|
העמדה העמוקה בליגה התעמקה עוד קצת עם שתי כניסות גבוהות של שלושה סקנד גארדים שעשו המון בשנה האחרונה (ג'יילן בראון אבל בעיקר אולדיפו ומיצ'ל) אבל גם איבדה סופית כמה זקנים שהיו HM שנה שעברה והשנה לא עוד (ג'ו ג'ו, ג'ינובילי, ג'יי אר סמית', טוני אלן ואפילו ג'מאל קרופורד הבלתי נגמר) וגם הציבה לעצמה סימני שאלה על כמה וכמה שחקנים בגלל הרבה סיבות בשנה האחרונה – בין אלה ניתן למנות את רודני הוד וג'ורדן קלארקסון (והמכנה המשותף שלהם...), בראדלי, וויטרס, לאווין, ואפילו דווין וויד (שאולי יפרוש בכלל?). ועדיין המון כשרון לצד MVP אחד.
אבל בניגוד לעמדות אחרות, נדמה לי שכאן אני רק רוצה להזכיר בשמות שחקנים שנותנים התקפה סבירה (לפחות 12-13 נקודות למשחק) אבל איכשהו מפספסים את ה HM בגלל הרבה סיבות ובגלל האינפלציה הדי רצינית של העמדה: למשל ווסלי מת'יוז שקצת דעך השנה בדאלאס, למשל אטוואן מור החביב של קבוצת הפלייאוף מניו אורלינס, למשל KCP הסתמי, שהוא לא שחקן ההגנה שחושבים וגם לא שחקן התקפה מספיק טוב בלייקרס (למרות ש 2.1 שלשות ב 38% זה יפה), למשל רודני הוד שהיה יופי ביוטה ואפילו ברשימת ה-15 שלי לפני שנתיים אבל נראה כמו כלום בקליבלנד, וכמוהו גם ג'ורדן קלארקסון שהיה נראה כמו סוג של שחקן שישי קלאסי בלייקרס אבל הראה בקליבלנד שזה לא זה. ועכשיו אני נזכר גם בדאנג'לו ראסל שהוא אולי יותר 1 מאשר 2, אבל היה קצת פצוע השנה וגם כשלא היה פצוע לא היה הכוכב שחשבו שיהיה כשעבר לואקום של הנטס. ואם כבר הנטס, אז ג'ו האריס, לכאורה לא שחקן גדול. למעשה השני בין כל הגארדים בליגה (פוינט ושוטינג) באחוז האפקטיבי מהשדה! רק טיפה אחרי אחד, סטף קארי.
מכאן נמשיך לאלו שכן נכנסו ל HM.
HM –
לא שחקן אלא קבוצה – מיאמי היט. נכון שקשה להבדיל קצת בין סקנד גארדים לסמול פורוורדים בקבוצה הזאת אבל איזו עמדת סקנד גארד אדירה יש בה. ג'וש ריצ'רדסון למשל משחק יותר ב-3 אבל במבנה הגוף ונדמה לי שגם בסגנון המשחק הוא יותר 2 ובלי קשר הוא שחקן הגנה מצוין. טיילר ג'ונסון הממזר שמשחק גם ב-1 אבל הוא תכל'ס בעיקר 2 מגבה אותו, וכמוהן גם ווין אלינגטון, ללא ספק אחד השלשנים הטובים והמדופלמים בליגה, ואם זה לא מספיק אז בנוסף לשלושה ה"כמעט HM" למעלה, יש בנוסף (או שלא? תלוי בהחלטה שלו) את דווין וויד ויש גם את דיון וויטרס שתחת ספולסטרה נראה כמו שחקן אבל בהחלט היה פצוע מדי.. ועידת סקנד גארדים נפלאה ונדירה לדעתי (תשוו אגב לעוד ועידת סקנד גארדים נהדרת, זאת של דנבר. במיוחד עם נחשיב את ג'מאל מארי לכזה).
ולכן, דווין וויד הוא ה HM הראשון שלי. שנה שעברה הוא היה במקום ה-15 (שהוא כרגיל אצלי המקום ה"מיוחד") ונדמה לי שהשנה זה כבר לא מגיע לו. אבל אפילו השנה הוא מהבודדים שהגיעו לפלייאוף עם 16.6 למשחק בהפסד ההגיוני מול פילדלפיה. נדמה לי שיש מצב שבכלל לא ישחק השנה, אבל אם כן, הוא בטח יעשה שוב כמעשה פול פירס (וויד עצמו) וישמור כוחות למתי שצריך.
11.4 נק', 3.8 ריב', 3.4 אס'
ולכן גם דיון וויטרס הוא ה HM השני שלי. היה מעולה לגמרי לפני שנתיים כשלמד סוף סוף למסור ולא לשחק ראש בקיר ואפילו דורג אצלי 9 אשתקד. אבל היה פצוע יותר מדי השנה בשביל לחזור לרשימה, ובכל זאת - ובשלושים המשחקים ששיחק השנה היה טוב (אבל בהחלט מדויק פחות מאשר בשנה הקודמת לה...). הוא עדיין מהמוכשרים בעולם בעמדה הזו, ואם מאמן מצליח לסדר לו את הברגים במקום הנכון אין סיבה שהוא לא ימשיך להיות נפלא.
14.3 נק', 3.8 אס', 31% מהשלוש
ההגנתיים:
מרקוס סמארט – בראש ובראשונה האיש הזה, ספק פוינט שלא תמיד לוקח החלטות נכונות, ספק סקנד גארד עם קליעה מפוקפק, אבל תמיד איש עם לב עצום והגנה אדירה אדירה אדירה. נכס לכל קבוצה בעמדת הגארד שקיבל חוזה מפנק (אבל לא מדי) מבוסטון
10.2 נק', 4.8 אס', 30% מהשלוש. 44% אפקטיבי שזה רע, אבל הוא מחפה יפה מאד עם הגנה ואנרגיות.
אייברי בראדלי – וחברו לשעבר לקו האחורי של בוסטון (8 אשתקד) – אחרי שנתיים בעשירייה הראשונה שלי, הוא ירד השנה. כי אולי כמו אייזיאה תומאס ואחרים, הוא פרח דווקא בשיטה של ברד סטיבנס ובוסטון ולא שווה כל כך הרבה. אז כן, הוא גם היה פצוע הרבה השנה, אבל האמת היא שאפילו בהגנה הוא נראה קצת פחות טוב השנה, בטח בהתקפה מחוץ לשיטה וגם מספרי הריבאונד המצוינים שלו בבוסטון לא חזרו השנה. אבל תיאורטית הוא ובברלי, שניים שהיו פצועים השנה ואמורים לחזור השנה, יכולים לתת חתיכת קו אחורי הגנתי אימתני לקליפרס. אני אוהב אותו עדיין.
14.3 נק', 37% מהשלוש
דני גרין – חלק מהטרייד של דרוזן-קאווי, וישחק השנה בטורונטו. בעיניי, כשחקן הגנה הוא מהגדולים שראיתי, וגם שנה שעברה היה לו חלק גדול בייצוב ההגנה ללא קוואי ובעובדה שסן אנטוניו עלתה לפלייאוף. יתכן שהוא חלק משיטה, ויתכן שידעך לגמרי בטורונטו, ויתכן גם שלא.
8.6 נק', 3.6 ריב', 36% מהשלוש
ההתקפיים
אוון פורנייה – איכשהו תמיד מוצא את עצמו ב HM שלי שנה אחר שנה. שחקן אלגנטי ופשוט SMOOTH שאני מאד אוהב, שמשחק בכלום ושום דבר של אורלנדו. והאמת היא גם שהוא פצוע קצת יותר מדי, ועדיין הייתי מת לראות אותו משחק בקבוצה קצת יותר רצינית ומנסה להראות אם באמת יש לו את זה, או שהוא ואקום מוחלט.
17.8 נק', 2.2 שלשות ב 38%, 54% אפקטיבי שזה טוב.
טימי הארדווי ג'וניור – חבל שהיה פצוע קצת יותר מדי השנה, אבל עם פלג גוף עליון חזק ועם חדירה טובה. לוקה אמנם עדיין בקבלת ההחלטות וזורק הרבה יותר מדי ממקומות שאסור לו לזרוק. אבל עם קצת סידור ראש (או סיטואציה טובה יותר מזו של הניקס) אני בהחלט יכול לראות אותו כשחקן מס' 4 בקונטנדרית.
17.5 נק', 3.9 ריב', רק 32% מהשלוש.
זאק לאווין – (14 בדירוג אשתקד) לא סגור על השחקן הזה. הכשרון שלו כאמור עצום, הוא רק בן 23 ועדיין עתידו לפניו. אבל הוא שחקן שמתבסס על אתלטיות והפציעות לא מבשרות טובות. ברבע האחרון של העונה הוא נראה עדיין אתלטי מאד אבל אולי קצת פחות מבעבר. וזה חשוב במיוחד עבורו, כי באופן כללי הוא עדיין דביל עם קבלת החלטות מפגרת בדרך כלל וחוסר הבנה של משחק המסירה בנ.ב.א. אבל אם האתלטיות שם, ובהנחה שהוא בריא , זה אמור להספיק בשביל להיות אחלה סקורר בואקום של שיקגו
16.7 נק', 3.9 ריב', 34% מהשלוש שזה עוד לא נורא, אבל 38% מהשדה שזה כן ואחוז שדה אפקטיבי גרוע של 44% בלי שום הגנה שתחפה על זה (כמו סמארט)
אוסטין ריברס – שחקן שמזכיר חוצנית מאד את זה שלפניו, אבל בעיניי עולה עליו עשרות מונים. אוסטין ריברס הוא שחקן שאני אוהב. נקודה. משהו בתנועות שלו תמיד מזכיר לי את אנתוני פארקר. אלגנטי להחריד, שחקן התקפה חכם גם עם אתלטיות לא גבוהה מדי (אבל סבירה). קלעי טוב שגם יודע להיכנס לזון. עבר השנה מחסותו של אבא בקליפרס לחסותם של ג'ון וול ובראד ביל בוויזארדס, ובעיניי יהיה חלק מאחד הקווים האחוריים המרשימים בעולם אחרי שהוא משתפר משמעותית משנה לשנה.
15.1 נק', 4 אס', 38% מהשלוש
וויל בארטון – אודה ואתוודה, היה שחקן ששכחתי ברשימת ה-15, ולכן בארטון היה אצלי במקום ה-14, ואז נזכרתי בשחקן והחלטתי שרדיק הוא שחקן מעניין יותר למקום ה-15 מאשר בארטון. אבל כך או כך בדנבר יש שני גארדים סולידיים שיתנו המון עבודה (מארי והאריס) ושני גארדים שיבואו להציל מהספסל, האחד הוא אייזיאה, השני הוא בארטון. בקיצור, הכי קרוב שיש לרשימה העיקרית, ויופי טופי של שחקן.
15.7 נק', 5 ריב', 4.1 אס', 37% מהשלוש, 53% אפקטיבי.
ולבסוף, שניים שאולי לא מגיע להם, מסקרמנטו הפעם, ונדמה לי שיש שם פוטנציאל לא רע.
קודם כל, באדי הילד שאפילו ירד קצת השנה לעומת שנת הרוקי, אבל אני עדיין מאמין שיש לו פוטנציאל ויד רכה רכה. בסופו של דבר, הוא כן צריך להיות חלק מדור העתיד של סקרמנטו. אבל אני מסכים שהוא לא מספיק אתלטי ולא שולט מספיק טוב בכדור בשביל להיות איום כפול. בפוטנציאל הוא צריך לחשוב פחות על להיות סטף ויותר על להיות קליי (כלומר, שחקן שזז בין חדירות בשביל הקליעה הנהדרת שלו).
13.5 נק', 3.8 ריב', ובעיקר 43% שלוש נפלא ו 54% אפקטיבי מצוין.
והאמת היא שהכנסתי את הילד, כי ממש רציתי להכניס את הסקנד גארד השני של סקרמנטו, ב. בוגדנוביץ' שבניגוד לזה השני של אינדיאנה שהוא קשוח וחמוד אבל פחות או יותר מיצה את הפוטנציאל שלו, הרי שזה של סקרמנטו נראה לי כמו שחקן שעוד יכול להיות שחקן שחקן. יש בו משהו שמזכיר לי קצת את פטרוביץ' מצד אחד וקצת את דראגיץ' מצד שני וכל פעם שאני רואה את סקרמנטו, איכשהו יוצא לי להתמקד עליו בעיקר. נראה אם תחושת הבטן שלי תעבוד כאן...
11.8 נק', 3.3 אס', 39% מהשלוש וגם פה אחוז אפקטיבי טוב של 53%
הרשימה העיקרית:
15. ג'י ג'י רדיק (נשאר בפילדלפיה, 13 שנה שעברה)
ודווקא אחרי שנת שיא אישית שגם לוותה בהישג קבוצתי יפה, האיש שדורג אצלי בעבר פעמיים בשמיניה הראשונה יורד כמעט אל מחוץ לרשימה? והאמת, לא בגלל שהוא פחות טוב. הפוך, הוא מוכיח שגם בפילדלפיה כמו בקליפרס הוא פורח כשצריך ושהוא קלעי אבסולוטי לחלוטין שגם עושה רק את מה שהוא יודע ועושה את זה ברמה הכי גבוהה שיש. נוכחות טובה ונכס לכל קבוצה. אבל הוא יורד כי הוא כבר בן 34, ובעיקר הוא יורד כי עם העדנה בעמדה הזאת, נדמה לי שיש 14 שחקנים שהם פשוט קצת יותר טובים. ועדיין לשים שחקן כמו רדיק במקום ה 15 כאן, זו בעיניי יופי של תעודת כבוד לעמדה. פורח לצד פוינט גארדים שהם מנהלי משחק גדולים, פול היה כזה, סימונס הוא כזה והוא היה הראש והראשון לחבורת הלבנים הצלפים שהיו סביב אמביד וסימונס (שאריץ', איליסובה... גם קובינגטון שהוא לא בדיוק לבן, אני מניח). כבר כתבתי שאני חושב שפילדלפיה היא אחת מ 2-3 קבוצות שבהחלט יכולות ללכת עד הסוף באיזור המזרחי, ורדיק יהיה הכרחי לחלוטין אם זה יקרה.
17.1 נק', 3 אס', 2.8 שלשות ב 42% אדירים, ובכלל 56% אפקטיביים מדהימים.
14. לו ווליאמס (קליפרס)
ככל שאני כותב יותר על העמדה, כך אני קולט עד כמה העמדה הזאת היא עמדה מדהימה בנ.ב.א של היום. לו ווליאמס, שחקן של 22 נקודות למשחק. שחקן בגובה 1.85 שבזכות אתלטיות אבל בעיקר בזכות חתוליות אדירה משחק הרבה הרבה יותר גבוה ממה שהוא באמת. שחקן שקלע 50 נקודות על גולדן סטייט. שחקן שלקח קבוצה בינונית של הקליפרס שאיבדה את שני עמודי התווך שלה בשנים האחרונות, למאבק על הפלייאוף עד המשחקים האחרונים של העונה. שחקן שבגיל 31 נתן את עונת הקריירה שלו כשהוא מנפץ ב-5 נקודות שלמות את עונת השיא הקודמת שלו מבחינת נקודות למשחק, וב-2 אסיסטים את ממוצע האסיסטים שלו בקריירה המאד ארוכה. שחקן שלמרות שהוא בסופו של דבר, סקורר ו-2 בנשמה, יודע גם לנהל משחק יותר מאשר הרבה שחקנים דומים לו לכאורה, גם בשיאם (ע"ע בן גורדון, ג'מאל קרופורד). השחקן השישי של הליגה, למרות שתכל'ס, הוא לא באמת שחקן שישי. תותח על בעונת שיא, ומדורג רק 13 אצלי. גם בגלל שהוא באמת קצת מבוגר, וגם בגלל שנדמה שבשליש האחרון של העונה הוא נחלש (הוכחה? עבר את ה 30 נקודות, לא פחות מ 17 פעמים שנה שעברה. אבל רק פעם אחת מהן הגיעה ב 22 המשחקים האחרונים של העונה)., אבל בעיקר, בגלל שזו פשוט אחלה עמדה עם אחלה שחקנים.
22.6 נק' (14 בליגה), 5.3 אס', 36% מהשלוש
13. אריק גורדון, (יוסטון, 12 שנה שעברה)
גורדון, השחקן השישי של הקבוצה השניה בטיבה בעולם (ובעונה הרגילה, הטובה ביותר בעולם) הוא שחקן שאני מאד שמח שחזר לעצמו. עם היסטוריה של פציעות, הוא טפו טפו טפו די בריא בשנתיים האחרונות ביוסטון שזה מצוין לו ולליגה. ברמה ההתקפית זה שחקן שיש לו הכל, גם אם הוא לא מבריק בכלום, ובטח שלא חתולי או יצירתי כמו הבחור במקום ה-13 (וחברו לשעבר לקו האחורי של יוסטון). אבל מה שיש לו הוא באמת ברמה הכי גבוהה – יכולת קליעה אדירה מהשלוש, ללא ספק אחד הקלעים הגדולים בדור הנוכחי, ופלג גוף עליון מאד חזק שמאפשר לו לחדור ברמה גבוהה גם אם הוא לא כל כך אתלטי. מה אין לו? אין לו המון יצירתיות, הוא לא תורם המון באספקטים אחרים של המשחק, למרות שהוא שחקן הגנה סביר. והוא אולי גם שחקן של שיטה, ובשיטה שבה פול והארדן מוצאים אותו שוב ושוב בפינות, וכשצריך גם מפנים אותו לאייסוליישן קטן, הוא פורח. ואם ימשיך להיות בריא השנה, גם ימשיך לפרוח ביחד עם יוסטון כולה.
18 נק', ו 3.2 שלשות למשחק ב 36% שזה אמנם מהנמוכים בקריירה, אבל 54% אפקטיבי מחפים על זה יפה.
12. גארי האריס (דנבר, 11 אשתקד)
האריס, אולי השחקן הכי משעמם בקבוצה הצבעונית יחסית של דנבר הוא גם אחד היעילים ביותר בה, ובגילו הצעיר הוא ממשיך להשתפר משנה לשנה. לא אתלט גדול ולא מנסה לעשות דברים שהוא לא יודע, אבל יעיל ברמות קשות ומדויק ברמות אחרות. שנה שעברה ניבאתי שהשנה הוא ייהנה עוד יותר מהנוכחות של שני מוסרים כמו יוקיץ' ומילסאפ, ואכן כך הוא – אולי הפחות טוב מבין שחקני הקו האחורי של הקבוצה עם הכדור ביד, הוא גם הטוב שבהם בלי הכדור ביד ובתנועה בין חסימות. השנה גם נדמה שהוא שיפר את ההגנה והפך להיות שומר טוב, לכל הפחות ברמת הליגה, דבר שחשוב מאד במיוחד בקבוצה הרכה של דנבר (ובמיוחד בהתחשב במספר הדקות שהחור ההגנתי שהוא אייזיאה תומאס יקבל). אם ימשיך לקלוע באחוזים שבהם הוא קולע מאז הגיע לליגה, הוא ימשיך להיות אחד הסודות השמורים ביותר בנ.ב.א. שחקן שאף פעם לא יביא קהל אבל יום אחד בהחלט יביא נצחונות.
17.5 נק', 1.8 חטיפות (6 בליגה), 40% מהשלוש (2.3 למשחק) ו 57% אפקטיבי.
11. ג'יילן בראון (בוסטון)
אני הראשון שאודה, לא החזקתי ממנו בכלל אחרי שנה אחת בליגה. הוא היה נראה לי כמו שחקן חסר כדרור, חסר מעוף וחסר עניין, וכזה שייפלט מהליגה מהר יחסית. ואודה ואתוודה, השנה הוא הוכיח לי שממש לא כך. נדמה לי שמוסר העבודה של בראון די בשמיים, כי אחרת אין לי איך להסביר את השיפור שלו. מילא אם זה היה רק בקליעה, אבל זה בעיקר ביסודות כדורסל אמיתיים, הכדרור שלו הפך להיות לפחות סביר ברמה הזאת, וההגנה הפכה להיות מצוינת לגמרי. אז כן, כמו רבים וטובים אחרים ג'יילן בראון מוכיח תזה אחת – סטיבנס כמו בודדים לפניו, הוא מאמן עצום שיכול לגרום לשחקנים להיראות מצוין. מהטובים לא רק היום, אלא בכלל בליגה. אבל זה לא לוקח כלום מהעבודה של בראון ומהעובדה שהוא לקח את ההזדמנות שהפציעה של הייוורד נתנה לו בשתי ידיים, ומיצב את עצמו כיופי של כלי בעמדה המצוינת הזאת. ועם מוסר העבודה שלו לא מן הנמנע שהוא יקפוץ עוד יותר בשנה הבאה (ולכן גם המיקום הגבוה יחסית שלו אצלי).
14.5 נק', 4.9 ריב', 40% מהשלוש כמעט, וגם 54% אפקטיבי.
10. קריס מידלטון (מילווקי, 10 גם שנה שעברה)
גורדון, האריס ומידלטון כולם נותרו פחות או יותר במקומות מאשתקד גם השנה, ועם זאת, כולם חוו עלייה סטטיסטית והישגית השנה. מה ששוב מראה עד כמה העמדה הזאת חזקה. ואולי יותר מהאחרים, העלייה של מידלטון מרשימה במיוחד לאחר 16-17 די פצועה, וענת 17-18 בה באמת שיחק ברמה של אולסטאר לפרקים רבים. מילווקי היא אמנם לא קבוצה גדולה למרות שמשחק בה אחד השחקנים הטובים בעולם, אבל אם יש בה פיסה אחת שלא חסרה זאת עמדת הסקנד גארד של מידלטון. יאניס? הוא יכול לשחק בכל מקום, לפני שנתיים נדמה לי שדירגתי אותו בין הפוינט גארדים, והשנה אני בכלל משוכנע שעדיף למילווקי לו ישחק כסנטר או לפחות כפאוור. אבל מידלטון הוא סקנד גארד קלאסי שממעט יחסית להגיע לסל, ובניגוד למה שרווח היום זורק מרחוק. כלומר, כולם זורקים מהשלוש, אבל רק מעטים זורקים מחצי מרחק, ואצלו אלו בהחלט שני נשקים רציניים מאד וחשובים מאד. הוא לא חודר גדול, כי למרות גוף ארוך יחסית, הוא לא מאד אתלטי ולדעתי גם לא מאד חזק. אבל הוא סקורר כמו שהיו עושים פעם, משל היה איזה מיץ' ריצ'מונד שכזה. והשנה במילווקי הוא יצטרך לעשות עוד קצת מזה ולהיות העוגן האמיתי של הקבוצה לצד הפנים והסופרסטאר היווני שלה.
20.1 נק', 5.2 ריב', 4 אס', 36% מהשלוש.
9. דווין בוקר (פניקס, 6 בשנה הקודמת)
יש מצב שהמקום האמיתי שלו בשנה הקרובה גבוה הרבה יותר והכל תלוי דווקא באחד, דיאנדרה אייטון. הנה העניין – דווין בוקר משחק כבר שלוש שנים בקבוצה שמשחקת בלי מטרה ולפעמים גם מסוכסכת בתוך עצמה (ע"ע בלדסו). בשנה האחרונה הוא נעדר 22 משחקים ונדמה לי שזה היה פחות בגלל פציעה ויותר בגלל "פציעה" (או אם תרצו, טנקינג). בוקר צריך לשחק בקבוצה שלפחות נראית כמו קבוצה רצינית לפני שאוכל לקבוע עד כמה הוא טוב. אבל האמת היא שהאיש הזה שלפני שנה ורבע קלע 70 נקודות, ושבאופן כללי הוא מספיק גבוה, חזק ומדויק בשביל לקלוע מתי שהוא רוצה הוא אחלה סקנד גארד שבעולם. הרגליים המאד חזקות שלו, והשחרור המאד מהיר ובהחלט די מדויק שלו נותנים לו יתרון על פני רוב קלעי העולם. קליי תומפסון 2, זה האיש. צריך לשפר את ההגנה, למרות שיכול להיות שהוא לא מנסה בצד הזה בגלל הסתמיות של פניקס, ובעיניי גם צריך לשפר את בחירת הזריקות ואת היכולת שלו לחדור לסל, דבר שהוא עושה מעט מאד ומעדיף לעלות עם הרגליים החזקות לזריקה מחצי מרחק. אבל דברים שאחרים צריכים לעבוד עליהם מאד קשה, באים לו בקלות רבה מאד, וזה כבר מעלה ריר אצל חובבי המשחק.
בשנה הבאה כאמור, הביאה השניה של יואינג\דייויד רובינסון העונה לשם אייטון מגיע, ג'וש ג'קסון אמור להשתפר, וטרבור אריזה יחנך את הצעירים, ואולי פניקס תתחיל להיראות כמו קבוצה. קשה להאמין שקבוצת פלייאוף, אבל גם "קבוצה" זו התחלה, ו"קבוצה" תיתן אינדיקציה הרבה יותר גדולה לערך האמיתי של בוקר, ולא רק לפנטזיה הפוטנציאלית שהוא מציג בבדיחה שבה הוא משחק.
24.9, 4.5 ריב', 4.7 אס', 38% מהשלוש (2.7 שלשות למשחק)
8. סי.ג'יי מקאלם (פורטלנד, 7 אשתקד)
חברו לקו האחורי של מקאלם, לילארד, סבל אצלי בדירוג הפוינט גארדים בגלל תצוגת נפל של פורטלנד בסוויפ הביתי לפליקנס אבל האמת היא שבניגוד ללילארד שרעד לגמרי, מקאלם היה לא רע בכלל ואף טוב מאד באותה סדרה (25 נקודות ב 59% אפקטיבי) ושבאופן כללי יש לבן אדם ביצים מברזל למרות רבע מהכשרון של דיים. זה לא שהוא לא מוכשר, יש לו ידיים טובות ודיוק מצוין אבל אין לו את הדיוק של קרי\לילארד או את הכדרור של איזה קיירי., אבל מבחינתי מקאלם נמצא באותו סל של שחקנים כמו דראגיץ' – שחקנים לא מאד מוכשרים אבל עם המון רעל בעיניים, מוטיבציה וביצים מקרח. ולכן אני גם די אוהב אותו. ויש לו עוד משהו – יצירתיות בחדירה שמזכירה את זאת של כמה מהגדולים ביותר (~ג'ורדן~) אבל כאמור עם חצי מהכשרון. איפה הוא פחות משפיע? בהגנה, והאמת היא שגם פרט להיותו סקורר הוא לא הרבה יותר מזה. לא ריבאונדר עצום אפילו לגובהו, ולעולם אף אחד לא יחשוב אפילו שהוא פוינט גארד כי פשוט אין לו את יכולות הריכוז (שאפילו לו ווליאמס הוכיח שיש לו השנה). אבל היצירתיות והממזריות מספיקים. פורטלנד? כל שנה אני מספיד אותם, וכל שנה הם אובראצ'יברים. ובכל זאת, אחרי שנה שעברה אספיד אותם שוב גם השנה, לא רואה אותם בפלייאוף. ככה זה.
21.4 נק' (19 בליגה), 4 ריב', 40% מהשלוש (2.3 שלשות למשחק).
7. בראדלי ביל (וושינגטון, 5 שנה שעברה)
למרות דריכה במקום ואף נסיגה קטנה לעומת השנה שעברה, מדובר עדיין במובהק באחד מהסקנד גארדים הטובים בעולם, כשלצד ה HM מלמעלה, והפוינט גארד מס' 6 ברשימה הקודמת שלי, הוא מרכיב את אחד הבק-קורטים הטובים בליגה. הסימנים הטובים? כשוול נפצע במשך חלקים נרחבים מהעונה האחרונה, ביל לקח את המושכות, ואפילו ניהל את המשחק של הקבוצה (לצד דקות סבירות של סטורנסקי). אין לו את יכולת המסירה הגאונית של וול, אבל בסך הכל הוא היה די יעיל, כשהקבוצה שלו מנצחת יותר מחצי מהמשחקים גם ללא הרכז המוביל.
מצד שני, למרות שבתחילת העונה הוא היה אדיר הוא קצת נחלש ככל שהעונה המשיכה. וגם נדמה, שיש מאבק בינו לבין וול, לא רק בחדר ההלבשה אלא גם במגרש. ביל בסופו של דבר, הוא אמנם ספוט אפ שוטר נהדר עם מה שנחשב לזריקה הכי יפה במשחק ועם יכולת טובה ללא הכדור בין חסימות, אבל נדמה לי שהוא גם אוהב את הכדור ביד קצת יותר מדי, וזה לא תמיד הדבר הנכון כשיש לך רכז כמעט מושלם כמו וול. 44% אפקטיביים בסדרת הגמר הטובה מול טורונטו זו רק חלק מהבעיה. אז נכון, שההצטרפות של ריברס יכולה להפוך את זה פוטנציאלית לבק-קורט עוד יותר אדיר, אבל מצד שני זה עוד אגו למקום שבו כבר כעת יש בעיית אגו (עובדה – רק מקום שמיני במזרח החלש). האם יש באמת מקום בוושינגטון ליותר מגארד מצטיין אחד? אני למען האמת, לא בטוח.
22.6 נק' (13 בליגה), 4.4 ריב', 4.5 אס', 2.4 שלשות ב 37.5%
6. ויקטור אולדיפו
ומכאן לשחקן שצץ משום מקום אחרי לא מעט שנים בליגה, והפך את עצמו במחי עונה אחת, לאחד הסקנד גארדים הטובים בעולם. כזה שאולי הביצועים שלו אף שווים יותר מהמקום השישי, אבל נמצא בו, רק כי אני חושש עדיין שהשנה האחרונה היתה אנומליה, סטיית תקן. אבל מה שהוא עשה השנה היה מדהים, ועזבו את ההתקפה שעוד נגיע אליה – ההגנה. כניסה קלילה לחמישיית ההגנה הטובה בליגה כשאולדיפו מוביל את הליגה בחטיפות ושלישי בליגה בדיפלקשנים, כשאינדיאנה איתו עולה מהמקום ה-14 ביעילות ההגנתית למקום ה-9 בליגה... וזה כשהוא מחליף את שר ההגנה פול ג'ורג'. כן?
אז זאת ההגנה? ובהתקפה? פתאום הוא הגו-טו-גאי של הקבוצה. שנים באורלנדו והוא לא הצליח לעשות רושם כזה. ובשנה אחת באוקלהומה בה הוא נראה בינוני, נראה שהוא למד את כל החוצפה שאפשר מווסטרוק, אבל עושה את זה באופן אחראי הרבה יותר. כניסות חתוליות לסל, עליות תוך כדי כדרור מהשלוש, הארסנל כולו פתאום התפוצץ אצל בן אדם שבאמת לא חשבתי שזה פתאום יבוא לו.
אז הוא נכס הגנתי, והוא נכס התקפי, ומסתבר שהוא גם נכס קבוצתי. בקבוצה אפורה כמו אינדיאנה, קבוצה שחזיתי לה אולי 30 נצחונות בתחילת העונה, אחרי שאיבדה את הכוכב הגדול שלה בשנים האחרונות, אולדיפו בא והצליח להביא אותה להישגים עצומים. יותר טובה מוושינגטון שלה כמה וכמה כוכבים למשל. וזה עוד בעונה בה מישהו מתוקשר הרבה יותר כמו מיילס טרנר, לא באמת הצליח לפרוץ, וכשחושבים על זה, גם אף אחד אחר לא נתן יותר מאשר עונה סולידית, פרט לאולדיפו עצמו. עוד עונה כזאת שתוכיח שזו לא אנומליה, ואינדיאנה יכולה להתחיל לחשוב שיש לה את אבן הבסיס הראשונה לקבוצה מצוינת.
23.1 נק' (מקום 9-10 בליגה), 5.2 ריב', 4.3 אס', 2.4 חט' (מלך החטיפות של הליגה), 2.1 שלשות ב 37% ו 54% אפקטיבי. בחמישיית הליגה השלישית ובחמישיית ההגנה הראשונה.
5. דונובן מיצ'ל (יוטה)
אבל עם כל הכבוד לאולדיפו שהוא אולסטאר לגיטימי כבר היום, מיצ'ל מראה סימנים של סופרסטאריות, ושל אפילו רמות דווין וויידיות (בשיאו כמובן), ולמרות שזה לא נראה ככה לפעמים, האיש הוא בכל זאת מלך הדאנקים של הנ.ב.א – או במילים אחרות – חתיכת אתלט מפוצץ בגובה 1.90 אבל גם יותר אתלטי מכולם וגם יותר אתלטי מרובם, ואם תרצו – אז גם הרבה יותר יצירתי. מנחם לס הראה באחת מכתבותיו היותר מעניינות (ויש שיגידו, מהבודדות שהיו בעלות ערך) בהופס בשנה האחרונה, מספר מהלכים של דונובן מיצ'ל שכל כולן יצירתיות ונדמה לי שהיו גם ציטוטים על כך שהבחור יושב וצופה שעות בוידאו של קובי, מייקל, ד"ר ג'יי וגדולים אחרים בשביל לחקות את התנועות הגדולות שלהם. אז בנוסף לאתלטיות ושרירים, מסתבר שיש לו גם תחת.
עכשיו ברור שאם שופטים את השנה האחרונה, מיצ'ל לא ברמה של השניים שלושה שלפניו, אבל השאלה כאן היא את מי אני לוקח בפלייאוף 2019, וכאן נדמה לי שמיצ'ל זו התשובה. כי לא אולדיפו, לא ביל ולא מקאלם יהיו שחקנים של 30 נקודות למשחק ,השנה או כנראה בקריירה, מיצ'ל לעומת זאת – אולי כן. הוא מוכשר יותר והוא נתן עונת רוקי פנומנלית לחלוטין. את סימונס שמתי (אולי לא בצדק) במקום החמישי בין הפוינט גארדים ולמיצ'ל מגיע (אולי בצדק, אולי לא) המקום החמישי בין הסקנד גארדים.
יוטה היתה השנה אדירה, קבוצה מחוברת סולידית וטובה, ולצד כל האינגלסים והגוברים, האיש שהביא את הברק זה הוא. אז נכון, הוא עדיין צעיר ובסדרת הסיבוב השני מול יוסטון היה לו קשה, אבל שני משחקים של 30+ בנקודות בנצחון האדיר מול ווסטברוק ופול ג'ורג' ובסדרה בה הוא קלע ממוצע של 27 נקודות (סדרת הפלייאוף הראשונה שלו בחיים, כן?) אומרים כשלעצמם המון. האיש טוב, סופרסטאר עתידי כמעט וודאי, והוא פה בשביל להישאר ובשביל להיות, לכל הפחות, וויד 2.0
20.5 נק', 3.7 ריב', 3.7 אס', 1.5 חטיפות, אבל רק 34% מהשלוש (2.4 שלשות למשחק).
4. דמאר דרוזן (עבר מטורונטו לספרס, 4 אשתקד גם)
כמעט כל שנה אנשים אומרים לי שאני מדרג אותו גבוה מדי. אבל אני אוהב את האיש הזה וממשיך לדרג אותו כך בגלל הסיבות הבאות:
א. אני אוהב את העובדה שהוא דכאוני יחסית. I LIKE THAT HE’S BROKEN, BROKEN LIKE ME
ב. אני מאד אוהב את סגנון המשחק שלו, כמו שאני תמיד אומר, מזכיר לי את קובי כל הזמן
ג. אני נפעם מהעובדה שהוא כל כך טוב למרות שהוא עדיין לא ממש קלעי שלוש סביר
ד. הוא בכל זאת השחקן המוביל של הקבוצה מס' 1 במזרח (בעונה הרגילה)
ה. נדמה לי שפופ יכול להיות לו לאב, מה שדווין קייסי לא ממש היה, ואישית, אני מאמין שהוא יהיה אף גדול יותר בשיטה של פופ
ו. אמר שימסור יותר, ועשה. שיפור משמעותי בגזרת האסיסטים והיצירה לאחרים העונה.
מצד שני, חלק מהדברים האלה הם גם חסרונות (כי בכל זאת, הוא לא יודע לקלוע מהשלוש), וכך או כך דבר אחד יישאר – הוא מאבד את הביצים בתקופת הפלייאוף שנה אחר שנה אחר שנה. השנה, למרות סדרת פלייאוף סבירה ומעלה מכך מול וושינגטון, בסיבוב השני הוא קלע 8 ו-13 נקודות בשני המשחקים האחרונים מול קליבלנד, וזה פשוט לא טוב. ובעיקר זה משהו שחוזר על עצמו. עכשיו, יכול להיות שזה הפרצוף של לברון או המדים של קליבלנד שעושים לו את זה, אבל האמת היא שזה חוזר על עצמו לאורך כל פלייאוף, כשלצד משחקים של 30 נקודות, יש לו משחקים של 5 נקודות, וזה לא משהו שצריך לקרות ברמה שלו. ועדיין, 6 סיבות בעדו זה יותר טוב מאשר רוב החבר'ה שמעליו, ואני מאמין בו.
23 נק' (11 בליגה), 3.9 ריב', 5.2 אס', רק 31% מהשלוש, אז זה טוב שהוא מגיע כל כך בקלות לזריקות הנוחות שלו מחצי מרחק. חבר בחמישייה השניה של הליגה.
3. ג'ימי באטלר (מינסוטה, 3 בדירוג הקודם)
לפני 4 שנים בערך, כולם דיברו על שלושה שחקנים דומים למדי שמגדירים מחדש את עמדות הסווינג – קאווי לאונרד, פול ג'ורג' וג'ימי באטלר. ג'ורג' הוליך את אינדיאנה לשני גמרי מזרח רצופים, קאווי היה ה MVP של סדרת הגמר ב 2014, ושניהם נחשבו למובילים. באטלר – כן, אותו שטאנץ. שחקן שאוהב את הכדור ובעיקר נותן הגנה מאד חזקה – אבל הוא נחשב במובהק לשלישי בטיבו מביניהם. אז זהו שהאיש עם מוסר העבודה המאד גבוה הזה, הוא אולי הטוב מבין השלושה היום. כשקאווי הוא סימן שאלה מוחלט, ופול ג'ורג' חוסה בצילו של ראסל ווסטברוק.
באטלר, כמו האחרים, אכן אוהב את הכדור אבל בהחלט יודע גם לשחק בלעדיו (בעיניי טוב יותר מהשניים שהושוו אליו, ואפילו משמעותית). מעולם לא היה וכנראה גם לא יהיה קלעי שלשות עצום, אבל יש לו כמה דברים בהם הוא פשוט אדיר – קודם כל ההגנה, ללא ספק אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה. לא ברמה של קוואי בשיאו, אבל עדיין. מוסר מצוין שאוהב את המשחק הקבוצתי מאד. ובעיקר, שחקן עם ביצים שאוהב לקחת החלטות כשצריך, ועם מספיק כשרון כדי להתפוצץ עם משחקי 40 או אפילו 50 נקודות כשצריך.
הסיבה העיקרית לדירוג הגבוה אבל היא זו - הוא הגיע למינסוטה, קבוצה בה כבר היו שני כוכבים מבוססים יחסית – קא"ט ווויגינס, והוכיח את עצמו במשך השנה כולה שהוא פשוט השחקן הטוב ביותר בקבוצה והמנהיג ללא עוררין שלה. לצערי, הוא נפצע ושיחק רק 59 משחקים, אבל בהנחה שהשנה הקרובה תהיה בריאה, הוא יצטרך להמשיך להיות המוביל והמבוגר האחראי. אותי אישית, זה הפתיע עד כמה הוא היה טוב יותר, אחראי יותר וחשוב יותר מוויגינס ואפילו מקא"ט (שנכשל לחלוטין בפלייאוף...),
בהתחלה דירגתי אותו 2 כאן, לפני קליי, אבל במחשבה שניה אני משאיר אותו במקום השלישי כי מה שעומד מאד מאד לרעתו היא העובדה שהיתה לו סדרת פלייאוף פשוט גרועה מול יוסטון, הן בהתקפה (פחות מ 13 נקודות למשחק ב 4 ההפסדים של הקבוצה, אם כי 28 נקודות בניצחון היחיד) והן בהגנה מול הארדן. כזאת סדרת פלייאוף מחפירה (מול הסקנד גארד הטוב בעולם) לא יכולה לבסס אותו במקום השני, ועדיין – מנהיגות של קבוצה צעירה ומוכשרת זה מספיק נחמד בשביל המקום השלישי ברשימה הזאת. אחרי הכל – אפשר לחשוב שלדרוזן יש ביצים בפלייאוף...
22.2 נק' (15 בליגה), 5.3 ריב', 4.9 אס', 2 חטיפות (4 בליגה), 35% מהשלוש, ו 51% אפקטיבי סביר מאד (והטוב בקריירה). נבחר לחמישייה השלישית של הליגה, כמו גם לחמישיית ההגנה השניה.
2. קליי תומפסון (גולדן סטייט, 2 גם אשתקד)
אני מאד אוהב את הספלאש בראדר הצעיר, נדמה לי שלפני שנתיים אפילו דירגתי אותו ראשון כאן בדירוג. נדמה לי שהוא כבר עקף את רג'י מילר וריי אלן בתור השחקן הטוב בהיסטוריה בקליעה מחסימות, ונדמה לי גם שאפשר לומר עליו שהוא השחקן שהכי פחות צריך מיקום רגליים בשביל לעלות לזריקה אי פעם. וכשמוסיפים לזה גם את ההגנה (שאף פעם לא היתה לאלן ובטח שלא למילר) מקבלים סקנד גארד היסטורי, לא פחות. ובכל זאת נדמה שהוא דורך במקום, כי השנה לראשונה בקריירה לא היה לו משחק מפוצץ אחד. לא היה לו 37 נקודות ברבע או 60 נקודות עם שמונה כדרורים. שזה כשלעצמו לא רע לשחקן שקולע 20 נקודות למשחק לצד שני הסקוררים הגדולים במשחק. אבל מה שמסמן הוא כן רע – נדמה לי שקליי תומפסון, לראשונה בקריירה מרגיש קצת יותר מדי נוח בתור הכינור השלישי. ובשביל שחקן עם כשרון להיות כינור ראשון, זה קצת חבל. אני מעדיף לראות שחקן שהוא 5 פעמים בשנה המוביל הברור, ב 60 משחקים מס' 3, ולפעמים גם מספר 6. מאשר שחקן שהוא מס' 3, במשך 82 משחקים רצופים, ואף פעם לא ראשון (וכמעט גם לא שני).
למעשה, המשחק היחיד הבאמת זכיר שלו מהשנה היה המשחק השישי מול יוסטון שם הוא קלע 35 נקודות כשהוא מטווח 9 שלשות באחוזים מעולים ומחזיר את גולדן סטייט יפה לסדרה במשחק שהיה חד צדדי למדי, גם ואולי בעיקר בגלל קליי. אבל זהו? השיא העונתי שלו הוא 38 נקודות ועוד מול הקונוסים של שיקגו. זה באמת קצת עצוב לי, הייתי רוצה לראות אותו פשוט מתבלט יותר.
השנה הוא אולי יצבור עוד אליפות, אבל מעניין מאד אם הוא יצליח למצב את עצמו כשחקן מוביל במשך עשירית מהמשחקים, זה יהיה יפה מאד לצד דוראנט וקרי, וייתן פתח לחוזה שהוא יחתום בסוף העונה. האם זה יהיה שוב ככינור שלישי (או אני מקווה שני, אינשאללה שדוראנט יעזוב) בווריורס או שמא לנסות להוביל קבוצה אחרת? נראה, אבל עונת חוזה זה תמיד דבר מעניין, ועונת חוזה עם סיכוי טוב לאליפות זה אחלה.
20 נק' , 3.8 ריב', 44% מהשלוש ו 59% אפקטיבי שזה הטוב בקריירה שלו. האיש רק מתייעל בתור קלעי מעונה לעונה, מדהים למען האמת.
1. ג'יימס הארדן (יוסטון, 1 גם שנה שעברה לסקנד גארד הטוב של העשור)
לא מאמין שזה מפתיע רבים כאן, אבל ג'יימס הארדן הוא יותר קונצנזוס לשחקן הטוב בעמדה שלו מכל שחקן אחר בליגה, והוא הרגע יוצא מהעונה הכי טובה שלו בקריירה. גם מבחינה קבוצתית כשיוסטון קורעת את כל הליגה כולל גולדן סטייט במהלך העונה הרגילה, והן מבחינה אישית כשהוא מסיים את העונה כמלך הסלים שלה וכ MVP הדי בלתי מעורער.
כמה דברים למדנו עליו העונה:
א. הוא יכול לשמור כשצריך – זה לא אומר שהוא שומר גדול, אבל בשיטה של דאנטוני (שבעצמו פתאום למד הגנה) ויחד עם החיפויים של קפלה, מבה מוטה, אריזה ואחרים, הוא לא היה חור הגנתי מוחלט
ב. הוא יכול לשחק לצד פול – איכשהו השיטה של דאנטוני שמאדירה רכז אחד והמון שחקני פינה שקולעים מהשלוש, עבדה לא רק כשהארדן ופול שיחקו לחוד אלא גם כשהם שיחקו ביחד. למעשה, המשחק בין השניים יצר פגיון כפול, כשהגנה על האחד גורמת לכך שהשני יעשה כמעט בדיוק את אותו הדבר באותה יעילות, כשבנוסף לקפלה כמטרה בפנים, ושלל הקלעים כמטרה בחוץ, יש את פול\הארדן כמטרה יוצרת.
ג. הוא המכדרר הטוב בהיסטוריה בגובה 5'6 ומעלה. שבירת הקרסול של ווסלי ג'ונסון היא אחד ממהלכי הכדורסל הכי מרשימים שראיתי. איכשהו הוא מצליח לעבוד על כל שחקן ששומר עליו, ולמרות אתלטיות בינונית, יכולת החדירה שלו לסל היא מהטובות בהיסטוריה של הליגה.
השנה מלו התחבר ליוסטון. ולמרות שאני אוהב את מלו, אני לא בטוח עד כמה ההתאמה קיימת. מלו הוא כן שחקן שאוהב את הכדור ביד, ולא יסתפק ביידוי שלשות משל היה טרבור אריזה. וכמובן, ההגנה הגרועה של מלו לא תספיק בשביל לחפות על ההגנה המשתפרת אך עדיין בינונית של הארדן. מצד שני, דאנטוני הוא גאון שרק משתפר, הארדן ופול הם שני איי.קיו כדורסל מדהימים, וגם שנה שעברה לא האמנתי שהשיטה הזאת תעבוד בין פול והארדן – ועובדה, היא עבדה מצוין. אני לא יכול לטעון בוודאות שהשיטה לא תעבוד איכשהו גם עם מלו, ואם כן -יוסטון יכולה בהחלט לראות את עצמה כמועמדת בכירה לאליפות אם רק גולדן סטייט תמעד מעט או לחילופין תאבד את הרעב (כמו שאני חושש שיכול לקרות), ואם זה יקרה - אין שום ספק שהארדן יחתום את מקומו כאחד מה2-גארדים הגדולים של כל הזמנים.
30.4 נק' (מלך הסלים), 8.8 אס' (3 בליגה), 5.4 ריב', 1.8 חטיפות (7 בליגה), אמנם 37% בינוני יחסית מהשלוש אבל האיש יוצר לעצמו את המצבים, שזה מרשים. חוץ מזה כך גם 54% אפקטיבי.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
