סל ניוז

קבוצה לא רעה. לא באיזור חיוג של הלוחמים. וזה לא משנה שהם הגיעו לגמר כי גם הנטס ואייברסון הגיעו לגמר. אילו היו השנים של המזרח הפח.
ג'ורדן תמיד ניצח כאשר הקבוצה שלו היתה יותר טובה והפסיד כאשר התמודד מול יריבה טובה יותר. הלוחמים שנות אור מכל קבוצה שהוא פגש.

ב-1993 הבולס לא היו טובים יותר מפיניקס, ולדעתי גם לא ב-1992 מול פורטלנד.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

הקריירה של לברון באמת מיוחדת. אני אשמח אם ישיג עוד איזה תואר-שניים. זה יהיה נחמד ומאוד ראוי.

פיפן הוא מספר 2 די אפרורי. רוצה לומר שאני לא בטוח שג'ורדן עמד בדיוק בסיטואציה הזאת של לברון של לשחק עם סקוררים מובילים באמת (וויד, קיירי). כל השחקנים האפורים ובעלי התפקיד האחד הספציפי יוצאים מורווחים מלשחק לצד לברון - גם מבחינת סטטיסטיקה וגם מבחינת הישגים. קורבר היה עושה יותר בקבוצה אחרת? תומפסון, דלבדובה, מוזגוב, היל. נו, הרשימה ארוכה. פאקינג ג'יי אר! משחק כבר כמה שנים כשוטינג פותח ומשמעותי בחמישייה של קונטנדרית. כל השחקנים האלה היו יכולים להיות באותה מידה להיות בכל קבוצה אחרת ולעניין גם את העכברים כקליפת השום (ואת רובם ראינו בקבוצות אחרות).

הישג השיא של קיירי גם הוא בינתיים לצד לברון ושיוכיח באמת שהוא יכול להיות אלפא בקבוצות אחרות. בינתיים בקליבלנד לפני לברון היה מחרב קבוצות, עם לברון היה פצוע מלא (לצד הופעה מרשימה מאוד בפלייאוף כמובן באליפות) ועכשיו בבוסטון גם מבלה פצוע כל הפלייאוף.

אני חושב שזה שלג'ורדן היה מאמן בסדר גודל של פיל היה מאוד משמעותי בתחושה שיש מסגרת קבוצתית ששווה להיות בה ושבה לכל שחקן יש משמעות. וגם אלה היו זמנים אחרים שבכלל הייתה בהם יותר המשכיות ופחות תחושת replaceable שלברון מייצר במהלך הקריירה בנוגע לכל מי שמסביבו - כחלק מחטא היבריס מתמשך (שהולך ופוחת בשנים האחרונות, למען האמת).

פחות טובים. ראית את הסדרות?

נו, ברור שהם הפסידו בגלל שהם פחות טובים. אחרת, הם לא היו מפסידים. זאת לגמרי ביצה ותרנגולת.
אבל הסיבה שהם היו טובים יותר בפלייאוף - היתה ג'ורדן. פניקס אכן היתה קבוצה עם לא פחות כלים מאשר שיקגו, (ולדעתי יותר), כשההבדל העיקרי היה ג'ורדן.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

מה אפרורי בסקוטי פיפן?

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

כן. היה לשתיהן אחלה סגלים להתמודד עם שיקגו. הדבר היחיד שהיה חסר להם זה מייקל ג'ורדן. מול פורטלנד הוא תפר 36 נק' למשחק, מול פיניקס 41.
אגב, מישהו זרק בזמנו הערה על הוראס גרנט. בשני המשחקים האחרונים של הגמר מול פיניקס הוא סיים עם 1 נק' בכל משחק. עילוי.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

הפייסרס של אז היו קבוצה מצוינת לאורך לא מעט שנים כולל הגעה לגמר. אם כבר תהייה איך מתקשים נגד הפייסרס אז זה נגד הפייסרס של השנה שכמעט הדיחו את הקאבס.

לגבי גמרים אפשריים שמייקל היה מנצח, אפשר להתווכח על אלה מול גולדן סטייט אבל נגד המאבס הוא בטוח לא היה נחנק כמו לברון, שעשה אז במכנסיים, וגם את הספרס לדעתי הוא היה מנצח.

אני חושב שהטענה של פלאש - שאני נוטה להסכים איתה - היא שיש ללברון קווי אישיות ודפוסי התנהלות מסוימים שמקשים עליו ליצור שושלת ארוכת טווח ויציבה, עם מאמנים ושחקנים מהשורה ראשונה. אני מתייחס בעיקר ל:
- זלזול פומבי במאמנים שהוא עובד איתם (ספולסטרה, בלאט).
- מחויבות נמוכה לטווח ארוך לארגון ולשחקנים שאיתם הוא משחק: לא מתחייב לקבוצה שלו מעבר לחוזה חד-שנתי, לצד הנדודים בין קבוצות כדי להגיע לסיטואציה מיטבית לאליפות, שזה מהלך לגיטימי אבל כאמור לא מכוון ליצירת שושלת ארוכת טווח.
- אפילו הראיונות בתקשורת בהם הוא שוב ושוב כינה את קיירי בכינוי המעצבן "kid", שידרו בעיני כל הזמן את הפוזה הפלקטית הזו של מנטור שחונך נער צעיר וחסר מושג. האטיטיטיוד הזה בהחלט משדר בעיני ניסיון לגמד את השחקן שלידו, שהיה רחוק מלהיות נער או שחקן אלמוני באותה העת ב-2016.
ברור שלא מדובר בראיות וודאיות, אבל אני חש שהדברים הללו מרמזים על כך שלדפוסי ההתנהגות שלו יש חלק לא מבוטל בכך שהוא לא הצליח עד היום להיות חלק משושלת יציבה וארוכת טווח.

את המאבס גם לברון של היום מנצח ולא נחנק כמו לברון של פעם

פחות טובות. ברור שגורדן הוא הסיבה שהן פחות טובות אבל מול המגיק הוא הפסיד כי היה לו סגל פחות טוב ועד 1991 הוא הפסיד לא מעט בגלל סגל חלש יותר. ג'ורדן התחיל לשלוט כאשר הכוכבים ששלטו בו גמרו את הקריירה.
גרנט היה שחקן לא רע..לא כוכב. שומר טוב. גאמפ יעיל. לא חושב שאי פעם מישהו עם שכל הגדיר אותו ככוכב.


קבוצה טובה. לא מצויינת. גולדן סטייט בכוכב אחר לעומתם.

מצוינת. ואף אחד לא השווה אותם לגולדן סטייט, אתה הזכרת אותם משום מקום בהערה לא קשורה לכלום.

הזכרתי אותה כי אותה בקושי ג'ורדן ניצח וגולדן סטייט שש רמות מעליה. לספור אליפויות זה נחמד ,הבעיה שזה ספורט קבוצתי ויש קצת חשיבות לקבוצה.

ולברון בקושי ניצח את הפייסרס של היום ש-26 רמות מתחת לגולדן סטייט, אז מה? מה הלאה, בעוד 20 שנה סטריאני ג'וניור יתווכח שזה שגולדן סטייט התקשו נגד יוסטון זה הוכחה למשהו?

אתה לא בדיוק מעלה טענה שסותרת אותי. תודה.