|
אז בקצרה, ולבקשת הקהל – מיהם לדעתי המאמנים הטובים בעולם היום.
ידורגו רק מאמנים פעילים בנ.ב.א. כלומר, לא מאמנים שלא פעילים העונה, ולא מאמנים מחוץ לליגה, עם כל הכבוד לבלאט ואוברדוביץ'
ולפני ה HM, רק מילה אחת על המגמה הבולטת העונה – כמה וכמה מאמנים חדשים ואף אחד מהם לא ידורג כאן, כי הם כולם בלתי ידועים, אבל פירס של אטלנטה, בורגו של שרלוט, קוקוסקוב של פניקס ונורס של טורונטו הם לא פחות מארבע מאמנים שהגיעו מכלום. ולכו תדעו, אולי אחד מהם יפתיע. הם כולם מאמנים קבוצות גרועות למדי, אבל אם מישהו מהם ייקח אחת מהן לפלייאוף, אז אולי אלו הסימנים לקר או פופוביץ' הבאים...
נמשיך עם ה HM
לוק וולטון (לייקרס) – עדיין לא יודע איך לאכול אותו, שחקן הפוסטר האגדי של קובי, הפך להיות המשנה למאמן האלופה גולדן סטייט ובשנתיים האחרונות, מאמן הלייקרס הלא מדהימים והלא גרועים. השנה יש לו את אחת הקבוצות המעניינות והמדוברות בליגה. לדעתי כל דבר מתחת ל 4 הראשונות במערב יהיה כשלון רציני, אבל אם הוא רוצה מקום ברשימה העיקרית, הוא צריך לעשות את זה.
דוק ריברס (קליפרס) –אצלי תמיד מדורג נמוך מאשר אצל כל העולם שהוא לא אני. אז כן, יש לו אליפות ברזומה. אבל בעיניי הוא מאמן שמשרה חוסר רוגע, וככזה אני מאד לא אוהב אותו.
טום ת'יבודו (מינסוטה, 13 בדירוג הקודם) – כי אם מדברים על חוסר רוגע. המערכת במינסוטה לא עובדת טוב, ואולי הוא סוף סוף לקח אותה לפלייאוף אחרי המון שנים של בצורת, אבל עם הכשרון שיש לו, זאת לא היתה חוכמה. והכשרון בדרך להתמוססות די רצינית, מן הסתם גם הרבה בגללו. חוץ מזה, לא ברור לי איך האיש שבנה על טיקט הגנתי לא מתבייש בקבוצה הרכה שלו.
מייקל מאלון (דנבר) – לא יודע, דנבר היא קבוצה מוכשרת מאד, ולמרות שבשנתיים האחרונות היא באמת היתה קרובה, נדמה לי שהעובדה שהקבוצה לא משחקת הגנה, עומדת מאד לרועץ למאמן ההתקפה הבאמת די מגניב הזה. עוד שנה של חוסר פלייאוף, ונדמה לי שהגיע הזמן להחליף מאמן.
טיירון לו (קליבלנד) – כמו ריברס, גם לו יש אליפות ברזומה, אבל נדמה לי שהאליפות היא 99% לברון וקיירי, והרבה פחות הוא. ב 3 השנים האחרונות, אני לא זוכר שראיתי ממנו מנהיגות, פרט לכך שהוא נותן ללברון איזה 44 דקות במשחק.
והרשימה העיקרית:
15. אלווין ג'נטרי (פליקנס)
סוג של מקום של כבוד. באופן כללי ג'נטרי הוא לא מאמן גדול במיוחד. למעשה, הגיע לפלייאוף רק ב 9 מתוך 12 הקמפיינים המלאים שבהם הוא אימן. למרות זאת, חובה לציין שדווקא השנה, בתצוגת האימון השניה בטיבה שלו בקריירה (סיבוב שני עם ניו אורלינס) הוא בהחלט כיכב, הוא ניצח בקלות את פורטלנד בסיבוב הראשון ונתן פייט גם בסיבוב השני לגולדן סטייט, ובאופן כללי הבליט את היתרונות שלו. ובכלל, הוא יודע היטב להבליט את אנתוני דייויס וכנראה שטוב שקאזינס הלך. בסיטואציה נכונה הוא מאמן לא רע, ונראה אם יצליח להמשיך את קו ההצלחה הזה גם השנה.
צפי: סיבוב ראשון במערב
הצלחה: סיבוב שני במערב
כשלון: אי העפלה לפלייאוף
14. ביל דונובן (אוקלהומה, 11 אשתקד)
מאמן המכללות הכה מעוטר, הוא מאמן נ.ב.א סביר שעומד עד כה על 96-150 , כולל 34-48 וסיבוב פלייאוף השנה, ושלושה פלייאופים רצופים באוקלהומה, גם אם הפסדים בסיבוב הראשון בשנתיים האחרונות. אז נכון, הוא נותן לווסטברוק לעשות מה שבא לו, אבל זה לא תמיד בהכרח רע. לא הצליח לשלב את מלו, לדעתי לפחות חלקית באשמתו, אבל שילב יפה מאד את פול ג'ורג', וגם בנה שם קבוצת הגנה נהדרת שאמנם בהתקפה היא מעט חד מימדית ועדיין יעילה (12 בליגה), אבל עדיין נותנת את אחת ההגנות החביבות בליגה (10 בליגה פר 100 פוזשנים). עזר לפתח את סטיבן אדמס שזה גם נקודה לזכותו, למרות שאין ספק – אוקלהומה לא הצליחה מספיק בפלייאוף והכשלון שלו שנתיים רצוף להביא קבוצה לסיבוב השני, עומד לרעתו.
השנה יש לו עדיין את פול ג'ורג' ואת הכוכב הגדול, וחשוב מכך – נדמה שכל נדבכי ההגנה בריאים, ויש לו אפילו ספסל מעולה, מהטובים בליגה. בוא נראה איך הכל יעבוד.
צפי: סיבוב ראשון במערב
הצלחה: סיבוב שני במערב
כשלון: אי העפלה לפלייאוף.
13. דייב יירגר (סקרמנטו, 14 בדירוג שנה שעברה)
נדמה לי שעדיין אני מעמיד לזכותו את המאזן הנפלא של 59-105 בשתי העונות הראשונות שלו בממפיס, ואת העובדה שהוא העפיל איתה לשלושה פלייאופים רצופים. בסקרמנטו, נבעך, היתה לו פחות הצלחה אמנם בשתי העונות האחרונות, אבל בעיניי הוא מאמן לא רע בכלל שיודע להוציא דברים מסגלים בינוניים ומטה. הבעיה היא שהסגל של סקרמנטו הוא לא רק בינוני אלא אפילו חלש. השנה יש לו את בייגלי הרוקי והתבגרות נוספת של שחקנים כמו ד'ארון פוקס ובאדי הילד, ואולי הוא יכול לראות התחלה של האור. בכל מקרה, הוא כן מציב היררכיה מסוימת בקבוצה חלשה. רק חבל שיש לו כל כך מעט לעבוד איתו.
צפי: 30 נצחונות
הצלחה: 37 נצחונות ומאבק על ההעפלה לפלייאוף
כשלון: 24 נצחונות
12. ברט בראון (פילדלפיה)
שנים על גבי שנים, הבחור אימן את קבוצת הניסוי הגדול של הינקי ולא התלונן. שנה אחרי שנה הקבוצה שלו גירדה בקושי 15 נצחונות והוא לא התלונן, וגם אף אחד לא פיטר אותו כשהוא מאמן קבוצות די.ליג במקרה הטוב. אבל היתה לכך סיבה טובה, כי בשנה האחרונה, כשסוף סוף הכל התחבר, פתאום הכל נראה טוב.
ובכלל, אפשר לומר שהוא אפילו מבריק. זה לא שבן סימונס הוא לגמרי רכז, וזה לא שזה הטיקט שעליו הוא נבחר בנ.ב.א , אבל העובדה שברט בראון סמך עליו בעמדה הזאת היא הברקה מוחלטת. כשבנוסף עומדת לזכותו העבודה על הג'אמפ של פולץ, וכמובן ההפיכה של אמביד למקום בו הוא אולי הסנטר הטוב בעולם. פילדלפיה נראית במצב טוב מאד לשנים הקרובות, וחלק מזה היא גם בגלל מאמן עם הברקות, עם מוסר עבודה גבוה, וכזה שלא נכנע, גם כשהוא משחק עם ג'ארד בייליס כשחקן הטוב ביותר שלו.
צפי: סיבוב שני במזרח
הצלחה: גמר מזרח
כשלון: סיבוב ראשון בלבד.
11. מייק בודנהולצר (עבר מאטלנטה למילווקי, 9 בדירוג הקודם)
חתיכת מבחן יש לבחור הזה השנה, אולי זה שעומד בפני האתגר הגדול מכולם ברשימה הזאת. התלמיד של פופוביץ' כבר הוכיח שהוא יודע לאמן קבוצות מרתקות שמשחקות כדורסל נהדר, ועשה את זה באטלנטה כשעוד היה לו את הורפורד, מילסאפ, קורבר, קארול וטיג לפני 3 שנים. רק שמאז כולם עזבו וכל מה שנשאר לו זה זבל לשחק איתו. שנה אחת זה עוד עבד (מילסאפ וטיג עדיין היו שם), והוא הגיע לפלייאוף, אבל בשנה האחרונה כששרודר, שחקן ספסל בליגה בשנה הקרובה, היה הכוכב הגדול, באמת שכבר לא היה לו עם מה לשחק.
אבל הוא מגיע לקבוצה מאד מאד מבטיחה, עם אחד השחקנים הגדולים בעולם – יאניס אנטטקומבו, ועם כל מיני חבר'ה אחרים מאד נחמדים, כמו ברוק לופז המצטרף החדש. אריק בלדסו הרכז הנהדר מצד אחד אך מאד בעייתי מצד שני, ברוגדון, מידלטון ואחרים. אם בודנהולצר יכניס שם שיטה כפי שהכניס באטלנטה הגדולה, מילווקי עשויה להיות עצומה. אם לא... זה יהיה כשלון אדיר שלו.
צפי: סיבוב שני במזרח
הצלחה: גמר מזרח
כשלון: אי העפלה לפלייאוף.
10. טרי סטוטס (פורטלנד,6 שנה שעברה)
כמו דווין קייסי (שעוד ידורג כאן מתישהו), גם סטוטס הוא מאמן של בידודים. רק מה – יתכן שכדורסל בנ.ב.א הוא משחק של בידודים, וכשיש לך שניים כמו לילארד וסי.'ג'יי מקאלם, זה מספיק ויותר מכך – מקום שלישי במערב החזק זה מאד יפה. במיוחד כששנה אחר שנה סטוטס מצליח לבנות קבוצות מנצחות. למעשה, יש לו חמישה פלייאופים רצופים עם פורטלנד, בעונות עם מאזן כולל של 172-239 ושני חצאי גמר מערב. מצד שני, חובה לציין שהעיקר של הפלייאוף, ובפלייאוף משחק הבידודים של סטוטס לא באמת מצליח. כן, הוא עשה שני חצאי גמר מערב, אבל הוא הפסיד בסיבוב הראשון פעמיים למרות יתרון ביתיות, והאמת היא שקשה לו שם. הוא לוקח את הקבוצות שלו יפה מאד בעונה הרגילה, אבל פשוט לא טוב מספיק בעונה שבאמת קובעת.
נראה מה יהיה השנה, אבל האמת היא שהתחזית שלי היא שפורטלנד פשוט לא התחזקה מספיק, ויש סיכוי טוב שהיא בכלל לא תגיע לפלייאוף. אם נחיה, גם נראה.
צפי: 40 נצחונות, אין פלייאוף
הצלחה: פלייאוף
כשלון: 32 נצחונות ומטה.
9. נייט מקמילן (אינדיאנה)
הבחור נתן יופי של עונה בשנה האחרונה, ובכלל אפשר לומר שבאופן כללי הוא מאמן מעל הממוצע בליגה. ב -13 עונות מלאות, הוא עשה 7 פלייאופים שזה יפה. זכורה במיוחד עונת 04-05 עם סיאטל של ריי אלן ורשארד לואיס שעשתה את ההישג הגדול ביותר של מקמילן – סיבוב שני בפלייאוף. למרות שבעיניי, העובדה שהוא לקח את אינדיאנה לפלייאוף בכלל השנה היה הישג עצום שלא ציפיתי לו. זה בא גם בגלל שהוא הצליח להבליט לגמרי את אולדיפו וגם בגלל שהוא בנה היררכיה מצוינת בקבוצה שנתנה גם הגנה טובה וגם התקפה מאוזנת. ללא ספק אחת ההפתעות הנעימות של העונה, גם אם זה נגמר בסיבוב הראשון בסדרה טובה מאד מול קליבלנד. הוא כמובן ירצה להוכיח שהשנה האחרונה לא היתה מקרית, ושהוא עדיין מאמן שצריך לעשות סיבוב אחד או שניים בפלייאוף כל עונה. נדמה לי שאחד המבחנים הגדולים שלו, יהיה משהו בו הוא נכשל בשנה האחרונה – שילוב מוצלח יותר של מיילס טרנר, שנדמה לי גם שיהיה ההבדל בין סיבוב ראשון לשני עבור הקבוצה הזו.
צפי: סיבוב ראשון בפלייאוף
הצלחה: סיבוב שני במזרח
כשלון: אי העפלה לפלייאוף.
8. דווין קייסי (עבר מטורונטו לדטרויט, 10 בדירוג הקודם)
מאמן השנה בנ.ב.א הוא בעיניי אנדרייטד מוחלט. כן, יש לו המון חסרונות מובהקים. ההתקפה שלו די פרימיטיבית ומסתמכת על שני הכוכבים שלו בבק-קורט (בדומה לזו של פורטלנד) ולכאורה הוא לא מאמן פלייאוף גדול אלא יותר מאמן של העונה הסדירה. אבל בעיניי טורונטו של השנים האחרונות היא אובר-אצ'יברית מובהקת וזה רק בגללו. למעשה, החומר של טורונטו באמת לא היה שווה יותר מאשר סיבוב שני בפלייאוף גג, והעובדה שבשלוש השנים האחרונות הוא לא רק עשה 50+ נצחונות בכל עונה, אלא גם עבר 4 סיבובי פלייאוף היא דווקא נקודה לזכותו. טורונטו היא לא ברמה של קליבלנד, ולעשות גמר מזרח ועוד שני סיבובים שניים, זה יופי של אובר אצ'יברית, גם אם הקבוצה במקרה מנצחת 59 משחקים בעונה הרגילה. חוץ מזה, הוא מאמן שחקנים אדיר שבנה ספסל מעולה בטורונטו. הוא יודע היררכיה, הוא יודע מוטיבציה,הוא יודע התקפה (טורונטו מס' 2 בליגה פר 100 פוזשנים) וגם אם אין לו המון ידע בתרגילים מתוחכמים הוא יופי של מאמן.
שזה בדיוק מה שדטרויט צריכה, כי דראמונד וגריפין זה המון כוח אש מבפנים. השאלה היא האם קייסי יכול לעשות עם קו הפנים של דטרויט את מה שהוא עשה עם קו החוץ של טורונטו. אישית, אני די מאמין בו.
צפי: 38 נצחונות
הצלחה: פלייאוף
כשלון: 32 נצחונות.
7. אריק ספולסטרה (מיאמי, 4 אשתקד)
עוד אובר אצ'יברית יחסית בעיניי היא מיאמי. קבוצה עם סנטר מאד בעייתי ועם פקק רציני בעמדה מס' 2. אבל ספולסטרה יודע איך לקחת מצד אחד את היצירתיים בשחקנים שלו, כמו דראגיץ' וווייד ולפנות להם את הבמה. הוא יודע איך לעשות הגנה (שביעית בליגה פר 100 פוזשנים) בזכות שחקנים כמו ווינסלו, ג'ימס ג'ונסון והרבה מחויבות, ובעיניי הוא די מצליח להוציא מים מהסלע, כולל שני פלייאופים בשלוש השנים האחרונות (כשגם בעונה בה הוא פספס הוא עשה 50%) שזה לא רע ודי אובראצ'יברי עבור הקבוצה הזקנה והאפורה הזאת שלקחה תחתיו גם שתי אליפויות, פעם מזמן. כשלברון עוד שיחק שם.
מיאמי התבגרה בשנה, ועכשיו מנסה להביא את באטלר. איתו, זאת אחלה קבוצה. בלעדיו, זאת קבוצה שתנסה לתת לוויד ריצת פלייאוף אחרונה בעונת פרישה, ובעיקר תנסה להמשיך להבליט את הצעירים ההגנתיים המצוינים שלה (ריצ'רדסון, ווינסלו) כשהצלחה גם תהיה לו ספולסטרה יצליח להחזיר את וויטסייד לתלם. נראה.
צפי: 38 נצחונות
הצלחה: פלייאוף
כשלון: 30 נצחונות.
6. ריק קרלייל (דאלאס, 3 בדירוג הקודם)
והנה מאמן שבאמת לא היה לו עם מה לעבוד בשנים האחרונות. הריסון בארנס, שחקן חמישי בגולדן סטייט הגדולה, הוא הכוכב הגדול. שורה ארוכה מדי של פוינט גארדים בינוניים ודירק נוביצקי מאד זקן אחד. קרלייל בן ה 58 עשה 12 פלייאופים ב 14 העונות הראשונות שלו בליגה, כולל אליפות היסטורית עם דאלאס אנדרדוגית מובהקת ב 2011, אבל בשנתיים האחרונות הקבוצה רק מדרדרת. זה לא באמת באשמתו, אבל קשה לומר שהיו לו קבלות מיוחדות להצלחה בשנים האחרונות, גם עם קבוצה מזדקנת.
רק שהשנה, יש לו, כך נדמה, קצת יותר. דניס סמית' שהראה המון הבטחה שנה שעברה ימצב את עצמו בתור הפוינט גארד הבולט וייתן המון אתלטיות. דונצ'יץ' שהוא אולי סימן שאלה בא לקבוצה, ויתכן ויהיה סנסציה (או שלא) ובכל מקרה השילוב שלו הוא אחת השאלות המסקרנות של העונה הקרובה, וכמובן דיאנדרה ג'ורדן ייתן מימד של גוף, ריבאונד, וכנראה גם הגנה שלא היה בדאלאס בשנים האחרונות. יש שם קבוצה שבסיטואציה מסוימת יכולה לתת לנוביצקי (שיעלה מהספסל??) ריצת פלייאוף אחרונה. זה לא יהיה קל, אבל זה יהיה עצום אם הוא יעשה את זה.
צפי: 35 נצחונות.
הצלחה: מקום 9 במערב
כשלון: מקום 13 במערב.
5. קווין סניידר (יוטה, 8 אשתקד)
יוטה של השנתיים האחרונות היא סנסציה הגנתית. למעשה, שנה שעברה מדובר בקבוצת ההגנה הטובה בליגה פר 100 פוזשנים (ביחד עם בוסטון) כשיחד עם רודי גובר, שר ההגנה של הקבוצה, סניידר מעמיד קבוצה עם אופי חזק ויציב. כזאת שהיא לא פראיירית מול אף אחת. הסיבוב הראשון של הפלייאוף האחרון מול אוקלהומה היה אדיר, גם אם בסיבוב השני, (אולי בגלל הפציעה של רוביו), האתגר היה גדול הרבה יותר ועבר פחות בהצלחה. ועם זאת, הנה עובדה, הקבוצה הקשוחה הזאת, עשתה כבר שנתיים רצופות סיבוב שני בליגה, כשבשנה האחרונה היא עשתה את זה למרות שהכוכב הגדול, גורדון הייוורד עזב (מצד שני, הכוכב העוד יותר גדול בפוטנציה, דונובן מיצ'ל הגיע). זאת קבוצה שבשביל ריבאונד והגנה נותנת מקום של כבוד להרכבים קלאסיים של שני גבוהים (גובר ופייבורס) אבל גם יודעת להעמיד שחקן כמו אינגלס בתור נדבך קריטי בהתקפה. קבוצה עם אופי.
סניידר ירצה להמשיך למצב את יוטה בתור קבוצה חזקה, לא פראיירית שתעשה בעיות לכל אחת, וכמובן הוא ירצה להמשיך להגיע לסיבוב השני במערב, בטח עם שיפור צפוי של מיצ'ל. אבל המערב התחזק, ואני לא בטוח שהוא יצליח. אם נחיה, גם נראה.
צפי: סיבוב ראשון במערב
הצלחה: עוד סיבוב שני
כשלון: אי העפלה לפלייאוף.
4. מייק ד'אנטוני (יוסטון, 7 בדירוג הקודם)
וכמו סניידר בהגנה, אבל כנראה הרבה יותר ממנו, ד'אנטוני הוא מאמן התקפה מובחן ומובהק. הוא המציא שיטה שעבדה מעולה עם נאש וסטודמאייר בפניקס (אבל בהחלט פחות טוב עם כריס דוהון בניקס), ועובדת לא פחות מעולה עם ג'יימס הארדן, שני כריסים וחבורה של קלעים מסביב. קל מאד להבחין בקבוצות של ד'אנטוני גם אם אתה לא יודע שהוא המאמן. אלו קבוצות עם כדורסל מעט פרימיטיבי אמנם, אבל מובחן לחלוטין וכזה שעובד. בידודים שמסתיימים בחדירה, בעלייה לשלוש או במסירה פנימה או החוצה. אבל הכל תמיד מתחיל בבידוד, וכשיש לך שחקן כמו הארדן, ועוד שחקן כמו פול, זה די קל.
והשנה, גם היתה לו הגנה. אז אמת – יכול להיות שרוב ההגנה הזאת מגיעה מעוזרי המאמן, ועדיין – קודוס עצום על ההגנה המצוינת של קפלה והאחרים ביוסטון, כשהקבוצה סופגת 3 נקודות פר 100 פוזשנים פחות מאשר בעונת 16-17 שקדמה לה (שישית בליגה השנה), ובתווך גם מצליחה להיות הקבוצה שמייצרת הכי הרבה נקודות פר 100 פוזשנים, מעל גולדן סטייט שאר ההתקפות המורכבות. כי לפעמים כשיש לך את הארדן ופול, מה שפשוט, עובד פשוט נהדר.
צפי: לפחות סיבוב שני במערב, למרות שאולי אפילו גמר מערב.
הצלחה: גמר ליגה
כשלון: הפסד בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
3. ברד סטיבנס (בוסטון, 5 בשנה הקודמת)
בוסטון היא קבוצה שהורגת אותך בדומה למאמן שלה. ברוך, בעדינות ובשכל. היא ממש לא דורסת (+3.7 נקודות בלבד למשחק בעונה האחרונה) אבל יש לה מספיק אופי בשביל לעשות W ועוד W. עד השנה האחרונה, היתה לי בעיה עם ברד סטיבנס בפלייאוף כשנדמה לי שהוא נכשל פעם אחר פעם (ונסמך על פציעה של רונדו, כדי לעבור את שיקגו בקושי בפלייאוף 2017), אבל השנה הוא הצליח להוריד את הקוף מהגב, ניצח את פילדלפיה בסיבוב השני באופן משכנע, ובקושי הפסיד בסדרה מעולה נגד קליבלנד שהגיעה למשחק 7. השנה הוא ירצה כמובן אחד יותר. במה הוא טוב? בסכמות התקפיות ובפיתוח שחקנים צעירים כפי שהוכיח עם טייטום, בראון, סמארט ורוז'ייר. במה הוא פחות טוב? בהינתן הפלייאוף האחרון, יתכן שבכלום.
השנה שני הפצועים חוזרים, כל הבריאים נותרים, ובוסטון היא המועמדת מס' 1 במזרח ללכת עד הסוף. סטיבנס צריך להמשיך ליצור קבוצה שהיא פשוט חכמה. הגרסה היותר מוכשרת של קווין סניידר ויוטה (בעיניי, סניידר וסטיבנס הם מאמנים די דומים). הבייבי פייס הצליח כל החיים, ונדמה לי שיצליח גם הפעם.
צפי: גמר ליגה
הצלחה: אליפות
כשלון: אי העפלה לגמר המזרח.
2. סטיב קר (גולדן סטייט, 2 שנה שעברה)
ההתקפה החכמה ביותר שאני זוכר אי פעם, במיוחד כשדוראנט לא משחק. וכשמצרפים את זה להגנה החכמה ביותר בעידן הנוכחי (אבל לא אי פעם...) מקבלים 3 אליפויות ב 4 שנים. הבעיות של גולדן סטייט הן רק נפילות מתח לפעמים במהלך העונה הרגילה בשנתיים האחרונות, אבל אני לא בטוח שזה משנה כל כך. גולדן סטייט עליונה על כל הליגה בעיקר בגלל השחקנים שלה אבל גם בגלל המאמן. הסיבה היחידה שקר לא נמצא כאן במקום הראשון היא בגלל שהוא באמת המאמן של ההרכב הגדול בהיסטוריה פחות או יותר. ועדיין, כל כך הרבה אינטליגנציה יש בקבוצה הזאת מכל בחינה שהיא. קבוצה היסטורית עם מאמן היסטורי.
צפי: אליפות
הצלחה: כמו הצפי
כשלון: אי העפלה לגמר הליגה.
1. גרג פופוביץ' (סן אנטוניו, 1 אשתקד).
מזדקן והספרס של היום זה לא הספרס של פעם, ועדיין הוא לקח קבוצה חבוטה ופצועה בלי קאווי לאונרד (והרעל שהוא פיזר), ועם למרקוס אלדרידג' שלא הצליח בשנים הקודמות שלו בקבוצה. עם שני הול אוף פיימרס זקנים, ובאופן כללי די מעט, ועשה בכל זאת 47 נצחונות במערב חזק. לכאורה לא הישג עצום למישהו שכבר לקח חמש אליפויות, אבל למעשה פשוט יופי טופי. מה שהוא עשה עם אלדרידג' השנה, והג'נטלמניות אותה הוא הפגין כשהוא דיבר על כך היה פשוט CLASS ACT . סן אנטוניו של השנה האחרונה היא בעיניי חומר לוטרי מובהק. וסן אנטוניו של השנה הקודמת היתה אצלי בתחזיות איפשהו במקום ה 5-6 בתחילת העונה, ועם זאת – הוא הוביל את קאווי וגרם לסן אנטוניו להיות הקבוצה השניה בטיבה בליגה ב 2017, ולקבוצה טובה גם אם כמובן מאד מאד לוקה ב 2018.
אני מאד מאמין בשילוב של דרוזן ופופ. וכן, זו עדיין קבוצה אפורה על הנייר, שלא אמורה לעשות יותר מדי. אבל כאמור, אני מאמין בפופ, ואם קייסי עשה המון עם דרוזן, גם פופ יעשה איתו יותר (רק שאצל פופ, נדמה לי שדרוזן יופיע גם לפלייאוף). ובכל מקרה, מי שכבר מזמן מיצב את עצמו כאחד מחמשת המאמנים הגדולים בהיסטוריה, לפחות, הוא גם המאמן מס' 1 בעולם בגיל 70.
צפי: פלייאוף
הצלחה: סיבוב שני בפלייאוף
כשלון: אי העפלה לפלייאוף
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
