עמדת הסנטר ממשיכה להיות העמדה המסקרנת והמתחזקת בליגה כבר שנים. זה בטח לא השפל של סוף העשור הקודם ותחילת העשור הנוכחי. ולמרות שזה עדיין לא קרה, נדמה שיש בצמרת הרשימה הזאת לפחות שני סופרסטארים של ממש שיכולים אולי אפילו להוביל קבוצה לאליפות בסיטואציה הנכונה (לפחות לו לא היתה לה גולדן סטייט), וגם אם לא – מדובר בכמה מהשחקנים המרהיבים והחשובים של הליגה, וכמובן עוד הרבה הבטחות לכאן או לכאן. יש כאן שחקני התקפה נהדרים ומגוונים, שחקני הגנה אדירים ואפילו שחקני דבק (אני מדבר עליך הורפורד, וגם עליך מ. גאסול, ואולי בעיקר עליך ניקולה יוקיץ'). אני אגיד אפילו יותר – יש מצב, אפילו טוב, שזאת העמדה החזקה בליגה. בטח עם ההתבגרות \ סימני שאלה על סמול פורוורדים כמו לברון או קאווי וההתבגרות של פוינט גארדים כמו פול ואחרים. משל היינו בשנות השבעים או התשעים. כדורסל מסתבר, הוא עדיין משחק של גבוהים, גם אם הגבוהים לפעמים משחקים כמו נמוכים. אז הכירו: כך נראית רשימת ה-15 של העמדה החזקה בליגה!
נתחיל כהרגלנו בקודש, ב HM
דיאנדרה אייטון (רוקי, פניקס) – נדמה לי שלא הזכרתי רוקיז בדירוגים קודמים כאן, אבל קשה שלא להתעלם ממישהו שטוענים שיהיה הכלאה בין דייויד רובינסון לבין פטריק יואינג חדש, וינסה להיות הכוכב הגדול של פניקס לצידו של דווין בוקר (הפצוע...). הבחירה הראשונה בדראפט צריכה לפחות לקבל מקום ב HM שלי כאן. 20.1 נק', 11.6 ריב', כשהוא זורק טיפה מהשלוש (וקולע ב 34%) וחוסם כמעט פעמיים למשחק, באריזונה.
דירק נוביצקי (זקן, דאלאס - אשתקד 15 ברשימת הפאוורים). נכון, שדיאנדרה ג'ורדן כבר שם, אבל נוביצקי לדעתי יהיה הסנטר המחליף שלו, כי קשה לי לראות אותו בגילו באיזושהי עמדה אחרת. אפילו שנה שעברה הוא עדיין היה יעיל ובריא (77 משחקים), ואת הפלמינגו עדיין קשה לעצור, גם בגיל 40. 12 נק', 5.7 ריבאונדים, ועדיין בשיאו מבחינת קליעה עם 1.8 שלשות ב 41%
ג'בייל מקגי (עבר מהווריורס לללייקרס, אשתקד 15 ברשימת הסנטרים). אז שנה שעברה הפתעתי ושמתי אותו בדירוג הראשי. השנה למען האמת הוא היה קצת פחות משמעותי בגולדן סטייט משהיה בשנה הקודמת, בעיקר בפלייאוף. עדיין סנטר נהדר ב 9 הדקות שלו על המגרש, עם מספרים פר 36 טובים, אבל קצת פחות מקודם. יהיה שמיייייח עם ג'ביייייייל בליייייייקרס של השנה. 4.8 נק', 2.6 ריב', קצת פחות מחסימה. ו 62% מהשדה
רובין לופז (שיקגו) – אם כי האמת היא שאני חושב שיהיה לו פחות ופחות מקום. למד כמה דברים רעים מאחיו, כמו למשל – לא לקחת ריבאונדים (רק 4.5 השנה בממוצע), עדיין שומר טוב, עדיין שחקן בוגר, אבל כל עוד לא ילמד את הדבר השני החשוב מאחיו (לקלוע שלשות) , וכל עוד הוא מאד כבד וקשה לו מאד לשמור על גארדים, נדמה לי שיהיה לו פחות ופחות מקום בכדורסל המודרני, ולא אתפלא אם פורטיס למשל ייקח לו את דקות הסנטר, שלא לדבר על וונדל קרטר הרוקי ועל לאורי מרקנאן בהרכבים לצד ג'בארי פארקר 11.8 נק', 4.5 ריב', 1.9 אס', 54% אפקטיבי.
חסן וויטסייד (6 אשתקד, מיאמי), משהו מאד לא טוב עובר על מי שהיה מלך החסימות המובהק לפני שנתיים ומלך הריבאונדים לפני שנה. אבל השנה משהו אצלו כבה לחלוטין. כפה את עצמו מדי על המשחק, נפצע המון, ואפילו כמעט ונדחק החוצה ברוטצית הפלייאוף ונדמה שיש שם עניינים בחדר ההלבשה שלא אומרים עליו דברים טובים. במשך שנתיים הוא נראה כמו סנטר טופ 10 לגיטימי, ועכשיו הוא אפילו לא קרוב לרשימה העיקרית. השאלה היא האם הוא יכול לגאול את עצמו 14 נק', 11.4 ריב'. 1.7 חס', 54% מהשדה.
מיילס טרנר (אינדיאנה, 10 ברשימה הקודמת). ומשחקן שאיכזב את כולם, לשחקן שאיכזב בעיקר אותי. באמת שחשבתי שנה שעברה בעקבות העזיבה של פול ג'ורג', שמיילס טרנר יהפוך להיות הסופרסטאר המובהק של אינדיאנה, וייכנס לנעליים הגדולות של ג'וניל שלא מולאו כבר עשור. מסתבר שממש לא, אולדיפו הוא שלקח את המושכות, וטרנר אף נפל מעט בתפוקה. הוא יהיה ככל הנראה רול פלייר לעד. יופי של רול פלייר שעושה נקודות מכל מיני מקומות במגרש ונותן הגנה חביבה, אבל רול פלייר נון דה לס. 12.7 נק', 6.4 ריב', 1.8 חס' (4 בליגה), קצת פחות משלשה למשחק ב 36% אבל רק 48% מטווח ה-2
אנס קאנטר (ניקס) – כתבתי כאן המון פעמים שאני מאד אוהב את השחקן הזה ואת החוש שלו לסלים. פורזינגיס היה הגו-טו-גאי של הקבוצה עד שהוא נפצע, אבל קאנטר תמיד היה שם לקחת ריבאונד חזק ולתקן כדורי זבל. זכור במיוחד משחק ה 31 נק' ו 22 ריב' מול אמביד (בהפסד.... לפילי). האיש והאישיות ימשיך לעשות את זה גם השנה, והוא ימשיך לעשות את זה בלי הגנה של ממש. 14.1 נק', 11 ריב' (7 בליגה), 59% מהשדה.
-- רמה אחת מתחת: בימים כתיקונם שלושת השחקנים הבאים היו נמצאים ברשימה העיקרית. אבל כאמור, עמדת הסנטר מתחזקת מאד, והשלושה האלה הם רק HM, למרות שהם יופי של שחקנים ויותר מכך. תחשבו עליהם בתור 16-18 ברשימה:
יוזף נורקיץ' (פורטלנד) – העובדה היא שהוא משחק היטב בשני צדדי המגרש. משחק פוסט מצוין, ידיים טובים ופינישר מצוין. ונדמה שלו היו לו רכזים שאוהבים יותר למסור מאשר מקאלם ולילארד, המספרים שלו אף היו עולים. איש חזק שמנצל את זה בשביל לעשות נקודות כמו פעם, ובלי שום ספק אחד מהסנטרים ההתקפיים הטובים בליגה ואחת הסיבות העיקריות שפורטלנד השנה סיימה במקום השלישי את המערב. 14.3 נק', 9 ריב', 1.8 אס', 1.4 חס' (10 בליגה)
ניקולה ווצ'ביץ' (אורלנדו, 14 אשתקד) – שנים הוא כבר נמצא אצלי ברשימה הראשית והשנה סוף סוף הורדתי אותו למרות שהמספרים שלו עדיין אדירים. שחקן קבוצתי מצוין, וסוג של ניקולה יוקיץ' לעניים. מוסר נהדר אבל קצת פחות מיוקיץ', לוקח ריבאונדים מצוין. קלעי עם חוש לסל שמזכיר כמעט את זה של קאנטר, אבל עם טווח גדול יותר ובעיקרון יופי של שחקן התקפי. אבל גם שחקן הגנתי די חלש וכשאורלנדו כבר שנים לא מגיעה לכלום, העדפתי להוציא אותו ולא אחרים מהרשימה העיקרית. 16.5 נק', 9.2 ריב', 3.4 אס', קולע אמנם יותר משלשה למשחק אבל ב 31% חלשים, ובסך הכל 51% אפקטיבי.
דוויט האוורד (עבר משרלוט לוושינגטון, 11 בדירוג הקודם) ובמחשבה אחרונה, העדפתי גם להוציא את מי שהיה הסנטר הטוב בעולם במשך לא מעט שנים, והוא עדיין כולו בן 33, ואפילו נתן הרגע את העונה ההתקפית הטובה שלו בארבע השנים האחרונות, וגם את העונה הכי בריאה שלו ב 4 השנים האחרונות. אבל קודם כל, נדמה שההגנה, שעליה הוא בנה את הטיקט שלו לסנטר הטוב בעולם, כבר ממש לא שם. בהתקפה, הוא עדיין כן, למרות שהוא מנסה לעשות דברים שהוא לא אמור לעשות (קרוס אוברים). אבל בעיקר הוא לא ברשימה העיקרית, כי נדמה לי שהוא שותל נזק בכל מקום שאליו הוא מגיע, ובספסל הרעוע של וושינגטון, זה יכול להיות מכריע. 16.6 נק', 12.5 ריב' (3 בליגה), 1.6 חס' (7 בליגה), 56% מהשדה זה יפה בעיקרון, אבל הכי נמוך שלו בקריירה מאז שתי העונות הראשונות שלו, אי אז ב 2006.
ולרשימה העיקרית: 15. ברוק לופז (עבר מהלייקרס למילווקי. 9 בדירוג הקודם) המספרים שלו השנה לא באמת מצדיקים את המקום ברשימה העיקרית, אבל הוא רק בן 30 והוא הוכיח מספיק בקריירה כדי להצדיק את המקום. הוא המשיך למצב את עצמו בתור סנטר שקולע שלשות באחוזים סבירים ומעלה, ובתור אחד הגופות הגדולים בנ.ב.א שיכול לעשות שמות כשהוא נכנס לזון (14 משחקים עם מעל 20 נקודות) אבל לא תמיד מצא את עצמו במערך המאד צעיר ולפעמים גם מאד דינמי של הלייקרס, כשלפעמים שחקנים כמו רנדל או קוזמה בכלל משחקים את הסנטר. בעוד לופז, למרות השלשות הוא עדיין קצת סנטר של פעם – כבד, איטי ואפילו מגושם. וכשמוסיפים לזה את העובדה שהבחור שאף פעם לא לקח ריבאונדים לקח אפילו פחות ריבאונדים השנה (רק 4 למשחק!) ברור שהוא ירד אחורה. ועדיין, כאמור, יופי של שחקן כשהוא בזון. והגוף שלו עדיין עליון על בערך כל אחד אחר בליגה, אולי פרט לאמביד. הוא בהחלט יודע ויכול לקחת את השחקן שלו לסל, ולקלוע מעליו בהוק, הוא קולע שלשות, הוא נותן הגנה, והוא נותן בוקס אאוט שמאפשר לאחרים לקחת ריבאונדים. ובעיקר – הוא ישחק השנה במערך שאני די מאמין בו במילווקי. יאניס יהיה ה 4 שלא יודע לקלוע מהשלוש אבל צריך שמישהו יפנה לו את הענקים של הרחבה בשביל החדירות שלו. ונדמה לי שברוק לופז מתאים לתפקיד כמו כפפה. מצד אחד, ירווח את המשחק עם השלשות שלו, ומצד שני, יזיז את מי שצריך כדי שיאניס יוכל להיכנס באין מפריע. ואם אני צודק, ואכן ברוק יעשה את כל זה, ואולי גם יעזור למילווקי להיות קבוצה ביתית בסיבוב הראשון של הפלייאוף (כפי שאני חוזה), אז הוא בהחלט עדיין סנטר טופ 15. 13 נק', 4 ריב', 1.3 חס'. שלשה וחצי למשחק ב 35 אחוז ו 54% אפקטיבי מהשדה.
14. יונאס וולנצ'יונאס (טורונטו, 13 ברשימה הקודמת) קצת כמו ג'בייל של גולדן סטייט, גם הליטאי הגדול הוא לפעמים איש למשימות מיוחדות. מקבל רק 22 דקות למשחק, כשהרבה פעמים קייסי העדיף גבוהים ניידים יותר כמו סיאקם או איבקה גם אם הם לא ממש סנטרים. אבל נותן תפוקה כל פעם שהוא על המגרש. כשחקן מטרה בצבע הוא בעיניי אחד הטובים בליגה, והוא שואב ריבאונדים בקצב נדיר (14 ריב' בכל 36 דקות משחק). כן, הוא איטי. הוא שחקן הגנה מצוין על גבוהים מתחת לסל, אבל יש לו בעיה לרדוף אחרי שחקנים נמוכים יותר בחילופים. בניגוד לרבים וטובים אחרים כאן ברשימה הוא גם לא ממש יודע לקלוע מטווח אחרים, ועדיין מנצל את הגוף הגדול והחזק שלו בשביל לעשות נקודות, בדיוק כמו שנורקיץ' עושה בפורטלנד. ועדיין, לעשות את מה שהוא עושה, בשיטת הבידודים שהאדירה גארדים שקייסי הנחיל בטורונטו זה יפה. והשנה יש מאמן חדש, אבל שחקן עוד יותר מבודד בעיניי (קאווי), והשאלה הגדולה היא מה תהיה השיטה. קודם כל כמובן בהתקפה – האם קאווי יבודד כל הזמן? כי מוסר גדול הוא לא, ויתכן מאד שוולנצ'יונאס ייפגע מזה, בטח כשקייל לאורי בהחלט נראה בצד היורד של הקריירה. או האם נראה משחק קבוצתי יותר בטורונטו, שבו הליטאי באמת יכול לפרוח. ובהגנה? המקום שבו הוא יותר בעייתי בגלל שהוא לא מספיק נייד, עד כמה זה יפגע לו בדקות? ועד כמה התרומה הבאמת משמעותית שלו בהגנת האמצע ובריבאונד אדיר. ובכלל טורונטו של השנה היא חתיכת אניגמה, אבל נדמה לי שוולנצ'יונאס ימשיך להיות שם, כמו הסלע היציב שהוא. 12.7 נק', 8.6 ריב', למד השנה לזרוק מהשלוש (0.4 שלשות למשחק ב 40 אחוז נהדרים) ו 59% אפקטיבי נהדר אף הוא.
13. מרק גאסול (ממפיס, 5 בשנתיים האחרונות). לכאורה שום דבר לא השתנה. המספרים שלו נראים מאד דומים לאלו של השנים הקודמות, כשלמעשה הוא אף השתפר מעט כריבאונדר. הוא אפילו נתן עונה די בריאה בסטנדרטים שלו עם 73 משחקים, ועדיין משהו חרק שהוריד אותו בשמונה מקומות, והמשהו הזה – זה ממפיס. קונלי נפצע כבר בתחילת העונה, וגאסול אמור היה לקחת את המושכות, ולנסות לגרום לקבוצה לשחק כדורסל. למעשה, הוא היחיד בקבוצה ששיחק כדורסל, והקבוצה נראתה כמו אחת הבדיחות הפחות משעשעות ומעניינות של הליגה עם מאזן 60-22 עלוב במיוחד, כשגאסול שוב ושוב לא מצליח לגאול אותה. כי לגאסול יש בעיה, הוא באמת יופי של שחקן קבוצתי, אחד הסנטרים המוסרים הטובים בהיסטוריה, שחקן הגנה נהדר תמיד (אבל בהחלט נהדר פחות השנה מאשר בשנים קודמות), חוסם ומתגלגל ונותן את כל מה שיש לו להצלחה הקבוצתית, אבל בניגוד לאחיו הוא לא איזה סקורר שיכול פתאום להתפוצץ, והוא בטח לא סופרסטאר. הוא אל הורפורד, הגרסה הספרדית. ולכן חבל באמת שהוא לא משחק באיזו קונטנדרית – ויותר מכך, הוא משחק בקבוצה בירידה והוא בן 34. אז יכול להיות שהוא יחזיר לממפיס את הקשיחות השנה. זה מאד תלוי באיך קונלי יחזור, אבל אני מודה על האמת – כבר שנים שאני לא מאמין בממפיס, ובכל זאת עד השנה האחרונה, היא מגיעה שוב ושוב לפלייאוף עם מלחמה וציפורניים. יש לה רוקי מבטיח עם ג'ארן ג'קסון, יש לה סמול פורוורד מיוחד עם קייל אנדרסון (וכן, גם את עומרי כספי), ולמרות שאני ממש לא מאמין בממפיס גם השנה, ונדמה לי שהיא תהיה בתחתית המערב. גאסול וקונלי הוכיחו שהם קשוחים מספיק בשביל לנצח את הציפיות. מצד שני, הגאסול הקטן כבר בן 34, הגנת האימים שלו מלפני 3-4 שנים הפכה להיות הגנה טובה ותו לא, ונדמה שגם משהו בחדוות המשחק נעלם מעט. אבל אם ממפיס תעשה פלייאוף, יהיו לי הרבה כובעים לאכול, וזה של גאסול, יהיה כנראה הראשון. 17.2 נק', 8.1 ריב', 4.2 אס', 1.4 חס'. 1.5 שלשות למשחק ב 34%
12. דיאנדרה ג'ורדן (עבר מהקליפרס לדאלאס, 7 בדירוג אשתקד) קשים החיים בלי פול, והשנה ג'ורדן למד את זה. כן הוא עדיין קלע את הממוצע שלו פחות או יותר (אבל בוואקום יחסי, כי אין פול), אבל מי שהיה חמש פעמים רצופות המוביל בליגה באחוזי שדה, בגלל המסירות המאד מדויקות להאלי הופים של פול וגריפין, למד שהחיים קשים יותר בלעדיהם. הוא עדיין קולע באחוזים מצוינים (65% מהשדה זה פנומנלי) אבל המסירות לא תמיד מגיעות לו למקומות הנכונים, והשחקן הזה שבמשך קריירה שלמה מעולם לא זרק ג'אמפ שוט מיותר ממרחק של מטר מהסל, למד שלא כל דבר שמגיע לו לשחקים הוא גם האלי הופ. לפני שלוש שנים הבחור כבר סיכם עם דאלאס, וזאת כשהוא בשיאו המקצועי, רק כדי לדפוק להם חתיכת ברז ולחזור לקליפרס. איכשהו קיובן לא שמר לו טינה והחליט להחתים אותו שוב. סוג של פטיש, והפעם הוא כאן (כלומר בדאלאס) בשביל להישאר. יכול להיות שגם הוא למד שהחיים ללא פול וגריפין קשים, ושדאלאס על שלל פוינט גארדיה היא קבוצה שיכולה להתאים לו יותר. הוא ידחוק את נוביצקי לספסל, ויפתח בחמישייה לצד הריסון בארנס ודונצ'יץ', וינסה לעשות משהו מדאלאס. עכשיו, דאלאס היא לכאורה קבוצת לוטרי, אבל עדיין יש לה את קרלייל, יש לה רוקי מבטיח ועכשיו גם סנטר הגנתי טוב, כי דיאנדרה הוא עדיין כזה – חיית ריבאונד מהטובות בהיסטוריה, זורק רק את מה שהוא צריך לזרוק, ובדרך כלל קולע, ותמיד תמיד יופי של שחקן הגנה, ואפילו כזה עם מספיק אתלטיות (למרות הגוף הענק) בשביל לצאת לא רע לקלעים, לא מדהים, אבל לא רע. הרבה תלוי בדונצ'יץ', הרבה תלוי בשיפור של דניס סמית', אבל גם הרבה תלוי בדיאנדרה, ואם הוא ייתן את שלו בשני צדדי המגרש. 65% בהתקפה, 15 ריבאונד והגנה מצוינת, אז דאלאס אולי תבוא משום מקום כדי לקחת את המקום השמיני במערב, (בדרך לסוויפ מול גולדן סטייט). אישית? אני לא מאמין שזה יקרה, המערב חזק מדי, אבל הנוכחות של דיאנדרה בהחלט נותנת לזה סיכוי. 12 נק', 15.2 ריב' (2 בליגה), רק 0.9 חסימות (?? מה קרה לו השנה). כאמור 65% מהשדה.
11. סטיבן אדמס (אוקלהומה סיטי) תחילת עונת 17-18 הנוצצת של אוקלהומה סיטי, הציגה שני רכשים ענקיים ואת הביג 3 של הקבוצה שאמורה לקרוא תיגר על השלטון של גולדן סטייט. ווסטברוק, פול ג'ורג' וכרמלו אנתוני. פלאש פורוורד לסוף עונת 17-18, ואוקלהומה המאכזבת מפסידה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף כשהיא עדיין מציגה ביג 3, אם כי לא באמת כאלה שיכולים לקרוא תיגר על כלום (כולל יוסטון, או אפילו...יוטה) לביג 3 שלה קוראים ווסטברוק, פול ג'ורג' ו... סטיבן אדמס. וסטיבן אדמס אכן באמת השתפר בכל אספקט אפשרי השנה, במיוחד בהתקפה. הוא עדיין גוף גדול שלא מסוגל (ולא מנסה) לקלוע מטווחים רחוקים, אבל הוא הפך להיות מקבל כדורים אדיר, עם ידיים מצוינות שיכול לזרוק הן כטריילר והן כשחקן מטרה בתוך הצבע המאד צפוף, כשווסטברוק מוצא אותו שוב ושוב, משל היה אנס קאנטר. סטיב אדמס לראשונה בקריירה הפך להיות שחקן התקפה טוב. לא גדול, לא סופרסטאר, לא מישהו עם ארסנל כלים גדול מדי, אבל בהחלט שחקן התקפה טוב, לא חור – יכול לקבל כדורים ולקלוע אותם באחוזים גבוהים. וזה בעצם כל מה שהוא היה צריך, כי ההגנה שלו כבר היתה טופ נוץ' עוד קודם לכן כשהמנוע הבלתי נגמר שלו מנצח לו כמעט כל מאבק מול מתקיף מתחת לסל, וכשהוא עשה חיים קשים בחוץ לטובים שבגארדים בימינו (במידה מסוימת, כן.... לא צריך להגזים). סטיבן אדמס תמיד היה הסנטר ההגנתי המוביל של הקבוצה, אבל כשמלו לא ממש נותן את התרומה ההתקפית שהוא צריך לתת, וכשיש כבר ממילא DEAD WEIGHT התקפי בחמישייה כמו רוברסון (שנפצע באמצע העונה) אדמס ידע להרים את עצמו, ובגיל 25 אין סיבה להאמין שהוא לא ימשיך להשתפר. אוקייסי השנה תהיה בהחלט רזה יותר אבל אולי לכן גם טובה יותר מאשר בשנה הקודמת, היא נפטרה מכרמלו והנזק שהוא הביא, הביאה פוינט גארד מחליף איכותי בדמותו של שרודר, וקצת עזרה מתחת לסלים בדמותו של נרלנס נואל שהיה פעם הבטחה גדולה והיום לא. אבל שיפור נוסף (שאני מצפה לו) מאדמס בהתקפה, יבטיח את המשך קיומם של הטופ 3, ואולי יצדיק את אוקלהומה כמישהי שהיא לפחות אלטרנטיבה לגיטימית לאלופה הנוכחית, ואחת הקבוצות הטובות במערב, ובליגה. 13.9 נק', 9 ריב', 63% מהשדה
10. רודי גובר (יוטה, 4 בדירוג הקודם) רק עכשיו אני קולט איזו שנת סנטרים אדירה היתה לנו (ובעז"ה תהיה לנו), אם גובר נתן עונת קריירה כשהוא נבחר לשחקן ההגנה של השנה ומוביל את היחידה ההגנתית של יוטה עד לחצי גמר המערב. מטריה אווירית שאין כמותה בכל הליגה, ריבאונדר. שחקנים מפחדים לחדור מולו, ועדיין אני מאד שלם עם העובדה שהוא רק עשירי אצלי בדירוג. כי היו כמה דברים שכן הוכחו השנה ומורידים את גובר בדירוג. הראשון הוא שהוא כנראה כבר לא יעשה שיפור התקפי. למעשה, אם כבר הוא הלך אחורה. אין לו מוב אחד שאפשר באמת לסמוך עליו בהתקפה. הוא חי מקצת כדורי זבל פה ושם, איזה הוק שוט חביב כשבמקרה הוא מקבל מיס מאץ' ושאר נקודות מקריות שכאלה. ולמרות שהוא מטרית הצבע מס' 1 היום בליגה, וללא ספק הטור דה פורס של הגנת הצבע בליגה. הוא עדיין מתקשה ביציאה לגארדים. ונדמה לי גם שדווקא השיטה של יוטה, והעובדה שקווין סניידר הוא פשוט יופי של מאמן, בהחלט מבליטים את היתרונות של גובר על פני החסרונות שלו. אבל אולי יותר מהכל – הוא שחקן פציע, וזאת הפעם השניה בתוך שלוש עונות בו הוא מפסיד מעל 20 משחקים לעונה. זאת בעיה, וזאת תמשיך להיות בעיה בגלל הגוף הדקיק והיותר מדי גבוה שלו. מצד שני, הוא הוכיח אימפקט אמיתי. הקבוצה שלו היתה ב 11-15 שלילי ב 26 המשחקים שהיא שיחקה בלעדיו בעונה הרגילה (לעומת 19-37 איתו) וזה הבדל משמעותי מאד, במיוחד אם לוקחים את העובדה שבכל זאת היה שם סנטר לגיטימי בדמותו של דרק פייבורס כשגובר היה פצוע. וכמובן הוא נתן פלייאוף מצוין גם מול אדמס (14, 11 ו 2 חסימות לעומת 10 נק' ו 7 ריבאונדים של אדמס... יש סיבה שגובר מקדים אותו בדירוג!) וגם מול קפלה (12 נק', 10 ריב', 2.5 חסימות לעומת 13 נק', 10 ריב', 3.5 חסימות... .יש סיבה שקפלה מקדים את גובר בדירוג...). אבל איכשהו הקפיצה של שחקנים אחרים בדירוג (אמביד, קפלה...) והפציעות של גובר, מורידות אותו אצלי אחורה, למרות שאני מניח שרוב המדרגים כאן ישימו אותו הרבה קדימה. 13.5 נק', 10.7 ריב', 2.3 חס', 62% מהשדה. שחקן ההגנה של הליגה, וחבר בחמישיית ההגנה הראשונה
9. קלינט קפלה (יוסטון) אני לא זוכר אי פעם שחקן מטרה כזה. כלומר, כן, מקגי היה קצת כזה לפני שנתיים בגולדן סטייט, אבל הוא עשה את זה למשך 10 דקות למשחק. קפלה משחק 27 דקות למשחק, ועולה בהם, כך נדמה לחמישה האלי הופים לפחות. היכולת שלו בלי כדור מטורפת. ברור שהוא נעזר בעובדה שברגע שהארדן (או פול) חודרים, כל ההגנה נדבקת אליהם, אבל אני לא מבין איך קפלה שוב ושוב ושוב, מוצא את עצמו לצידו של הארדן בחדירה מקבל את הקטנה בהאלי הופ הכי מדויק שיש בדרך לעוד 2 נקודות בטוחות. האתלטיות העצומה שלו, והיכולת הבאמת אינטליגנטית בלי כדור תורמת לו מאד. זה כמו פיקנרול, אבל בלי הפיק בהכרח, וזה מאד מאד מרשים. אם אני המאמן נגדו, פשוט הייתי מציב עליו מישהו שלא זז ממנו, גם אם לברון והארדן ביחד חודרים לסל, אבל אולי זה רק אני. בסופו של דבר, המהלך בין שניים בין הארדן וקפלה מרהיב ומרשים. אז כן, הוא לא יודע לעשות עוד הרבה דברים בהתקפה פרט להאלי הופ הזה. ויש מצב שעוד 5-6 שנים כשהוא יתבגר ולא יקפוץ כמו פעם, הוא לא יהיה יעיל בכלל, אבל המוביל בליגה באחוזי שדה רק בן 24, הוא משחק לצד שני המוסרים הטובים בעולם, והוא בהחלט עדיין קופץ לשמיים. וחוץ מזה? חוץ מזה, הוא המנוע של הקבוצה בהגנה החדשה של דאנטוני. האיש שאחרי עשרות שנים כמאמן סוף סוף למד גם איך לשחק הגנה, והסנטר פיס כאן הוא לגמרי קפלה. הוא לא גובר מתחת לסל, אבל הוא מספיק אימתני, ובעיקר – הוא יודע לצאת טוב ממנו על גארדים בגלל שהוא נייד ומהיר יותר. קפלה הוא אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה. ואולי הכי הכי חשוב? מסתבר שיש לו ביצים. כבר הראיתי למעלה את המספרים שלו מול גובר בסיבוב השני של המערב, אבל אולי מרשים יותר היה הבית ספר שהוא עשה לקא"ט, סנטר עם הרבה יותר כלים והייפ ממנו, בסיבוב הראשון. אבל קפלה עשה לו כמעשה האקים באדמירל והביס אותו ללא תנאי כשהוא קולע 16 נק' , 14 ריב' ו-2 חסימות למשחק, ובעיקר מגביל את קא"ט ל 15 נקודות (6 מתחת לממוצע העונתי) ו 13 ריבאונדים הממוצע, ובעיקר לשני משחקים ראשונים שגמרו את הסדרה, בהם קא"ט קלע 5 ו 8 בהתאמה... העובדה שהוא החליט להישאר ביוסטון, אמנם קצת העציבה אוהד גולדן סטייט שכמותי, אבל מבטיחה לו עוד המון המון האלי הופים, כשגם השנה, יוסטון ככל הנראה תהיה המועמדת מס' 1 במערב (ואולי גם בליגה) לנשל את האלופה הכמעט נצחית, וקפלה ימשיך גם להיות זה שנהנה מתשומת הלב של האחרים בהתקפה, וגם היהלום של ההגנה. 13.9 נק', 10.8 ריב' (8 בליגה), 1.9 חס' (2 בליגה), כשכמו החבר'ה שאחריו ברשימה (ג'ורדן, אדמס, גובר, גם הוא זורק 100% מהזריקות שלו מטווחים מאד מאד נוחים, ורק מהם).
8. אנדרה דראמונד (דטרויט, 12 בדירוג אשתקד) ומארבעה שחקנים שאך ורק זורקים מתחת לסל, ובאחוזים אדירים, לשחקן שעושה עוד דברים, והוורסיטליות הזאת של דראמונד, שבאה לידי ביטוי במיוחד השנה היא זאת שמצדיקה את המקום הגבוה יחסית שלו למרות הכשלון המוחלט של דטרויט. כי נדמה, שהוורסיטליות הזאת והרצון הזה להשתפר בהמון אספקטים של המשחק, זה משהו שבהחלט מניע את דראמונד, ויגרום לו להמשיך להשתפר. אז על מה מדובר? - על הטווח בזריקה. לדעתי זה יפה שהוא מנסה וזורק 34% מהזריקות שלו מטווחים שהם לא 0-3 פיט מהסל. נכון, הוא קולע מכל מקום אחר באחוזים רעים אבל הוורסיטליות הזאת מצריכה את השומר שלו בכל זאת לחשוב מעט יותר, ואולי יום אחד הוא גם יקלע ... (ואולי לא). מצד שני, יש מצב שזה דווקא חיסרון ושעדיף להתרכז במה שהוא עושה טוב. - על האסיסטים. הוא מסר השנה לא פחות משלושה אסיסטים למשחק, ולפעמים אפילו ריכז את המשחק מהפוסט. עד השנה הוא מסר במקרה הטוב אסיסט למשחק... - על ההגנה. עוד שיפור משמעותי. מספרי החטיפות והחסימות שלו יפים, אבל מה שעוד יותר יפה זה העובדה שהוא הכפיל את ה DEFENSIVE BOX PLUS MINUS שלו משנים קודמות ולמעשה הוביל את הליגה בתחום, ושהיה נראה שלראשונה הוא אשכרה שומר טוב. לא גובר, אבל בטח לא מישהו שקל לעבוד עליו בהגנה. וחוץ מזה, הוא ווקאלי יותר, מעורב יותר. ובעיקר – לראשונה יהיה חלק מא. קבוצה בה לא סטן ואן גאנדי מאמן שזה כבר טוב, ב. עונה שלמה עם פאוור מצוין לידו בדמותו של בלייק גריפין (שכבר גרם לדיאנדרה ג'ורדן ליהנות המון מהנוכחות שלו). אם אני דראמונד, אני נותן לגריפין להיות הכריס וובר שלי, ולקבל ממנו הרבה כדורים להאלי הופים ולזריקות קלות מתחת לסל. אם אני דראמונד אני זורק לפחות 75% מהזריקות שלי מטווחים של 0-3, ומתמקד בלמסור יותר (או בלהיות יותר דיבאץ' של וובר), בעוד קראנץ' הגנתי, וכמובן בלהמשיך להיות הריבאונדר הטוב בעולם. אם אני דראמונד, נדמה לי שאני יכול להתחיל לחשוב על סוף סוף – פלייאוף. 16 נק', 15 ריב' (1 בליגה), 3 אס', 1.5 חט, 1.5 חס' (6 בליגה), 53% מהשדה.
7. אל הורפורד (בוסטון, 8 שנה שעברה) נמוך (2.08), זקן (32), לא אתלטי, ועם הזריקה הכי מכוערת מאז ששון מריון פרש מהמשחק, הכל נכון, ועם זאת איזה סנטר קבוצתי אדיר והמנוע האמיתי (לצידו של ברד סטיבנס) בקבוצה האדירה שהיא בוסטון סלטיקס של השנתיים האחרונות. האיש והריסים נתן עונה לפנתיאון ופלייאוף אדיר בשנה האחרונה, ואין שום סיבה שהוא לא יעשה את זה השנה. אין טוב ממנו בליגה, והיו מעטים בהיסטוריה בחסימות לשחקנים בדרך לסל. האיש נמצא בכל מקום ותורם כמעט לכל בידוד או שחקן התקפה, חצי מההתקפות של שחקנים כמו קיירי, ג'יילן בראון או ג'ייסון טייטום חייבים את הצלחתם להורפורד, אם בגלל חסימה, אם בגלל הרחקת שומר ואם בגלל מסירה מדויקת. ואת אותה אינטליגנציה בדיוק הוא נותן גם בהגנה. לעולם לא יהיו לו מספרי חטיפות או חסימות מרשימים, אבל הוא מגבה את כולם, וגם כאן הוא פשוט נמצא בכל מקום. הוא אולי לא שחקן הגנה אישי גדול (למרות שבעיניי הוא בהחלט שחקן הגנה אישי טוב מאד, רק הגובה עומד לו קצת לרועץ) אבל הוא שחקן הגנה קבוצתי פשוט עצום. המרכז והרכז של קבוצה מצוינת, הסנטר שלה והבוס שלה. מנהל המשחק האולטימטיבי. ובניגוד לרוב החבר'ה אחריו ברשימה, גם קלעי מצוין (43% מהשלוש, אין דברים כאלה), למרות הזריקה המגעילה. ואם שנה שעברה הוא היה מצוין, אין סיבה שהוא לא יהיה כזה גם השנה. בוסטון בסופו של דבר היא המועמדת מס' 1 ליהנות מהמעבר של לברון למערב, ולקחת את המזרח. השיטה שברד סטיבנס הנחיל, עם הורפורד במרכז עובדת ותמשיך לעבוד, והשנה יהיה לו קיירי בריא, וגורדון הייוורד בריא, וטייטום ובראון מבוגרים ומנוסים בשנה. לכאורה, כל הכלים שם. למעשה, כל הכלים שם חוץ מפוינט גארד, אבל הלכה למעשה – בהחלט יש שם פוינט גארד, הוא פשוט משחק בעמדת הסנטר עם הריסים שלו. 12.9 נק', 7.4 ריב', 4.7 אס', 1.1 חסימות. שלשה ורבע למשחק ב 43% מדהימים ו 55% אפקטיבי. נבחר לחמישיית ההגנה השניה של הליגה
6. דמרקוס קאזינס (עבר מניו אורלינס לגולדן סטייט, 2 בדירוג הקודם). ומסימן שאלה אחד, לסימן שאלה אחר. ועל קאזינס יש לפחות ארבעה סימני שאלה רציניים, כדלהלן: א. הוא עדיין לא שיחק משחק פלייאוף אחד בקרייירה??? ב. לא ברור בכלל איך הוא יחזור מפציעת האכילס שלו שכבר גמרה לטובים ורבים את הקריירה ??? ובכל מקרה, הוא יפספס את החצי הראשון של העונה ??? ג. עם כל העליונות שלו, והמסירות שלו, והכוח שלו, והעובדה שהוא נראה כשחקן היותר טוב לצד דייויס, העובדה היא שדווקא כשהוא נפצע, הפליקנס התחילו לפרוח ולעשות פלייאוף ??? ד. לא ברור בכלל איך הוא ישתלב במכונת הסמול בול של גולדן סטייט. אלו השאלות העיקריות. ב 48 משחקים לצד דייויס, הוא אכן נראה כשחקן הבכיר יותר. לוקח ריבאונדים, מוסר המון ויעיל, שומר. חזק יותר מכל מי שאפשר לשים עליו כשהוא מנצח בזכות הכוח (ובזכות יכולת מסירה טובה שקצת מקשה לשים עליו לפעמים יותר משומר אחד). מצד שני, היו סימנים לא טובים, אחוזים לא טובים באמת, לפעמים כופה על עצמו קצת יותר מדי את המשחק, בסופו של דבר לא שחקן הגנה גדול. והעובדה היא שהוא דרך על המקום של אנתוני דייויס שפרח לגמרי בחצי השני של העונה, לאחר שקאזינס נפצע. המאזן של הפליקנס איתו לא היה רע (21-27 חיובי) אבל בלעדיו המאזן היה אף טוב יותר (14-20) כולל כמה רצפים מאד מרשימים. והשאלה היא - האם קאזינס הוא באמת נט אימפקט חיובי או לא. ואולי שמונה עונות בלי הופעת פלייאוף אומרת משהו. והשנה, במהלך הכי מתוקשר של הקיץ הוא הגיע לגולדן סטייט. אז נכון, הוא רק יתחיל את העונה בינואר, ככל הנראה, אבל מה שחשוב זה שהוא יהיה שם בפלייאוף וייתן המון כוח אש נוסף לקבוצה שכבר ממילא מחזיקה בכוח האש הגדול בליגה... או שלא? קאזינס ודריימונד ביחד, אלו שני השחקנים עם האופי הכי חזק בליגה, ויש כאן סיכוי לפיצוץ, ואפילו מקצועית, הקבוצה בנתה את עצמה על משחק ריצה, אג'יליות, פלקסיביליות ומהירות, ופתאום תצטרך לשחק עם מישהו כמו קאזינס שאוהב לחפור את עצמו בדרך לסל, זה יתאים לפעמים או חלקית, וזה ייתן המון המון עבודה לסטיב קר. זה בהחלט יכול לא לעבוד, ואז קיבלנו גולדן סטייט קצת יותר מבוגרת שתנסה לעשות אליפות בלעדיו. זה גם יכול לא לעבוד אם קאזינס יחזור חצי שחקן, אבל - זה יכול לעבוד (אולי בעיקר בזכות יכולת המסירה הפנומנלית של קאזינס) ואז מדובר בקבוצה שיכולה לתת 0-16 בפלייאוף. אבל כך או כך, קאזינס ימשיך ולכל הפחות ישחק את משחק הפלייאוף הראשון בחייו. 25.2 נק', 12.9 ריב', 5.4 אס', 1.6 אס', 1.6 חס', 2.2 שלשות ב 35% ו 53% אפקטיבי (שזה הטוב בקריירה)
5. קרל אנטוני טאונס (מינסוטה, ראשון בדירוג הקודם) איזו נפילה של ארבעה מקומות לאיש הזה, אבל האמת היא שהוא מאד מאד אכזב אותי השנה, כשלמרות שמינסוטה סוף סוף מצליחה להגיע לפלייאוף (בקושי, ובסיבוב האחרון) קא"ט גם יורד ברוב הפרמטרים הסטטיסטיים, גם לא משפר את ההגנה שלו, וגם מוכיח שהוא לא מסוגל להוביל קבוצה, ואולי הכי גרוע – מוכיח שהוא נעלם לגמרי בפלייאוף כשהכסף על השולחן, וכל הסיבות האלה והעונה הרעה שלו (יחסית) מובילים אותי לחשוב שיש חמישה סנטרים עדיפים עליו. וזה חבל, כי מבחינת הכשרון, קא"ט יכול לטעון למקום הראשון פה. יש לו קליעה נקייה ויפה מהשלוש, יש לו צעד ראשון מהיר, ובעיקר ארוך מאד שמזכיר לפעמים את זה של יאניס, והוא שחקן נהדר עם הפנים לסל. והשנה, גם עם הגב לסל, כשהוא מראה מגוון יפה של מהלכי פוסט במשך העונה. ועם זאת, יותר מדי היעלמויות, יותר מדי קשקושים, פחות מדי הישגים קבוצתיים ופחות מדי הגנה. טאונס צריך לתת לבאטלר למשוך אותו מעלה, במקום לתת לוויגינס למשוך אותו מטה, ונדמה שיש מצב שדווקא האחרון הוא זה שמתרחש מול עינינו. הוא צעיר, הוא חדש, ויש לו עוד המון מקום לשיפור (בהגנה) וים של פוטנציאל להיות הסנטר הגדול של זמננו, אבל הוא צריך לתפוס את עצמו בידיים, ועדיף עכשיו. לא יכול להיות שעם הכשרון שלו, הוא ייתקל בתאומי המגדל של קאזינס ודייויס ויתן רק 2 נקודות ב 1-7 מהשדה. לא יכול להיות שגאסול הגדול יגביל אותו לשש זריקות שדה ושבע נקודות מול ממפיס. ובעיקר לא יכול להיות שהוא יקלע רק 13 נקודות במצטבר בשני המשחקים הראשונים, ואלו שקבעו את הטון בסדרה מול קפלה, ובעיקר שהוא פשוט ייראה טוב יותר מסנטר הרבה פחות מוכשר ממנו. לא יכול להיות. אז מה שת'יבודו עושה עם ועידת זקני שיקגו שלו במינסוטה, כולנו יודעים, ולכו תדעו – גם ג'ואקים נואה עשוי לנחות לטאונס על הראש, אבל טאונס צריך לתפוס את עצמו בידיים ולחזור להיות אחד משלושת הסנטרים הטובים בעולם, לפחות. כי אם הוא ימשיך בקו ההדרדרדות הנוכחי שלו, זה יהיה מאד עצוב. כל כך הרבה סנטרים נגמרו בגלל פציעות (יאו, אודן, ביינום), חבל שאחד שהוא דווקא בריא מאד (טרם פספס משחק בקריירה בשלוש עונות!!) ייגמר בגלל אופי וחוסר ביצים. פשוט חבל. 21.3 נק' (20 בליגה), 12.3 ריב' (4 בליגה), 2.4 אס', 1.4 חס' (לא מספיק...) 1.5 שלשות למשחק ב 42% נהדרים ו 60% אפקטיבי מצוין. נבחר לחמישיית הליגה השלישית
4. ניקולה יוקיץ' (דנבר, 3 בדירוג הקודם) כן, אני יודע, יש לי שחקנים שיש לי עליהם פטיש, ויוקיץ' הוא כזה. (למרות שיש כאן שחקן ברשימה שאני אוהב אפילו יותר). אבל נדמה שלפחות ברמה ההתקפית מדובר במכונה מושלמת. קודם כל כי יש לו יכולת מרשימה להכניס את הכדור לסל מתחת לסל. שנית, כי יש לו יכולת מרשימה לקלוע מהשלוש, אבל יותר מהכל – כי הוא המוסר הגבוה הכי טוב שאי פעם ראיתי, וראיתי את כולם. ראיתי את סבוניס ואת דיבאץ' ואת וובר ואת גאסול ואת נואה בשיאו (רק את וולטון פיספסתי) ולעולם לא היה משהו כמו יוקיץ', לא באיכות המסירה, לא בברק של המסירה ולא באימפקט של המסירה. אם צריך באמת להשוות אותו למישהו, זה היה ללארי בירד. אבל ללארי בירד היו כמה דברים שלא היו ליוקיץ', ובראש ובראשונה ההגנה, שזה באמת עקב האכילס הגדול של הבחור הזה. הוא לא טוב שם, ודנבר עם כמה שהיא מרהיבה ויופי של קבוצה שמשחקת כדורסל קבוצתי יפה ושוטף – היא לא קבוצה מספיק טובה, וזה גם בגלל יוקיץ' שפשוט לא שומר מספיק טוב. היום גבוהים צריכים לעשות לפחות אחד משני דברים – לסגור את הצבע (גובר, דיאנדרה וכו'), או לגבות את ההגנה על גארדים, ולצערי יוקיץ' לא ממש יודע לעשות את זה או את זה. הוא מרהיב ומפליא בהתקפה, בכל אספקט התקפי למעשה, הוא עושה את זה בקלות ובאלגנטיות. ובאותה מידה הוא מהווה נזק מסוים בהגנה וחבל. וחבל, כי דנבר כבר שנתיים מסתובבת באותו מקום, קרוב לפלייאוף אבל לא ממש שם. בשלוש השנים שלו עם הקבוצה, הוא עלה מ 33 נצחונות בעונת הרוקי, ל 40 בעונה השניה, ול 46 אשתקד, שזאת עלייה קבוצתית יפה וקונסיסטנטית, אבל גם זה לא הספיק. מי שהיה אמור לתת הגנה לצידו היה פול מילסאפ שהיה פצוע במשך חלקים גדולים של העונה, וגם כך הוא גם מבוגר מדי וגם זקן מדי בשביל לתת אימפקט הגנתי של ממש, לדעתי, שנה הבאה. אייזיאה תומאס בא שזה חמוד, אבל אם יש שחקן שצריך חיפוי בהגנה זה הוא, ושוב יוקיץ' לא ייתן לו את זה, ולכן גם שנה הבאה דנבר תתקשה להגיע לפלייאוף, גם עם שיפור נוסף של שחקנים כמו מוריי או האריס. כך או כך, יוקיץ' ימשיך להיות הכוכב של הקבוצה האטרקטיבית הזאת, ואולי, איכשהו הקלפים כן יתחברו והקבוצה בכל זאת, תעשה את זה, לראשונה מזה המון זמן. 18.5 נק', 10.7 ריב' (9 בליגה), 6.1 אס' (15 בליגה), 1.2 חטיפות למשחק. 1.5 שלשות למשחק בכמעט 40%, ו-55% אפקטיבי מהשדה.
3. למרקוס אלדרידג' (סן אנטוניו, 7 ברשימת הפאוור פורוורדים שנה שעברה) החיים קצת יותר קלים ללא קאווי. רבים כאן יודעים את דעתי על הסופרסטאר והנאט קייס של הספרס, אבל דבר אחד ברור – שחקן קבוצתי גדול הוא לא, ואלדרידג' סבל מזה, והוא גם סבל מזה שפופ לא שיחק איתו נכון. לא נתן לו תמיד להתחיל את המהלך שלו מחצי מרחק, לא נתן לו תמיד לקלוע מחצי מרחק, ולא נתן לו לעשות את מה שהוא יודע לעשות היטב. עד השנה, והשנה בן ה-33 נתן את אחת העונות הטובות ביותר שלו בקריירה עד כה, כשהוא לגמרי השחקן מס' 1 בסן אנטוניו ומצליח להביא קבוצה חבולה, עייפה ובעיקר מאד מאד זקנה לפלייאוף, כשהוא מצוין הן בהגנה והן בהתקפה, ונותן את האחוז האפקטיבי הטוב שלו בקריירה. ובוא נדבר מעט על מה שבאמת מייחד את אלדרידג' – נדמה שהוא היום מאחרוני השחקנים (בטח הגבוהים) שחי דווקא מחצי מרחק. מהשלוש אין על מה לדבר, הוא קולע משם 30% וזורק משם מעט מאד, אבל רוב הזריקות שלו (65% למעשה) מגיעות ממקומות שיכולים להיות מוגדרים כחצי מרחק, לפעמים רחוק יותר, ולפעמים מהצבע אבל לא בתוך השלוש פיט שמתחת לסל. זה הרבה, זה נדיר, והוא עושה את זה ביעילות טובה למדי . 43-44% מהטווחים האלה שרוב השומרים שלו פשוט לא מורגלים לשמור עליה, וכך הוא מייצר את הנקודות שסן אנטוניו צריכה ולא יכולה להשיג משום מקור אחר. זה מזכיר שחקן אחר בליגה, בעמדה אחרת, הסקנד גארד. קוראים לו דמאר דרוזן, והאיש הולך לשחק ביחד עם אלדרידג' השנה בליגה. שני שחקני החצי מרחק הטובים בליגה הולכים לשחק ביחד, וזה הולך לקבוע את הגורל של סן אנטוניו, לטוב ולרע. השניים האלה ישחקו תחת פופ, משל היינו בשנת 2002. וזה יהיה מיוחד, ושונה, ואולי אפקטיבי. למעשה, בעיניי, זה יהיה אפקטיבי, גם בגלל שאני מחבב את שני השחקנים האלה, וגם בגלל שאני סומך על פופ. משחק חצי מרחק בקבוצה הכי מיוחדת בליגה, וקבוצה ששינתה את האופי שלה מדי חצי עשור, בעשרים השנים האחרונות מאז השחקן אותו אלדרידג' מוריש – דאנקן – נבחר במקום הראשון בדראפט. רק שדרוזן, בניגוד לקאווי, לא רק רוצה אלא גם יודע למסור, ונדמה לי שיש כאן קבוצה. לא יותר ממקום 6-7 במערב, אבל קבוצה, ואם אלדרידג' ימשיך לקבל את הכדורים במקום שהוא רוצה וימשיך לעשות את מה שהוא עושה ביעילות, הוא בהחלט מצדיק את המקום, הגבוה יחסית שלו, ברשימה הזאת. 23.1 נק' (9 בליגה), 8.5 ריב', 2 אס' ,1.2 חסימות. 52% אפקטיבי. נבחר לחמישיית הליגה השניה
2. ג'ואל אמביד (פילדלפיה) השחקן האהוב עליי ברשימה הזאת, והאיש הגדול עם הכריזמה הכי גדולה מאז ששאקיל אוניל תלה את הגופיה ופרש לו לעולם שכולו המבורגרים ו TNT. ונדמה לי שהוא לא רק כבש אותי בסערה אלא למעשה את הליגה כולה עם הקסם הבלתי נגמר. אבל יותר מכך – עם היכולות. פילדלפיה השיגה את הכוכב שלה (ויחד עם סימונס - 2 כוכבים שלה) והאיש הזה, כל עוד יישאר בריא הולך להיות מאד מאד גדול. כמה גדול? כבר עכשיו אולי שחקן ההגנה הטוב ברשימה הזאת, שכוללת שחקנים כמו גובר, ג'ורדן ואדמס. שחקן שאוהב הגנה, שרוצה הגנה ושחושב הגנה. גם בשביל להשפיל את היריב. כבר עכשיו מדובר בשחקן עם עבודת הרגליים הטובה ביותר ברשימה הזאת מתחת לסל, עם מגוון יכולות פוסט שלא היו מביישות שחקנים כמו אל ג'פרסון או זק רנדולף (אבל עדיין לא ברמה של אולג'ואן) כשבנוסף הוא מתבל ביכולת קליעה טובה מהשלוש, לכאורה יש לו הכל. הוא איש המטרה של סימונס בקבוצה הזאת, וכשהכדור אצלו, המון דברים טובים קורים, כולל מסירות מהפוסט לקלעים, וכולל זריקה מעל הראש של כל סנטר שהוא רק רוצה לקלוע מולו. יש עוד מה לשפר כמובן – בעיקר באחוזים מהשלוש, הוא אמנם מהווה משם איום, אבל למעשה הוא ירד השנה לעומת שנת הרוקי, והאחוזים שלו לא טובים. מכיוון שזה אחד מהדברים עליהם הוא בנוי, טוב יעשה לו ימשיך להתאמן וייצב את עצמו על לפחות 35-36% ככה. הוא גם צריך לשפר את הבריאות, לא שזה תמיד תלוי בו. אמנם שיחק 63 משחקים, אבל בסופו של דבר, יהיה משמח מאד אם הוא יוכל יום אחד לשחק עונה בריאה באמת. למרות שכנראה מה שבאמת חשוב זה איך הוא יגיע לפלייאוף, ולפלייאוף האחרון הוא הגיע רעב וטוב, בעיקר בהגנה ובריבאונד וגם בהנהגה, אבל קצת פחות בקליעה. כרגע הוא דראמונד משופר מאד אבל הוא בהחלט יכול להיות יותר מזה. הוא יכול להיות אולג'ואן של ממש, למעשה, יש לו גוף טוב משל אולג'ואן (ובכלל אחד מגופות הכדורסל הטובים שראיתי), והפוטנציאל האמיתי שלו הוא להיות הסנטר הטוב בליגה מאז שאקיל, לכל הפחות. המזל? הוא בן 24, עם מוסר עבודה גבוה ועם המון מוטיבציה להצליח, והוא מוקף בקבוצה כמו פילדלפיה שפניה רק כלפי מעלה ושבנויה סביבו. אני מהמר עליו. 22.9 נק' (12 בליגה), 11 ריב' (6 בליגה, ביחד עם קאנטר), 3.2 אס', 1.8 חסימות (4 בליגה). רק 31% מהשלוש (שלשה למשחק) ו 51% אפקטיבי שטוב אם ישתפרו מעט. נבחר לחמישיית הליגה השניה וגם לחמישיית ההגנה השניה
1. אנתוני דייויס (ניו אורלינס, ראשון בדירוג הפאוורים שנה שעברה) 44 נק' ו 17 ריב', 38 ו-10, 42 ו-15, 45 ו-17, 27 ו-13, 53 ו-18 אלו המספרים של דייויס בשישה נצחונות רצופים של אנתוני דייויס בחודש פברואר האחרון, הוא ניצח אחר כך עוד ארבעה רצופים כדי להשלים רצף של עשרה נצחונות, אם כי המספרים בהם היו מעט פחות מרשימים (פרט למשחק אחד עם 41 ו-13) אז נכון, היריבות בעשרת המשחקים האלה היו לא משהו, וכללו אריות ליגה כמו ברוקלין, דטרויט, פניקס וסקרמנטו, לצד הספרס ומילווקי, ועדיין – זה היה רצף מרשים מאד שהזכיר לי רק רצפים דומים שעשה מישהו שהזכרתי הרבה כשכתבתי על אמביד – שאקיל אוניל. הפאוור הטוב בעולם של השנים האחרונות הוא הסנטר הטוב בעולם השנה, והדברים שהוא עשה השנה מצדיקים את מקומו כגבוה הטוב בליגה היום. יכול להיות שאמביד יהיה בעתיד, אבל כרגע זה לגמרי האיש והגבה שאחרי שקצת התקשה לצד הדומיננטיות של קאזינס, הפך להיות דומיננטי בעצמו, ובטירוף כשהוא איש המטרה המובהק של הפליקנס, וכשהוא קולע מבפנים במגוון סיבובים והטעיות, ובחצי מרחק, המון מחצי מרחק (32% מהזריקות שלו ב 46% דיוק), וכשהוא מצרף לכך הגנה מעולה (גם אם לא ברמה של אמביד), יכולת חסימה משובחת (בכל זאת, מלך החסימות של הליגה) ויכולת מנהיגות. ובפלייאוף כל זה התעצם כשיחד עם רונדו והולידיי במוד פלייאוף שלהם, הוא לא רק עובר לראשונה בחייו סיבוב, אלא נותן מספרים שכבר שכחנו שגבוהים יכולים לתת בפלייאוף. 30 נקודות, 13.5 ריבאונדים ו 52% מהשדה, וכמה וכמה משחקים לפנתיאון הגבוהים של הליגה, כולל 47 ו-10 מול פורטלנד ו 33 ו-18 בניצחון היחיד של הפליקנס על גולדן סטייט בסדרת חצי גמר המערב. היכולות שם, דייויס הוא סופרסטאר צעיר שיהיה גבוה עצום עוד הרבה שנים בליגה, ואפילו למד לנצח סדרת פלייאוף. קו הפנים של הפליקנס השנה הוא מהמסקרנים בליגה, כשלצד דייויס שיהיה הסנטר המובהק, כבר לא עומדים גבוהים כבדים כמו אשיק (לא עלינו) וקאזינס, אלא צמד חבר'ה ניידים וקולעים (לפחות אחד מהם) כמו רנדל ומירוטיץ'. לכאורה, התאמה מושלמת, ולכאורה אחד מקווי הפנים המבטיחים בליגה. וכשהולידיי עדיין שם, ובשיאו, הפליקנס צריכים לפחות לשמור על מה שהם עשו שנה שעברה .קרי – לעבור סיבוב פלייאוף ולהמשיך למצב את עצמו כגבוה מלהיב, אך מעט מכוער. 28.1 נק' (סגן מלך הסלים), 11.1 ריב' (6 בליגה), 2.3 אס', 1.5 חט' (15 בליגה), 2.6 חסימות (מלך החסימות של הליגה), 56% אפקטיבי טוב, כולל אפילו 34% מהשלוש, אם כי רק בכ-2 זריקות למשחק. נבחר לחמישיית הליגה הראשונה וגם לחמישיית ההגנה הראשונה
_________________ תודה לאלוהי הבירה
|