוק מסוג השחקנים שיודעים למקסם את העובדה הזאת הכי טוב שאפשר.
21.9 נק' (ששוות יותר בגלל הקצב האיטי של יוטה) 5.4 ריב', 3.5 אס', חטיפה, 47% מהשדה, 40% מהשלוש (2 שלשות במשחק)
טיר 1 – כלומר 4 מתוך 8 השחקנים הטובים בעולם
4. יאניס אנטטקומבו (מילווקי, 22, 2.11, 13 ברשימת הרכזים אשתקד)
איזו קפיצה נהדרת האיש עשה שנה שעברה, מכשרון גולמי לסופרסטאר של ממש. האיש הכי ארוך שאני זוכר בכדורסל, וזה כולל את דוראנט. יש לו פשוט זוג גפיים שצולח את המרחק מסל אחד לסל השני בחמישה או שישה צעדים. כבר היום בעיניי מדובר בשחקן הטוב בעולם במגרש פתוח. תן לו מטר והוא יחרוך אותך בכניסה מהירה פנימה שתסתיים בדאנק חזק, זה עד כדי כך פשוט. אז כן – ברור שיש לו חיסרון אחד עצום על פני שחקני על אחרים – הוא לא יודע איך לקלוע את הכדור כשההגנות מצטופפות, פשוט אין לו מושג. הזריקה שלו מחצי מרחק (33%) או מהשלוש (29%) פשוט לא טובה, וכשההגנה מצטופפת והצבע חסום, הוא בבעיה. הפיתרון שלו לבעיה הוא בעיקר ביכולת מסירה פנומנלית. מהטובים ברשימה הזאת ושחקן שכבר הוכיח שלמרות 2.11 ס"מ הוא יכול בקלות להיכנס לעמדת הפוינט גארד ולהוביל קבוצה משם. הוא יודע למסור במתפרצת, והוא יודע למסור בהתקפה מסודרת וזה בהחלט מציל אותו המון פעמים, אבל הדרך שלו מסופרסטאריות למעמד לברוני עוברת דרך אימוני קליעה אינטנסיביים ואני מאד מקווה שהקיץ הוא עובר אותם.
בכל מקרה, מדובר בכלבו של מילווקי, האיש שהוא הקבוצה. הראשון אי פעם (נדמה לי) עם יותר מ 1.5 בכל חמש הסטטיסטיקות המרכזיות. שחקן התקפה אדיר שהוא גם שחקן הגנה מצוין, והסיבה המרכזית בעטייה מילווקי רואה את עצמה כמתחרה עם בוסטון, וושינגטון וטורונטו על קריאת התיגר מול ההגמוניה של קליבלנד. כשכתבתי על מידלטון כבר אמרתי, שבלי פארקר חסר להם כוח התקפי, והקבוצה קצת תלוי בהתפתחות של שני חבר'ה מאד צעירים – מלקולם ברוגדון ות'ון מייקר (שגם צריך להעלות מסה ומהר), אבל במזרח חלש, גם בלעדיהם הסצנריו הריאלי של מילווקי הוא סיבוב שני – אחרי הכל, יש להם את אחד משמונת השחקנים הטובים בעולם.
22.9 נק', 8.8 ריב' (16 בליגה), 5.4 אס', 1.6 חטיפות (11 בליגה), 1.9 חסימות (6 בליגה), 52% מהשדה שזה די מדהים (אבל כאמור הוא מצליח לחדור לסל רוב הזמן, ושם הוא ארוך ואתלטי מכולם), רק 27% מהשלוש. רק דבר אחד לשפר ולהיות קונטנדר לשחקן הטוב בעולם.
3. קאווי לאונרד (סן אנטוניו, 26, 2 מ', שלישי בשנתיים האחרונות)
וכאן אנחנו כבר נכנסים למחוזות של הסופרסטארים הגדולים ביותר בנ.ב.א. קאווי מפסיד לדוראנט ולברון בנקודות כאן, ממש לא בנוק-אאוט. ההגנה שלו טובה יותר משל שניהם (משל דוראנט במעט) וההתקפה כמעט באותה רמה. כל שנה הוא רק משפר עוד ועוד אספקטים, ומה שהוא עשה השנה היה פשוט מפעים. הוא לקח קבוצה בלי פוינט גארד נורמלי, בלי סקנד גארד שיודע ליצור, ועם צמד גבוהים מזדקן. קבוצה שאם לא היה בה את קאווי ואת פופ, היתה שווה לדעתי 35 נצחונות במערב במקרה הטוב, והוא עשה איתה 61 נצחונות ופלייאוף קליל עד אותה פציעה. קאווי לאונרד שווה 20 נצחונות לפחות לבדו, זה עד כדי כך פשוט (שאר ההפרש מכוסה על ידי פופ). ידי התמנון והאינטליגנציה המדהימה בהגנה היו אצלו מההתחלה, ועדיין שם במלוא הכוח, אבל הוא כמעט באנקר כשהכדור בידיים שלו. הכדרור והעלייה שלו מהטופ אוף דה קי, הוא אולי המהלך הכי בלתי עציר בליגה, והוא עשה אותו השנה אלף פעם (בעצם בדקתי, 184 פעם, אותם הוא קלע ביותר מ 50%) ובשנתיים האחרונות הוא גם אחד מקלעי השלשות הטובים בעולם. במה הוא יכול להשתפר עוד? רק ביכולת המסירה, במיוחד בשביל מישהו עם USAGE כל כך גבוה (31%, שמיני בליגה) אבל גם כך הוא מראה ניצוצות גם כמנהל משחק, במיוחד בשיטה של פופ.
אבל אפרופו השיטה של פופ, אין ספק שהיא השתנתה עם מעמד הכוכבות של קאווי. עדיין יש שם המון חסימות וחסימות מדורגות, אבל אני בספק אם בעשרים השנים האחרונות היה שחקן עם USAGE כל כך גבוה בסן אנטוניו. הקבוצה משחקת כדורסל יעיל, אבל בהחלט פחות יפה מאשר באליפות האחרונה שלהם למשל. קאווי עצמו הוא בעיניי שחקן אטרקטיבי מאד, אבל יש גבול לאטרקטיביות כשהכדור תמיד מתחיל והרבה פעמים גם מסיים אצלך. מצד שני, אי אפשר להתווכח עם תוצאות, אני מניח. והשנה? האם הקסם ייגמר? פארקר, ג'ינובילי, גאסול ואלדרידג' הזדקנו בעוד שנה. ההחתמה של גיי אמנם מרשימה, ותאפשר ללאונרד לנוח קצת יותר בהתקפה, אבל על הנייר בלעדיו, זאת עדיין קבוצה של 35 נצחונות. המזל של הספרס? יש לה את קאווי, וזה ייגמר לא לפני הסיבוב השני לפחות, שוב.
25.5 נק', 5.8 ריב', 3.5 אס', 1.8 חטיפות, 49% כמעט מהשדה, ו-38% מהשלוש (2 שלשות למשחק)
2. לברון ג'יימס (קליבלנד, 32, 2.03, ראשון ב-12 השנים האחרונות בערך).
או. אחרי מלו שאצלי הוא אולי אוברייטד וג'ורג' שאצלי הוא אולי אנדרייטד, מגיע לברון ואיתה הפרובוקציה האחרונה – בשנה הקרובה, לברון יעביר סופית את השרביט לדוראנט. וזה לא שהוא לא נתן כדורסל מדהים השנה בגיל 32 עם ממוצעי שיא בריבאונדים ובאסיסטים, אחוזי שדה לא שפויים ועמוק בעשיריית הקלעים הטובים בליגה, כשבפלייאוף הוא אפילו מדהים יותר עם שלושה טריפל דאבלים, ובגמר הוא נותן את כל מה שיש לו בדרך לממוצע טריפל דאבל וגם 33 נקודות בממוצע בחמשת המשחקים. נדמה לי שברמת השליטה במשחק הוא הגיע לשליטה אבסולוטית, דרגת 99% מייקל ג'ורדן.
אבל מילת המפתח בפסקה האחרונה היא "חמישה משחקים", ובניגוד לעונה הקודמת בה סדרת גמר דומה סטטיסטית נתנה לו את התואר הכי מתוק בו הוא אי פעם זכה, בשנה האחרונה זה לא קרה וזה אפילו לא היה קרוב. וזה לא קרה גם בגלל שמולו היתה קבוצת על בלתי עצירה, וגם בגלל שלברון עצמו סובל משתי בעיות בגילו – הראשונה היא בהגנה, שם למען האמת גולדן סטייט לא סבלה מולו במיוחד. והשניה היא בכך שלברון לעולם לא היה ולעולם לא יהיה שחקן שטף קבוצתי, הוא חייב להיות המרכז. הוא בדיוק ההיפך מגורדון הייוורד. וזה יעבוד מדי פעם, וייתן לו שלוש אליפויות, אבל נדמה לי שבגיל 33 זה כבר לא ייתן לו עוד אליפות, לפחות לא ככינור ראשון.
ובבחינה של הסטטיסטיקה של לברון, הקטגוריה היחידה בה הוא מוביל את הליגה היא בדקות משחק עם 38 כאלה למשחק, שזה הרבה יותר מדי. בגיל 33 הוא חייב לנוח. קליבלנד הביאה שני שחקנים שיכולים לתת לו המון מנוחה. ג'ף גרין שפעם היה כשרון התקפי גדול והיום מתחיל להיות זקן אבל לא מדי, וג'יי קראודר המצוין שנמצא כאן במעלה הרשימה. לברון צריך להגיע למצב בו הוא לא משחק יותר מ 32 דקות אפקטיביות שישמרו אותו מצוין לפלייאוף. אחרי הכל, גם קובי היה שחקן לא פציע עד שעקב האכילס שלו גמר לו את הקריירה דה פאקטו ב-2013. קליבלנד היא עדיין, כל עוד לא מוכח אחרת, הקבוצה שצריכים לנצח בשביל להגיע לגמר הנ.ב.א מהמזרח. הרבה אמנם תלוי בבריאות של אייזיאה תומאס ובמועד שובו למגרשים, אבל תמיד הכי הרבה תלוי בשחקן הכי גדול של שנות האלפיים (או למצער, השלישי... ).
26.4 נק', 8.6 ריב', 8.7 אס', 1.2 חטיפות, 55% פסיכיים מהשדה, 36% מהשלוש (1.7 למשחק). אחוזים שעלו בפלייאוף ל – 57 ו-41 בהתאמה. פסיכי.
1. קווין דוראנט (גולדן סטייט" 28, 2.12, 2 אשתקד)
והירידה של לברון אומרת שדוראנט הוא היום, בפנקסי, הסמול פורוורד הטוב בעולם. הדבר האחד שהוא הוכיח שנה שעברה היא שבלי ווסטברוק ליד, הוא מסוגל להיות גורדון היוורד משופר (מאד), ולא רק לברון ג'יימס 2.0. האיש אשכרה יודע לשחק כדורסל קבוצתי, מי היה מאמין. דיסקליימר – אני לא אוהב את לברון, ואני גם לא אוהב את דוראנט, והייתי מעדיף את גולדן סטייט בלעדיו גם אם ברור שהיא היתה נאבקת קשה הרבה יותר. אני עדיין לא חושב שהוא האינטליגנטי בשחקנים ומבחינתי יש לו בעיה כשהכדור לא בידיים שלו, ולפעמים גם בקבלת ההחלטות בדקות המכריעות של המשחק. אבל הוא תפלץ פיזי ומוכשר לא פחות מאשר לברון. לברון הוא תפלץ בגלל הגודל, הכוח, הפיזיות והאתלטיות. ודוראנט הוא תפלץ בגלל האורך והעובדה שלא משנה מאיפה במגרש הוא עולה לזריקה, הוא כנראה יקלע אותה. ושלא תטעו – הגפיים והמהירות בה הוא צולח את המגרש דומה מאד לזו של יאניס (רק שיאניס מעט אקספלוסיבי שלא לומר אקזיביציוני יותר)
הדבר השני שדוראנט הוכיח השנה, והוא לא הראה מספיק באוקלהומה סיטי היא שמדובר לא רק בשחקן הגנה טוב אלא בשחקן הגנה מצוין, כזה שהאורך שלו מפריע לשחקנים לאורך כל המשחק. כשנותנים לו לשחק בתור סוג של גבוה, מדובר באחד מעשרת החוסמים הטובים בעולם ושחקן שפשוט לא כיף לחדור או לעלות לזריקה מולו.
וכשמוסיפים לשתי העובדות האלה (המשחק הקבוצתי וההגנה) את מה שכבר היה לו עד היום – כאמור, הקליעה מכל בלטה על המגרש, הכדרור הסביר לפוינט גארד, אך המדהים לשחקן בגובה 2.12 ס"מ, ויכולת מסירה טובה גם אם לא גדולה, מקבלים את הסמול פורוורד הטוב בעולם, לפחות במשחק קבוצתי. או בתרגיל מחשבתי שעבר להרבה אנשים בראש בגמר האחרון – אם לברון היה בגולדן סטייט, הווריורס היו סובלים המון. אם דוראנט היה בקליבלנד, אני לא בטוח שהיא היתה סובלת כלל (אולי רק במעט, בכל זאת קבוצה שנבנתה בדמותו של לברון)
וגולדן סטייט – אם גולדן סטייט עם 4 שחקנים בצמרת המאד גבוהה של העמדה שלהם, עם הפוינט גארד הטוב בעולם והסמול פורוורד הטוב בעולם (ואחד מהם הוא גם השחקן הטוב בעולם, מן הסתם) ועם קו פנים מעובה מהרגיל (מהמעובים בליגה) וספסל עמוק ואדיר – כל דבר שהוא לא אליפות קלילה נוספת, תהיה כשלון לפרנצ'ייז ולדוראנט. הכסף שלי בכל מקרה, עליהם.
25.1 נק', 8.3 ריב', 4.8 אס', 1.1 חט', 1.6 חסימות (9 בליגה). 54% מדהימים מהשדה (הטוב בקריירה), 38% מהשלוש (1.9 שלשות למשחק. פחות משחשבתי למען האמת). בפלייאוף עם 56% ו 44% בהתאמה. #יותרפסיכימלברון#
_________________
תודה לאלוהי הבירה
נערך לאחרונה על ידי נורטון בתאריך ב' ספטמבר 18, 2017 7:52 pm, נערך פעם אחת בסך הכל.
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
