|
פיליפינים חלק ד' תחבורה אוכל ומזג אוויר.
חודש מאי הוא חודש המעבר מהעונה היבשה לעונה הרטובה. קצת חששנו מגשמים וכאלה, בפועל היה חם ולח כל הזמן, אבל גשמים כמעט ולא הפריעו לנו. היו קצת כשכבר סיימנו פעילויות בדרך כלל, פאזת גשם קצרה אחת בזמן האיילנד הופינג בקורון (ובגלל שהיה מעונן מאד גם לא הטסתי את הרחפן באגם קיאנגן, אבל בסך הכל בפיליפינים הטסתי המון, משהו כמו 4 ק"מ במצטבר, ואני עדיין עובד על החומרים).
חם ולח בפיליפינים, ומזגנים אין הרבה...
שדות התעופה בפיליפינים זה עניין כואב למדי.
מצד אחד יש את מנילה, שדה התעופה הוא מיקרוקוסמוס של העיר שלו - צפוף, לא יעיל, לא נעים, עמוס לעייפה. בגלל העומס הרבה פעמים טיסות מתעכבות והשערים דחוסים, כי יש תור של כמה טיסות על אותם שערים. את הטיסות הפנימיות עשינו בחברה בשם Cebu Pacific, חברת לו קוסט שיש לה את רשת הטיסות הפנימיות הכי גדולה בפיליפינים (לקאוואיאן למשל הם היחידים שטסים) אבל נראה שבמנילה הם בנים חורגים - כשיש עומס הם הראשונים שסובלים והטיסות שלהם תמיד מאחרות. ובגלל שהטיסות ממקומות אחרים אל מנילה תלויות בטיסות ממנילה - גם הן מאחרות.
לזכותם ייאמר שצוותי הקרקע שלהם במקומות השונים כנראה מודעים לבעייה והטיפול שלהם לפחות הוא מאד יעיל, תיכף אדבר גם על זה.
שדות התעופה הקטנים שטסנו מהם - היו שניים כאלה (בנוסף לפוארטו פרינססה שרק נחתנו בה). האחד הוא קאוואיאן שדיברתי עליו, השני הוא בוסואנגה שנמצא על האי בוסואנגה חצי שעה נסיעה מקורון. שדות תעופה שנראה כאילו נוצרו מבסיסים צבאיים נטושים. המטוסים נוחתים וממריאים ממש מהטרמינל, כמובן הולכים ברגל מהטרמינל למטוס, ואת המזוודות מכניסים ידנית דרך חור בקיר - תשכחו ממסועים וכאלה.קאוואיאן הוא בעייה קטנה יחסית, כי אין שם עומס - רק סבו פסיפיק טסים שם. אבל בוסואנגה הוא שדה עמוס מאד יחסית לגודלו, הטרמינל הוא האנגר שהוסב בצורה פרוביזורית, דחוס וחם איימים.
בטיסה שלנו מבוסואנגה היינו תלויים, כי ממנילה היינו צריכים להמשיך להונג קונג,והיה מדובר בשתי הזמנות נפרדות - כלומר צריכים לאסוף מזוודות במנילה, לעבור לטרמינל של קתאי פסיפיק ולעשות את כל תהליך צ'ק אין מהתחלה כולל ביקורת דרכונים ובטחון. הטיסה מבוסואנגה איחרה כמובן, ב-3 שעות, והיינו בטוחים שנפספס את הטיסה להונג קונג וניתקע במנילה המסריחה- וזה מעבר לתענוג המפוקפק של עוד 3 שעות בהאנגר המיוזע בבוסואנגה. צוות הקרקע של סבו פסיפיק בבוסואנגה נרתם לעזרתנו, יצר קשר עם הצוות שלהם במנילה וגם קישר אותנו לצוות של קתאי פסיפיק וכולם נהיו מודעים למצב שלנו. נתנו פריוריטי למזוודות שלנו, הזמינו לנו מראש שאטל במנילה כדי לעבור לטרמינל של קתאי. נחתנו במנילה פחות משעה לפני הטיסה שלנו כשאנחנו עוד צריכים לעבור את כל הפרוצדורות. הפריוריטי עבד, פעם ראשונה שאני רואה שזה עובד. המזוודות שלנו יצאו ראשונות, תפסנו אותן והתחברנו לצוות של סבו פסיפיק במנילה שהריץ אותנו לשאטל. בפיליפינים יש בדיקה ראשונית בטחונית בכניסה לכל טרמינל, אנשים נחמדים נתנו לנו לעקוף בתור. רצנו לדוכן של קתאי שגם הם כבר ציפו לנו, פתחו עבורנו שתי עמדות במקביל, הריצו את המזוודות שלנו למטוס - כל זה כבר 45 דקות לטיסה - ורצנו הלאה. בטחון ודרכונים, גם כאן נתנו לנו לעקוף בתור, הכל תיקתק במהירות מפתיעה ורצנו לשער כדי לעלות עם אחרוני הנוסעים לפני שסוגרים אותו.
פוארטו פרינססה הוא שדה קצת יותר גדול ומודרני, שם רק נחתנו כאמור.
אציין רק שיש גם שדה תעופה קטן באל נידו, אבל מדובר במונופול מושחת. שדה התעופה נמצא בבעלות חברה שגם מחזיקה ריזורטים באל נידו, ולכן היא חונקת שת השדה הזה. רק חברה אחת טסה ממנילה ואל מנילה מהשדה הזה - וגם היא בבעלות אותה חברה, שלא נותנת לאף אחד אחר להיכנס לשדה. לכן גם הכרטיסים מאד יקרים, טיסה לאל נידו וממנה זו לא באמת אופציה.
בערים הגדולות וסביבותיהן התחליף של הפיליפינים לאוטובוס עירוני הוא הג'יפני - מין מיניבוס קטן מורכב על מרכב של ג'יפ. המקור לתופעה הוא עודפים עצומים של ג'יפים שהצבא האמריקאי השאיר מאחור אחרי מלחמת העולם השנייה, כך שהם היו זמינים וזולים.
בעיירות הקטנות אמצעי התחבורה הדומיננטי והמאד יעיל (אם כי לא מאד בטוח) הוא הטרייסיקל - המקבילה הפיליפינית לטוק-טוק של הודו וסרי לנקה. זה בעצם אופנוע שהולחם אליו מרכב לצד ימין עם עוד גלגל, שמאפשר לנוסעים לשבת ולעלות ולרדת במהירות. זול, יעיל, זמין כל הזמן, מאד גמיש - מסתדרים גם עם מזוודות גדולות ומגיעים לכל מקום.
האוכל בפיליפינים - כדאי להיזהר בעיקר בבשר וביצים. גם המים לא מומלצים לשתייה, אפשר לטהר אותם אבל אנחנו שתינו שם רק מים מינרלים מבקבוקים.
אוכל הרחוב בפיליפינים - יש כל מיני מאכלי רחוב שהם אופייניים רק לפיליפינים, ומזל שכל אחד יותר מגעיל מהשני כי כאמור כדאי להיזהר שם עם אוכל... הבסיס לאוכל הרחוב הפיליפיני הוא ניצול חלקים ואביזרים שבדרך כלל לא מנוצלים.
אני אלך מהמגעיל פחות למגעיל יותר:
האלו-האלו - סוג של קינוח. כל מיני דברים מתוקים מעורבבים זה בזה, ג'לי צבעוני, פירות משונים, והבסיס הוא שעועית מומתקת. ניסיתי פעם אחת. איכס.
סיסיג - בשר טחון מחלקי פרצוף של חזיר. ממש ככה. אפים, אזניים, שפתיים. כאלה.
יש דוכנים שמוכרים חטיפים מטוגנים שעשויים מחלקים של עוף שלא הייתם מעלים על דעתכם, וגם נותנים להם שמות מצחיקים. למשל, הרגל של התרנגולת - לא כרעיים וא ירכיים. תשכחו מזה, מדובר על החלק התחתון הדק של הרגל, עם שלוש האצבעות והציפורניים והכל. מצפים במשהו ומטגנים, וזה נקרא, תאמינו או לא, "אדידס".
אותו דבר עושים עם ראש התרנגולת, וזה נקרא "קסדה".
יש גם משהו שעשוי מדם מוקרש של העוף, ועוד כל מיני חלקים שכבר לא התעכבתי לראות מה הם.
והכי מגעיל מכולם הוא הבאלוט. מדובר בביצת ברווז חצי דגורה, כלומר יש שם כבר עובר ברווז חצי מפותח. היא מבושלת בצורה חצי קשה, הם שותים את התוכן הנוזלי ואז מקלפים ואוכלים.
*(ומאחר שאני רואה את הדיון הטבעוני שהולך לבוא, תחסכו ממני את זה)
אני אוסיף בהמשך עוד פרק קצר על הכמה שעות שעשינו בהונג קונג, יש לי המלצה למסלול זריז שאפשר לסגור בכמה שעות.
_________________
אנחנו מגש היהודים שעליו לך ניתנה מדינת הכסף.
...הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית (מגילת העצמאות)
ומלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו ולבטל את חץ הפוזשן.
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
