ונורטון,
לגבי רשימת הסנטרים שלך ופייבורס: לא סותר. העמדה הזאת חווה רנסנס מאז תחילת העשור, בטח שביחס לצחיחות בעשור הקודם, וכעת יש בה תמהיל של סייז (למשל גובר), כישרון התקפי (הורפורד), או גם וגם (קאזינס, נורקיץ'). העניין הוא שנוצר קונפליקט מובנה בין הפאוור פורוורד לסנטר. כבר אי אפשר שהאחרון יהיה ציר התקפי בפוסט, כמו יואינג, בזמן שאיזה אוקלי לצדו יסתפק בעשיית העבודה השחורה. זה פשוט סותם את הצבע. אם ניקח דוגמה מודרנית יותר, היה לנו את הבולס של תיבודו בשיאם, עם נואה שנע באזור הטופ אוף דה קי, חסם ומסר, בזמן שבוזר שיחק קצת יותר בפנים ועדיין בעיקר זרק מחצי מרחק, בניגוד לימיו היפים ביוטה. גם זה כבר בקושי יכול לעבוד, אלא אם יש לך 3 קלעי חוץ מעולים מסביב. רוב הקבוצות בליגה מסתמכות על גארד חודר ועל הפיק נ' רול, סגנון שהדרך למקסם אותו היא לשחק עם ביגמן אחד בלבד ושלושה קלעים שמרווחים מסביב.
פייבורס 10'6 עם ווינגספאן רציני (4'7, standing reach יוצא 2'9), אתלטיות ומאסה, אין לו בעיה לשמור על רוב הסנטרים בליגה וזה גם מה שהוא עושה לפעמים במקום גובר, שעדיין מתקשה מול חופרים פיזיים בפוסט. בכל מקרה, רוב הקבוצות כבר בקושי משחקות ככה ממילא. מבחינה התקפית זה רק יעזור לו לשחק סנטר. ראנדולף לא קולע מהשלוש, אבל יש לו שילוב של מאסה, ווינגספאן ויד רכה שמאפשרים לו לתפוס עמדה גם הרחק מהסל ולשחרר זריקה נוחה. והעזר כנגדו בממפיס כן התחיל לזרוק שלשות, בין היתר כדי להשלים את ראנדולף טוב יותר, כשגם לפני כן הוא שיחק המון בטופ אוף דה קי. בכל מקרה, ממפיס מאז הפריצה שלה בתחילת העשור היא אחת הקבוצות שנאלצו לעבוד הכי קשה בליגה עבור כל סל, נכון שזה גם נבע מכך שלא היו שם מספיק שחקני חוץ עם קליעה משלוש, ועדיין זה מעיד על קושי מסוים לשחק עם שני ביגמנים מסורתיים.
לגבי כמות הסטרצ'ים ברשימה, זה לא העניין. הסטרץ' 4 הקלאסי הוא כבר פאסה כאמור, סמולים שעברו הסבה נטרלו את מידת האימפקט שלו והם אלו שמשתלטים על העמדה. ברור שבטופ תמצא שחקנים מסוג אחר, אבל בוא נעיף מבט זריז על שאר הליגה: אטלנטה תעלה את איליאסובה או את הרוקי קולינס, שהדיבור עליו לקראת הדראפט היה שהוא חייב לפתח יד מבחוץ בשביל למצוא נישה בליגה; בשארלוט הזכרת את מרווין וויליאמס, יש גם את קמינסקי, כשגם הדיבור על MKG הוא שכדאי לשחק איתו יותר 4; שיקאגו עם מירוטיץ' ומרקנן, כשגם פורטיס זורק שלשות; דטרויט עם לואר ואלנסון; אינדיאנה עם יאנג שהחל לזרוק יותר שלשות וגם הוא סמול שהעלה המון מאסה, פלוס סבוניס שבדומה לקולינס של אטלנטה היה חייב לפתח את משחק הפרימטר שלו בשביל להתאקלם בליגה, כנ"ל לגבי ליף שיתחרה בו; אוליניק או ג'יימס ג'ונסון במיאמי; ג'מייקל גרין שהגריזליס מקווים שישתפר משלוש; במילווקי, פארקר וטלטוביץ'; הנטס יעלו את RHJ בחמישייה ומאחוריו בוקר; אמינו וסווניגן בפורטלנד; כריס ובנדר בפניקס. כך שסך הכל, ברוב הליגה אין פאוורים קלאסיים.
גארנט המבוגר של בוסטון כבר היה בחצי הדרך להיות סנטר...זריקות מחצי מרחק הן כבר מזמן לא אינדיקציה להבחנה בין 4 ל5, בעיני. בטח אם לוקחים בחשבון שדיינג הוא רול פלייר, צלע חמישית בהתקפה, כך שמן הסתם לא יבנו לו תרגילים בפוסט וגם אין לו יכולות שמצדיקות זאת. אבל אם הוא מזכיר לך את גארנט המבוגר, הרי שטאונס מזכיר את נוביצקי הצעיר. לא ברור לי למה אתה לא מוכן לקבל הגדרה שלו כפאוור פורוורד, יש לו משחק פרימטר פשוט משובח עבור ביגמן, עם יכולת לצאת מחסימות ולשחרר זריקה או לשים כדור על הרצפה. זה שיש לו גם משחק פוסט משובח זה לא סותר, בעיקר לאור העובדה שהצבע של הגנות יריבות הולך והופך למקום פחות ופחות מאיים...בכל מקרה, הקו המכריע מבחינתי הוא בהגנה, שם רואים שטאונס עדיין מתקשה לתפקד כסנטר במשרה מלאה.
לגבי בארנס: עם כל הפציעות של נוביצקי, בוגוט והגעתו של נואל בדד ליין, אני בטוח שהוא פתח כפאוור פורוורד, ובטח ששיחק בעמדה לאורך משחק שלם, מספיק זמן בשביל שלא ניתן יהיה להתווכח על כך. בטח שלאור הדיווחים על כך שנואל הולך לעלות מהספסל. השאלה שלך בסוף היא אנכרוניסטית - כתבתי כבר שעמדה 4 משתנה ושכמעט כבר אין בה אלמנטים של "פאוור". מבחינה התקפית, העובדה שבארנס משחק 4 עם הפנים לסל היא יתרון. מבחינה הגנתית, הוא מסוגל להתמודד עם כל 4 שתשים מולו, קלאסי או מודרני. השחקן הדי דקיק ולא ממש גבוה הזה עשה עבודה טובה יותר מגרין נגד ראנדולף, בפיגור 2-1 בחצי גמר המערב של פלייאוף 2015. לא יודע מאיפה הבאת את פיני-סמית (ז"ל אם אני לא טועה?), גם אם הוא פתח בחמישייה לפעמים, עדיין רוב הדקות של בארנס היו כשחקן השני הכי גבוה בחמישייה, לצד קארי, מתיוס ואחד הרכזים.
באטום מסוגל לקלוע מבחוץ וגם ליצור, מה שהופך אותו לסקנד גארד דה פקטו בשארלוט, למרות שאני מסכים כי במסגרת ואקום הוא סמול. ויש היררכיה ברורה בין לילארד למקאלום, הראשון הוא בכל זאת מוביל הכדור והיוצר העיקרי אצלנו. זה גם עניין של מאצ'-אפים הגנתיים, כאמור לגבי טאונס ודיינג. מלו ישמור על מספרי 4 מבלי שזה ייצור קרוס-מאץ', עדות לכך שזו העמדה שלו. כנ"ל לגבי לילארד ומקאלום. במקרה של MKG ובאטום, כאן האבחנה נעצרת דווקא בהגנה, כי שניהם שומרי פרימטר ורסטילים מספיק (ובכל אופן האבחנה בין עמדות 2 ו-3 היא הכי מינורית בעידן פוזישנלס זה - ברוב המקרים פשוט מדובר בשחקני כנף וזה עניין של נתונים פיזיים).
אוקור אכן התבסס על משחק פרימטר, כולל שלשות. כמו שאמרת, התפקוד בהגנה הוא שמכריע את האבחנה, למרות שבעבר גם היו תפקידים התקפיים מסורתיים לכל עמדה. אותו דבר נכון לגבי לופז ורנדל - הראשון לא יתחיל להיחשב כפאוור (או אפילו סטרץ' 4) רק בגלל שהוא התחיל לזרוק שלשות. להפך, הסיבה שהוא החל בכך היא כדי להיות לסטרץ' 5, שגורר את השומר שלו מחוץ לצבע. אבל ברור שהוא חייב להגן על הסנטר היריב. אותו דבר היה נכון גם לגבי סאם פרקינס וליימביר, מן הסתם.
ראנדולף 4 כי עד לעונה האחרונה בערך, כשהחל לעלות מהספסל ולעתים כסנטר, הוא שיחק לצד מספרי 5...אין פה מה לסבך את העניין. אתה מבלבל בין סגנון משחק לבין מיקום בהיררכיה הפיזית של החמישייה. שחקן בעמדה 5 הוא הגבוה ו/או פיזי ביותר בחמישייה, מה שמביא לכך שבהגנה הוא משחק בסמוך לטבעת (במידה האפשר, הכדורסל המודרני מחייב סנטרים לצאת עד קשת השלוש ולעשות סוויצ'ים מול שחקני חוץ). שחקן בעמדה 4 הוא השני הכי גבוה/פיזי בחמישייה וכן הלאה. לפי הדרישות שאתה מציב ממלו, גם דריימונד גרין לא צריך להיחשב 4. לכן אני מציע להבדיל בין ההגדרות הקלאסיות - פוינט גארד, שוטינג/סקנד גארד, סמול פורוורד (למרות שדווקא כן השם עצמו מעיד על איכות פיזית בלבד, כלומר הפורוורד הקטן מבין השניים), פאוור פורוורד וסנטר - לבין המספור הטכני יותר. אם כי גם במקרה של סנטר, השם מעיד על מיקומו המיועד של השחקן בעמדה - לאו דווקא בהתקפה.
|