|
כשהקהל דורש, הקהל מקבל. מה גם שאני די נהנה לעשות את זה.
נדמה לי שהשנה זיהיתי 25 שחקנים ועוד רוקי אחד שמגיע להם אזכור או מקום ברשימה. אם כי אציין שהעונה נראה שינויים רבים, עם שחקנים כמו דארן קוליסון שפרשו, ג'ף טיג (13 ברשימת אשתקד) שנראה כאילו פרש ואת הסיפור העצוב שהוא אייזיאה תומאס (15 ברשימה שנה שעברה). זאת לצד כמה חבר'ה מרשימים שיתחילו את השנה השניה במצב כזה או אחר, בקבוצות הישנות או החדשות שלהם. וכמובן בלגאן בצמרת שמסתמך המון גם על מה שקרה בפלייאוף האחרון.
כאמור – הקריטריון שלי תמיד הוא – איזה שחקן הייתי רוצה לראות בעמדת הפוינט גארד שלי במשחק 4 בסיבוב השני של הפלייאוף, בהנחה שאגיע לשם. זה לפעמים תלוי קבוצה, אבל אפשר לתת על כך תשובה גנרית גם כן, ונתחיל כשאציין גם שיש כאן המון HM – עמדה עמוקה מאד בעיניי גם אם הצמרת האמיתית מצטמקת לה לחלוטין.
ולמקרה שתהיתם – דאנג'לו ראסל, לו ווליאמס וג'יימס הארדן יהיו אצלי ברשימת הסקנד גארדים.
יצאו מהרשימה לחלוטין:
כאמור, ג'ף טיג שדורג 13 לפני שנה, ותמיד היה אצלי ב-15, אבל גם היה פצוע, וגם נראה לי שבלוטת החשק לא תחזור כל עוד הוא במינסוטה, אייזיאה תומאס (15 אשתקד) שזה מאד עצוב, אבל נדמה לי שגמר את הקריירה דה פאקטו. אהבתי את הגמד הקטן. וגם גוראן דראגיץ' שכמו טיג התקבע ברשימה שלי, ודורג 11 בשנה האחרונה, אבל נראה הרבה פחות חד והרבה יותר פציע בגיל 33, ונדמה לי שרק יירד עוד השנה.
HM – לפי קטגוריות שונות:
הרוקי:
נתחיל בג'ה מוראנט – אומרים שהוא ד'ארון פוקס משופר, אז אומרים. בוא נראה, כרגע סביר להניח שמגיע לו HM, והוא לכל הפחות יוסיף צבע ועניין לליגה.
האול אראונד:
לונזו בול הוכיח את עצמו כמנהל משחק טוב, שחקן נטול אגו, ובעיקר שומר נהדר. מצד שני, הקליעה שלו עדיין לוקה בחסר והוא פציע מדי. נראה מה יהיה איתו בפרויקט המעניין שהוא ניו אורלינס לצד ג'רו הולידיי (שעוד יוזכר כאן).
9.9 נק', 5.4 אס', 5.3 ריב', 1.5 חט', 33% מהשלוש.
שחקן שקצת מזכיר את בול ביתרונות (אול אראונד) ובחסרונות (הקליעה מהשלוש) הוא אלפריד פייטון שגם הוא מגיע לפרויקט המעניין (והנועד לכשלון) של הניקס.
10.6 נק', 7.6 אס' , 5.2 ריב', ורק 31% מהשלוש.
דרק וויט – לדעתי קצת ארוך וגמלוני מדי, אבל בהחלט נתן עונה שניה שנתנה סיבה לאופטימיות בשיטה של הספרס, ימשיך השנה ונראה אם יהיה שיפור או לא, אבל לדעתי הכשרון לא לגמרי שם, במיוחד לא בהתקפה.
9.9 נק', 3.9 אס', 3.7 ריב', 34% מהשלוש, 52% אפקטיבי.
שיי גילגיוס אלכסנדר הוא שחקן שראיתי המון השנה, והאמת היא שאני די אוהב, יש סיכוי טוב שעוד ייכנס לרשימה הראשית שנה הבאה. שחקן הגנה מצוין, ובאופן כללי שחקן אחראי שיכול לנהל משחק וגם לעשות המון דברים אחרים, קטנים כגדולים. עבר מהקליפרס לאוקלהומה במעבר המתוקשר של פול ג'ורג'. הבעיה? הוא אחד משלושה פוינט גארדים של אוקלהומה ברשימה הזאת בלבד... וסביר שישחק כסקנד גארד בחלק ניכר מהזמן.
10.8 נק', 3.3 אס', 2.8 ריב', 1.2 חט', 37% מהשלוש.
אי אפשר שלא לציין אן מי שנידון לנסות לייצב את האסון שהוא פניקס סאנס – ריקי רוביו, עדיין רק בן 28 שעובר מיוטה לפניקס. היה סביר שנה שעברה בקבוצת פלייאוף אבל נראה אם הוא יכול לייצב גם את ערימת הצעירים של הסאנס.
12.7 נק', 6.1 אס', 3.6 ריב', 1.3 חט', 31% מהשלוש.
הגאנרים:
ותחילה לשם שאני מאד שמח שנמצא כאן – דרק רוז, MVP לשעבר, שנראה כאילו החזיר לעצמו לפחות חלק ניכר מה BOUNCE שאפיין אותו בעבר, עדיין חתולי גם אם פחות אתלטי אבל קולע טוב מאי פעם מהשלוש. עבר ממינסוטה לדטרויט, וינסה להתחבר לבלייק גריפין ואנדרה דראמונד ולהוביל את הקבוצה שוב לפלייאוף.
18 נק', 4.3 אס', 37% מהשלוש. וגם 52% אפקטיבי טוב.
האיש שאותו רוז ידחוק אם מחוץ לחמישייה, ואם לעמדת הסקנד גארד, הוא שחקן שאני לא סובל אבל תמיד קולע הרבה – רג'י ג'קסון. אגואיסט אבל אקספלוסיבי יחסית, ובכל זאת הרכז הפותח של קבוצת פלייאוף.
15.4 נק', 4.2 אס', 37% מהשלוש.
דניס שרודר, גם הוא אחד משלושת הפוינט גארדים של אוקלהומה שהזכרתי קודם, וגם הוא שחקן די דוחה ברמת המשחק, אבל בסך הכל – יודע לקלוע בצרורות כשצריך, בעיקר כחודר, פחות כקלעי למרות שגם שם.
15.5 נק', 4.1 אס', 3.6 ריב', 34% מהשלוש.
ויש גם את קולין סקסטון, מקבוצת התחתית הצפויה של קליבלנד, שנראה טוב יותר ויותר ככל שהשנה שעברה התקדמה, אבל בסופו של דבר הוא נראה כמו עוד אחד מהז'אנר של רכזים שקולעים בווליום גבוה, אבל לא בהכרח עם אימפקט אמיתי על המשחק, קצת כמו השחקנים האחרים שהוזכרו בקטגוריה הזאת.
16.7 נק', 40% מהשלוש שזה אחוז מצוין, מצד שני, כשה EFG שלך הוא רק 48% למרות כזה אחוז מהשלוש, זה כנראה אומר שקבלת ההחלטות לא משהו, מה גם שהוא לא מוסר הרבה במיוחד.
הבולדוזרים:
פטריק בברלי, ללא ספק אחד מהטיפוסים הכי מעניינים בליגה, ומרואיין נפלא – נשאר בקליפרס וימשיך להציק ליריבים ולתת הרבה אופי על המגרש ואולי בעיקר בחדר ההלבשה. הקליפרס הם מועמדים ללכת עד הסוף השנה, ונדמה לי שלבברלי יהיה שם תפקיד רציני.
7.6 נק' , 3.8 אס', 5 ריב', 40% מהשלוש.
ומשחקן שישחק עם קוואי השנה לשחקן ששיחק איתו שנה שעברה – פרד ון וליט החטיא כל זריקה חשובה לפני שנתיים, אבל קלע כל זריקה חשובה בפלייאוף האחרון, והיה חלק אינטגרלי לחלוטין שלא לומר ווינרי מובהק בריצת האליפות של טורונטו. אני לא חושב שהוא כזה מוכשר, אבל הוא בולדוזר שיודע לעקוץ מתי שצריך ושחקן נפלא בעיניי.
11 נק', 4.8 אס', 2.6 ריב', 38% מהשלוש.
דג'ונטה מורי – נכון, הוא לא שיחק כלל בשנה האחרונה, אבל הוא כל כך הרשים כשחקן הגנה עצום שנה לפני כן, שנדמה לי שהחזרה שלו למדי הספרס רק תעשה טוב לקבוצה. בטח לצידו של דרק וויט, גם הוא שחקן הגנה נהדר. יהיה קשה לגארדים מול הקבוצה של פופ השנה.
הטובים באמת שכמעט ונכנסו לרשימה העיקרית:
ג'ון וול (שישי שנה שעברה, וכבר שנים בצמרת הגבוהה) – יותר מדי סימני שאלה על הוויזארד הזה. אם הוא יחזור כמו שצריך הוא אחד מעשרת הפוינט גארדים הטובים בעולם, אבל כאמור יותר מדי סימני שאלה על בריאות, על מוסר עבודה, על בלוטת החשק ועל מה לא. כרגע נדמה לי שהוא לא ראוי למקום ב-15 הראשונים
20.7 נק', 8.7 אס' , 3.6 ריב', 1.5 חטיפות, רק 30% מהשלוש.
אריק בלדסו (14 אשתקד) – דווקא אחרי עונה מצוינת של מילווקי, אני מוציא אותו קצת מהרשימה. מול רוב קבוצות הליגה קל לו בהתקפה, אבל כשקשה לו, כמו מול טורונטו, הוא לא רק שלא תורם, אלא אף מהווה נזק, וזה כשלעצמו סיבה מספיק טובה להוריד אותו כאן בדירוג מעט. אבטיפוס לשחקן מצוין עם אינטליגנציה בעייתית ואופי חלש.
15.9 נק', 5.9 אס', 4.5 ריב', 1.5 חט', 33% מהשלוש, אבל 55% אפקטיבים נהדרים.
ולבסוף – שחקן הספסל האולטימטיבי של הנטס ימשיך להיות שחקן הספסל שלהם גם הוא משתפר מדי שנה. ספנסר דינווידי החליף השנה את ראסל מהחמישייה, ויחליף השנה את קיירי בחמישייה, אבל תמיד ימשיך לתת אול אראונד נפלא, ווינר שוטס ויכולת ניהול טובה.
16.8 נק', 4.6 אס', 34% מהשלוש, ו 52% אפקטיבי.
יאללה, לרשימה העיקרית:
15. רייג'ון רונדו (10 אשתקד) – לייקרס.
ולצד הפרסומים שדווקא לברון ג'יימס יהיה הרכז של הקבוצה (בוא נראה), אני לא יכול שלא לתת לאחד השחקנים האהובים עליי אי פעם, מקום בין 15 הראשונים. כן, יש שחקנים שעקפו אותו בסיבוב, ואם להיות הוגן – שנה שעברה הוא והלייקרס בכלל לא היו משהו. אבל עדיין מדובר בשחקן שרק לפני שנה ורבע הרס ביחד עם ג'רו הולידיי את הקו האחורי המעולה של פורטלנד. הוא עדיין אחד המוסרים הטובים בעולם, והשנה לראשונה הוא קלע יותר מאשר שלשה למשחק (ובסך הכל, אני לא חושב שאפשר להגיד שהיום הוא חור שם). המקום בו הוא זורח תמיד הוא הפלייאוף, ולכן קשה לשפוט אותו על סמך העונה הרגילה .אבל הלייקרס השנה כן יגיעו לפלייאוף אלא אם יקרה משהו מאד מיוחד (ויש גם טוענים שהם הקונטנדרית מס' 1), ואם הם אכן יגיעו לשם – נדמה לי שרונדו יוכיח שוב שהוא אחד השחקנים המיוחדים בעולם, כשהכסף על השולחן.
9.2 נק', 8 אס', 5.3 ריב', 1.2 חט', 36% מהשלוש.
14. קייל לאורי (12 אשתקד) – טורונטו.
לא יודע מה זה טופ 10 או לא טופ 10 ברכזים. אצלי ברשימה בשנה הקרובה הוא רק טופ 14. גם בגלל שהוא מבוגר יותר (כבר בן 33), גם בגלל שהוא יציב הרבה פחות מאשר פעם כשב-11 מתוך 65 משחקים בעונה האחרונה הוא קלע פחות מדאבל פיגר, שלא לדבר על ה-0 נקודות שהוא קלע במשחק הפתיחה (וההפסד) מול אורלנדו בפלייאוף.
וזה נכון – האיש שתמיד היה בעייתי בפלייאוף, הוכיח השנה שלצד שחקן שהוא קצת יותר טוב מדרוזן (כלומר, קוואי) – הוא יכול לפרוח, ואכן בסדרת הגמר היו לו לפחות שני משחקים גדולים, שבהם הוא היה דומיננטי בנצחונות של טורונטו (השלישי והשישי ואחרון). מה גם – שהאיש בסופו של דבר הוא פאקינג אלוף נ.ב.א. ועדיין, פצוע קצת יותר מדי, סטריקי קצת יותר מדי, לא יציב מספיק, ומבוגר. לדעתי יש 13 שחקנים לפניו ברשימה, אלוף או לא אלוף.
השנה אין קוואי, ובטח שאין דרוזן. יש סיאקם שאמור לקפוץ עוד מדרגה קדימה, ולאורי צריך להמשיך להיות הסגן. אני מניח שהאלופה כן תגיע לפלייאוף אבל קשה לי להאמין שיעשו הרבה יותר מזה. לאורי? בוא נגיד שאליפות זה הרבה יותר ממה שיש לרוב הרכזים כאן ברשימה.
14.2 נק', 8.7 אס', 4.2 ריב', 35% סטריקיים מאד מהשלוש, ו 52% אפקטיבי חביב.
13. מלקולם ברוגדון (עבר ממילווקי לאינדיאנה)
אינטליגנציה נטו. האיש הזה שהיה רוקי השנה רק לפני שלוש שנים הוא בלי שום ספק אחד השחקנים האינטליגנטיים בליגה, וגם החבר הכי חדש ברשימת ה 40-50-90 היוקרתית ,כשהוא למעשה מוביל את כל הליגה באחוזי עונשין (93%), הוא שחקן הגנה נפלא, ושחקן התקפה חכם שגם הראה ביצים כשצריך ועמד שם לצידו של יאניס בריצה הגדולה של מילווקי למקום הראשון בליגה עם סיום העונה הסדירה. אז נכון, הוא אקפלוסיבי ומהיר הרבה פחות מחלק גדול מהשחקים ברשימה, אבל השכל מפצה על כך. מה שיותר בעייתי היא כנראה העובדה שהוא קצת פציע, כשהוא משחק רק ב 112 מתוך 164 המשחקים האפשריים בשתי העונות הקודמות.
אינדיאנה של השנים האחרונות בונה משהו טוב מאד. אולדיפו אמנם לא יחזור עד דצמבר לפחות, אבל גם כך, נדמה שאינדיאנה היא קבוצה רצינית שמנסה לשחק על היתרונות שלה, וברוגדון עשוי להיות הרכז המושלם לצורך כך. הוא מחליף את דארן קוליסון שפרש לו לביתו (או במקרה שלו – לדתו). אני מניח ומאמין שאם ברוגדון יישאר בריא, אינדיאנה תעשה פלייאוף גם השנה, ממקום נמוך אם אולדיפו יחזור רע, וממקום חביב (אולי משהו כמו חמישי) אם אולדיפו יחזור טוב. מה שבטוח, הגיע הזמן שברוגדון יפסיק לחסות בצילו של בלדסו ויתחיל להוביל בעצמו.
15.6 נק', 3.2 אס', 4.5 ריב', 43% מהשלוש, 93% מהעונשין, 58% אפקטיבי שזה פנומנלי.
12. ג'מאל מורי (דנבר, HM שנה שעברה)
אני לא לגמרי על העגלה של האיש הזה, שהוא אמנם לכאורה שחקן שלם לחלוטין, אבל למעשה סטריקי הרבה יותר מדי, ונעלם לעיתים תכופות. אין לו את היצירתיות שיש לגארדים אחרים (כולל אפילו לגארי האריס שאני אוהב יותר בקבוצה שלו), אבל קשה להתעלם מהעונה הנפלאה שדנבר נתנה, ומהעובדה שמורי ביסס את עצמו כשחקן מס' 2 בקבוצה, וכזה שחל בו שיפור תמידי.
הפלייאוף האחרון הוכיח שהוא אכן מסוגל לקלוע בכל רמה, אבל שלא תמיד ניתן לסמוך עליו. לצד משחקים גדולים (34 נקודות בנצחון במשחק החמישי מול פורטלנד בסדרה עצומה) היו לו גם משחקים אנמיים יחסית (15 נק' ב 2-8 במשחק השלישי מול אותה פורטלנד, ו 17 נקודות ב 4-18 במשחק השביעי בסדרה הנפלאה הזאת), והוא בהחלט צריך להיות יציב יותר בשביל לקפוץ לרשימה של הגדולים.
בעיה נוספת היא אולי שהוא לא בדיוק פוינט גארד. אני לא יודע עד כמה דנבר שמחזיקה את מי שהוא אולי מנהל המשחק הטוב ביותר היום בעולם (ניקולה יוקיץ') צריכה פוינט גארד שיוצר לאחרים טוב ממארי, אבל מצד שני, זה בטח לא יזיק.
בכל מקרה, דנבר תמשיך השנה עם רשימת הגארדים הנפלאה שלה (האריס, מוריס, ביזלי) ובהחלט יכולה לקפוץ קדימה, ולראות את עצמה כקונטנדרית לגיטימית במערב חזק מאד. אני מניח שמארי ימשיך להתקדם, אבל אם הוא לא רק יתקדם, אלא גם ילמד להתייצב, הנאגטס ירוויחו רבות.
18.2 נק', 4.8 אס', 4.2 ריב', 37% מהשלוש.
11. מייק קונלי (עבר ליוטה, אחרי שנים בממפיס).
קונלי הוא השחקן הכי אפור בליגה, והוא בא מאחת הקבוצות הכי אפורות בליגה, והולך לאחת הקבוצות הכי אפורות בליגה – אבל העובדה היא שהוא הצליח מאד באותה קבוצה אפורה (ממפיס) וכל עוד היה בריא, והיה לו עם מי לשחק (הראשון לא קרה לפני שנתיים, והאחרון לא קרה בשנה האחרונה) – ממפיס בדרך כלל הגיעה לפלייאוף ואף הצליחה שם בתריסר השנים שלו איתה. השנה ביוטה, עוד קונטנדרית בפוטנציה (וכן, אני יודע שהמילה הזאת חוזרת על עצמה בקבוצות המערב, אבל באמת שיש שם איזה 4-5 קבוצות שיכולות לראות את עצמן כקונטנדריות לגיטימיות) הוא יכול להראות שוב עד כמה הוא ווינר, גם אם האפרוריות שלו אף פעם לא מקבלת את ההכרה לה הוא ראוי (עם רק חמישיית ליגה הגנתית שניה בעבר, ו-0 אולסטארים).
הוא יחליף את רוביו ביוטה, והוא טוב ממנו. ולצידו של הכוכב בהתהוות דונובן מיצ'ל, שלא לומר רודי גובר וההחתמה המעולה של בויאן בוגדנוביץ' בהחלט יש לו על מה לעבוד. אישית, אני לא מאמין שיוטה היא קונטנדרית של ממש, אבל אם הוא יהיה בריא, ויוטה תעשה סיבוב שני לגיטימי (ובטח שיותר מכך), נדמה לי שקונלי ימשיך לבסס את עצמו כשחקן אפור, אבל קבוצתי לעילא.
21.1 נק' , 6.4 אס', 3.4 ריב', 1.3 חט', 36% מהשלוש.
10. ד'ארון פוקס (סקרמנטו)
נדמה לי שהרבה ירימו גבה על המקום הגבוה בו שמתי את השחקן הכה מגניב הזה, אבל לעומת שחקנים אחרים שאני לא מאמין בהם, דווקא בפוקס אני מאמין מאד. הוא מאד לא אנוכי, אבל יש לו יכולות, בעיקר בחדירה ובניהול המשחק, שהן פנומנליות. ובניגוד לבחור מעליו, הוא גם יודע לקלוע מהשלוש (גם אם לא מדובר באיזה סטף קרי או משהו). השנה סקרמנטו אולי לא הגיעה לפלייאוף אבל צריך להודות שהם היו אחת הקבוצות היותר מהנות, ושיחקו מהר יותר כמעט מכל קבוצה אחרת בליגה (חמישית ב PACE השנה) כשהם בהחלט מהווים תחרות מול כמעט כל קבוצה, ובתמונת הפלייאוף כמעט עד הישורת האחרונה. הילד אמנם הוא השחקן המוביל שלה, והסקורר המוביל שלה, אבל פוקס הוא זה שקבע את הקצב והיה פשוט אדיר. אומר זאת כך – יש הרבה פוינטים טובים ברשימה, יותר או פחות, אבל בשביל להיות משהו מיוחד, קבוצה צריכה לשחק בצלמך – ואין ספק שסקרמנטו משחקת לגמרי בצלמו של פוקס.
עכשיו, קשה להגיד שלסקרמנטו היה קיץ מיוחד (הביאו רק את דדמון לסנטר, שזה שנמוך לעומת קאולי סטיין), אבל נדמה לי שגם פוקס וגם הילד ובעצם גם בוגדנוביץ' צריכים להשתפר. ולמרות שזה כנראה לא יספיק לפלייאוף במערב החזק הזה, זה כן אמור לגרום לסקרמנטו להמשיך להיות קבוצה מהנה מאד. ואם פוקס ישתפר ביותר ממה שאני חושב ומאמין בו – אפילו יותר מכך.
17.3 נק', 7.3 אס', 3.8 ריב', 1.6 חט', 37% מהשלוש.
9. . בן סימונס (5 אשתקד כי קצת הגזמתי, פילדלפיה)
האמת היא שכמו רבים אחרים, גם אותי הוא איכזב מאד השנה, משלוש בחינות
א. כי נדמה שכשחקן הגנה הוא היה פחות טוב השנה מאשר בעונת הרוקי, ובעיקר קשה לו עם גארדים קטנים, ואולי הקטע הזה של לשים אותו כפוינט גארד הוא לא הרעיון הכי מוצלח בהיסטוריה.
ב. כי למרות שיפור סטטיסטי, אני חייב להגיד שבעונת הרוקי הוא נראה כמנהל משחק טוב ומוצלח משהוא היה נראה בעונה האחרונה, ובעיקר בעוד בעונת הרוקי, נראה היה כאילו הוא מנהל את פילדלפיה ביד רמה, נדמה לי ששנה שעברה דווקא אמביד היה מקבל ההחלטות העיקרי.
ג. ובעיקר – כי האיש לא קולע או זורק מהשלוש. מה יהיה?
וכל זה לא אומר שהוא לא יכול להוכיח לי שאני טועה. אולי הוא לא צריך להיות פוינט גארד אלא פוינט פורוורד, אבל לפחות יש דיווחים על כך שהאיש עם הזריקה המוזרה כן זורק מעט מהשלוש באימונים כעת (ואף קולע מדי פעם) ואני מאמין שבהגנה על פורוורדים הוא יהיה טוב בהרבה. יכול להיות שבמקום להיות הפוינט גארד העשירי בליגה, הוא יכול להיות הפאוור פורוורד השישי (לצורך העניין), אבל הרבה תלוי בברט בראון (שהוא לדעתי אגב מאמן מאד מאכזב). הפוטנציאל של האיש הזה עדיין בשמיים, אבל יש כמה דברים שהוא צריך לשפר בשביל לגלם אותם. כך או כך – אני כן מאמין בפילדלפיה השנה, אבל הם יצטרכו שיפור רציני של סימונס בכל שלושת הפרמטרים למעלה בשביל להגשים את הפוטנציאל הזה ואולי אפילו יום אחד, להיות יאניס 2.0.
16.9 נק', 7.7 אס', 8.8 ריב', 1.4 חט', 0.8 חס', 56% אפקטיבי שזה למען האמת מצוין.
8. ג'רו הולידיי (ניו אורלינס, שמיני גם שנה שעברה).
לא נראה לי שצריך לזקוף לחובת הולידיי את העונה האחרונה של הפליקנס בה הם נכשלו להגיע לפלייאוף. העונה כולה עמדה בסימן הפארסה שהיא אנתוני דייויס, ולהולידיי בדרך כלל פשוט לא היה עם מי לשחק. ועם זאת, הוא נתן אחלה עונה ,הן בהתקפה (שיא קריירה של 21 נקודות למשחק) והן בהגנה (עם בחירה שניה ברציפות לאחת מחמישיות ההגנה, ובכלל האיש בולדוזר), כשלעיתים נראה שהוא משחק לבד, אבל תמיד מחויב ורציני. ובלי קשר, שחקן עם אופי אדיר הן על המגרש (כאמור, סדרת הפלייאוף מול פורטלנד לפני שנתיים), והן מחוצה לו (הזמן שהוא לקח להיות עם אשתו החולה), סמל ומופת האיש הזה והלוואי ורק יצליח.
ואם מדברים על הצלחה – אז השנה, בשנה השלישית ברציפות, שמו רכז אול אראונד לידו בשם לונזו בול (אחרי רונדו לפני שנתיים ופייטון אשתקד), אבל בעיקר הולכת להיות עונה מעניינת וחמה בטירוף בעיר הג'אז עם אינגרם, רדיק, דרק פייבורס אבל אולי בעיקר האיש וההייפ האדיר – זיון ווליאמסון. ג'רו יהיה המבוגר האחראי (ביחד עם רדיק אני מניח). הצלחה תהיה פלייאוף, כשלון יהיה לא. לדעתי הם כמו סקרמנטו יהיו איפשהו על הגבול, אבל כך או כך, אמור להיות שם מאד כיף.
21.2 נק', 7.7 אס', 5 ריב', 1.6 חט', אמנם עונת שפל עבורו מהשלוש (32%) אבל עדיין 52% אפקטיבי טוב.
7. טריי יאנג (אטלנטה)
לקח לי הרבה זמן לעלות על העגלה של האיש והשיער המדובלל שנה שעברה. כשבעיקר במחצית הראשונה של השנה, יאנג שהגיע על טיקט של סטף קרי הבא וקלע שלשות מדופלם, פשוט לא הפסיק להחטיא מרחוק, אלא שעם הזמן הוא הוכיח שיש לו גם כלים אחרים, ואולי בעיקר – האיש מוסר כמו מעטים כשהוא מזכיר את נאש באטרקטיביות המסירה שלו, לא פחות.
ואז מתישהו בסוף דצמבר, הכל פתאום התחבר לו גם בקליעה, כשב-22 המשחקים האחרונים של העונה, הוא עובר את ה-30 נקודות, שבע פעמים (כולל משחק שיא של 49 ו-16 אסיסטים בהפסד מול שיקגו) ואת ה-20 נקודות – 18 פעמים, כל זה כשהוא ממשיך למסור המון אסיסטים כאמור (12 דאבל דאבלים ב-22 המשחקים האחרונים של העונה). הוא לא רק למד לקלוע אלא הוא עושה את זה בצורה הכי אטרקטיבית בליגה, אשכרה סטף קרי מס' 2. גם כקלעי מכל מיני מרחקים פסיכיים, גם בחדירות חתוליות , וכמובן במסירות עצומות שכבר השוו אותו יותר לנאש או סטוקטון מאשר לקרי.
יש לו עוד מה לשפר בעיקר בהגנה הלא ממש קיימת, כשאפילו בתקופה הטובה (כאמור, 22 המשחקים האחרונים בעונה) הוא רק 37% מהשלוש, שזה סביר אבל לא פנומנלי כפי שחשבו שהוא יכול להיות, אבל העובדה היא שהוא קרא תיגר על לוקה דונצ'יץ' בתור רוקי השנה (גם אם הפסיד, ובצדק ככל הנראה). אטלנטה בניגוד לכל מיני ניקס ופניקס , היא לפחות קבוצה עם עתיד גם עם מעט מאד הווה. גם בשנה הבאה הם קבוצה צעירה עם כמה בחירות חמודות במיוחד (רדיש, האנטר), עם ההתקפה של ג'בארי פארקר שאמור ליהנות מהאסיסטים של יאנג, והבגרות הנוספת של שחקנים כמו לן ובעיקר ג'ון קולינס הנפלא – נדמה לי שאטלנטה תהיה לכל הפחות קבוצה מקסימה, גם אם לא ממש מנצחת.
19.1 נק', 8.1 אס', 3.7 ריב', 32% מהשלוש אמנם, אבל בהחלט עם קו שיפור אמיתי.
6. ראסל ווסטברוק (שלישי אשתקד, עבר מאוקלהומה ליוסטון)
טוב, אני מתחיל להשתכנע שמדובר בשחקן שבסיטואציות מסוימות, רב בו הנזק על התועלת. עכשיו שלא תטעו, אני מניח שאוקלהומה הגיעה רחוק יותר (כלומר לפלייאוף), גם בגללו ושפוינט גארד גנרי אחר (נניח לאורי או דינווידי או בלדסו) לא היה לוקח את אותו הרכב לפלייאוף, אבל באותה מידה אני גם מניח שברגע שהוא כבר בפלייאוף, יהיו שחקנים אחרים שיקחו החלטות טובות יותר. בסופו של דבר ווסטברוק הוא חודר אדיר ובעיניי גם מוסר פנומנלי. הבעיה היא רק שהוא לא יודע מתי לחדור, מתי לזרוק (הרבה יותר מדי) ומתי למסור. וזה בא לייד ביטוי תמיד בפלייאוף וחבל.
ואם מתחשבים גם בעובדה שהוא אוטוטו בן 31, ולשחקן שמסתמך על אתלטיות זה בעייתי מאד זה אפילו קשה יותר. אבל בעיקר – מורי ודאנטוני לא הוכיחו שהם יודעים לשחק עם פוינט גארדדומיננטי ליד הארדן, ווטסברוק אפילו דומיננטי יותר מאשר פול. אני לא יודע איך ווסטברוק ישחק בלי הכדור ביד, ואני לא יודע איך הארדן ישחק בלי הכדור ביד, ושניהם צריכים את הכדור לגמרי וכל הזמן. אני לא מאמין בניסיון הזה, והעבר הוכיח, והעתיד גם יוכיח. כך לפחות אני מאמין. ולכן בדיוק , הוא מדורג כל כך נמוך. כן, למרות עונת טריפל דאבל שלישית ברציפות
22.9 נק', 10.7 אס', 11.1 ריבאונדים, 1.9 חטיפות, רק 29% עלובים מהשלוש.
5. כריס פול (שני בדירוג הקודם, עשה את הדרך ההפוכה מיוסטון לאוקלהומה)
כאמור, ההנחה שלי היא שמשהו לא עבד עם כריס פול וג'יימס הארדן כי השניים פשוט לא נועדו לשחק ביחד וצריכים את הכדור, בדיוק כפי שזה לא יעבוד עם ווסטברוק והארדן. אבל בהחלט יתכן שלצד שג"א (שחקן שצריך את הכדור הרבה פחות), זה יעבוד הרבה יותר .בעיניי, פול הוא בלי שום ספק אחד ממנהלי המשחק הטובים בהיסטוריה, וכנראה הטוב ביותר בתריסר השנים האחרונות. אפילו היום הוא עדיין שחקן הגנה טוב בהרבה מווסטברוק. ובעיקר, הוא מקבל את המושכות לקבוצה בלי הרבה יומרות. והוא כבר לקח קבוצות בלי הרבה יומרות כמו ניו אורלינס של דייויד ווסט והקליפרס של בלייק גריפין לדברים מאד יפים (כלומר, לסיבוב שני בפלייאוף, שזה עדיין לא רע בהתחשב בנסיבות).
אם נחיה גם נראה, אבל נדמה לי שהסירוס הזה של לראות את הארדן מחזיק את הכדור 20 שניות, או העובדה שהוא צריך להיכנע למורי בול ולזרוק רק מהשלוש או בחדירות לא עשה לפול טוב, ונדמה לי שעכשיו כשהוא יחזור ללחם והחמאה שלו – שזה ניהול משחק אבסולוטי, מסירות פנומנליות וזריקות מחצי מרחק, גם הוא וגם אוקלהומה ייראו טוב. זה אמנם כנראה לא יספיק לאוקלהומה להגיע לפלייאוף לאור האובדן של פול ג'ורג'. אבל בסך הכל, זה לא נורא כל כך. לפחות הקבוצה אמורה להיות אטרקטיבית ולפחות קבלת ההחלטות בה – כבר לא תהיה דבילית לחלוטין.
15.2 נק', 8.6 אס', 4.2 ריב', 2 חטיפות ו 36 אחוז מהשלוש.
4. קמבה ווקר (עבר משרלוט לבוסטון, 9 שנה שעברה).
ועכשיו השאלה היא האם מי שהיה במשך כל הקריירה ראש לשועלים – הקבוצה העלובה של שרלוט ומייקל ג'ורדן, יכול להיות גם ראש לאריות, או לפחות לנמרים. כי בוסטון שואפת תמיד להצליח וכל דבר שהוא לכל הפחות סיבוב שני בפלייאוף יהיה כשלון עצום. זאת הפעם הראשונה בקריירה שמצפים לכך מקמבה. לכאורה יש לו הכל, שחקן עם אופי נוח, כדרור אדיר, יודע לקלוע מהשלוש. לכאורה כל הכלים כולם חוץ מקצת "רוע" והרבה "ווינריות".
לברד סטיבנס יש ניסיון אחד אדיר עם רכז (אייזיאה כמובן) וניסיון בינוני עם רכז מוכשר יותר (קיירי כמובן). מה שהוא לא הצליח לעשות בשנה הקודמת הוא לסדר היררכיה אמיתית לקבוצה (וגם לא לקדם את הצעירים למען האמת). והשנה הוא חייב להצליח לעשות את זה, אבל נדמה לי שלקמבה יש אופי מספיק נוח (יחסית לקיירי) בשביל לאפשר לסטיבנס מרחב עבודה, וליצור את ההיררכיה שהקבוצה הזאת צריכה כמו אוויר לנשימה. ואולי בדיוק כפי ששנה שעברה כולנו התאכזבנו מבוסטון שהיתה מועמדת בכירה לגמר ליגה ואפילו לא היתה קרובה- אולי השנה, קמבה אחרי עשור בליגה יוכיח שדווקא הוא יכול להצליח במקום שהרכזים האחרים, נכשלו.
25.6 נק', 5.9 אס', 4.4 ריב', 1.2 חטיפות, 36% מהשלוש.
3. קיירי אירווינג (עבר מבוסטון לנטס, 4 בדירוג הקודם)
קיירי נתן עונה פושרת מאד, ובכל זאת עולה בדירוג, בעיקר בגלל הסיטואציה הלא טובה של ווסטברוק, וההזדקנות של פול. וגם בגלל שבסופו של דבר, תמיד נזכור לו את הווינר שוט ההוא במשחק מס' 7 ב 2016, נזכור שהוא היה שם והצליח, ושיש לו את הכדרור הטוב בעולם, יכולות אחד על אחד פנומנליות, קליעה מצוינת, ולפעמים הוא אפילו יודע (ורוצה למסור). ומצד שני, לא תמיד בא לו. מילווקי בהחלט הראתה לו שלמרות יכולות האחד על אחד שלו, העובדה שהוא מוסר חלש היא בעוכריו והצליחה לעצור אותו בשניים מההפסדים בסדרה החד צדדית למדי הזו על 9 ו-15 נקודות (גם אם הבאקס הצליחו פחות במשחקים האחרים). קיירי עדיין לא הוכיח שבלי לברון לצידו הוא הרבה יותר מאשר הגאנר ההוא שהוא היה בקליבלנד עד לפני חמש שנים. למעשה, אם כבר ,הוא הוכיח שהוא בדיוק זה. אז למה הוא לפני קמבה? כי קמבה באמת לא הוכיח כלום (אבל אולי עוד יוכיח. נראה).
במהלך מתוקשר הבחור בן ה 27 אוטוטו עבר לנטס יחד עם קווין דוראנט, רק שקווין דוראנט יחזור רק בסוף השנה. ועדיין – הנטס הם קבוצה מספיק טובה יחד עם קיירי בשביל להגיע לפלייאוף בשנה השניה ברציפות. רוב החבר'ה משנה שעברה עדיין שם, פרט לראסל שהוחלף על ידי קיירי בעצמו. אבל לוורט אמור להיות בריא, ויש את ג'ו האריס, דינווידי, ג'ארט אלן ואפילו את דיאנדרה ג'ורדן שהגיע. כשאם הקבוצה תגיע לפלייאוף ואם דוראנט יצטרף אליה שם – יש אפילו בהחלט מצב ליצור ריצה של ממש, כאמור, במיוחד במזרח. אבל אם בפלייאוף יהיה לו את דוראנט, עד הפלייאוף הוא לבד והתפקיד שלו הוא להצליח להגיע עד לשם. פחות מזה? ובאמת שיוכח מעל לכל ספק, שקיירי של היום הוא אותו קיירי של 2014.
23.8 נק, 6.9 אס, 5 ריב', 1.5 חטיפות. 40% מהשלוש ו 56% אפקטיבי, שזה שני מספרים נפלאים למען האמת.
2. דמיאן לילארד (פורטלנד, 7 בדירוג הקודם)
היה איזה רגע שכנראה הגיע עם שלשת הקלאץ' העצומה הזאת מול הידיים המורמות של פול ג'ורג' על הבאזר במשחק 6 מול אוקלהומה, בו חשבתי שאולי לילארד הוא בעצם הרכז הטוב בעולם. סטף קרי בסדרה המקבילה היה בינוני למדי ונתן לדוראנט להוביל בעוד לילארד היה פשוט בלתי עציר, ובאמת שתפסתי את עצמי וחשבתי שאולי דמיאן לקח את הבכורה. אחרי הכל, הוא לקח קבוצה שלא באמת האמנתי בה כמו פורטלנד והוביל אותה עד לגמר במערב הכה חזק. ולמעשה – זאת לא הפעם הראשונה שהוא עשה את זה ואת אוקלהומה הוא פשוט שחט עם 33 נקודות בממוצע
הסדרה הבאה של פורטלנד גם היא הראתה כמה הוא חזק, הוא אמנם היה פחות דומיננטי ונתן לס.ג'יי מקאלם להוביל ולמעשה היו לו אפילו שני משחקי נפל (הראשון והאחרון) אבל הוא עדיין נתן כמה הצגות חזקות מאד ובסופו של דבר ניצח קבוצה נפלאה כמו דנבר.
רק שאז הגיע גמר המערב וסטף ניגב איתו את הרצפה, ובכך זה נגמר. סטף הוא לגמרי הרכז הטוב בעולם, לילארד שני כי הוא עשה דברים נהדרים עם פורטלנד השנה, אבל הוא שני רחוק.
השנה המערב יהיה תחרותי מאי פעם – אבל אני אף פעם לא מאמין בפורטלנד ובכל זאת שנה אחרי שנה הם מוכיחים לי שאני טועה, אז אולי גם פלייאוף השנה? אחרי הכל, הם לא נחלשו ואפילו צירפו את חסן וויטסייד, אז אולי...
25.8 נק', 6.9 אס', 4.6 ריב', 37 אחוז מהשלוש, ו 52% אפקטיבי.
1. סטף קרי (גולדן סטייט, 1 גם בדירוגים האחרונים)
כאמור, סטף קרי הוא עדיין הרכז הטוב בעולם וזה אפילו לא קרוב. אמנם אוטוטו בן 31 וכבר לא ילד. אבל זה לא כאילו שהוא אי פעם הסתמך על אתלטיות. העובדה היא שברגע שדוראנט נפצע באמצע הפלייאוף, קרי השתלט על הקבוצה, הראה למה הוא הרכז הטוב בעולם. אכל את פורטלנד בלי מלח (וגם את יוסטון בשני המשחקים האחרונים) והיה טוב גם בגמר הליגה מול טורונטו, אבל שם הפציעות כבר הכריעו את הקבוצה.
גולדן סטייט הולכת להשתנות באופן רציני מאד בשנה הקרובה. קליי יהיה פצוע עד פברואר או מרץ. דוראנט כבר לא שם. ראסל מגיע והוא שחקן שדווקא אוהב את הכדור ביד (בניגוד לרוב שחקני הקבוצה), והתחושה היא של סיום שושלת. בעיניי, סטף צריך להוביל את הקבוצה לפלייאוף, כשגם סיבוב שני הוא הגיוני. כל דבר מעבר לזה הוא מדהים לאור הנסיבות, ועדיין – לדעתי זה בהחלט יכול לקרות. מדובר באחד הרכזים הטובים בהיסטוריה (בעיניי, שני רק למג'יק כרגע) והשחקן הכי מגניב שאי פעם כדרר על משחק כדורסל. אני רק מקווה שהחלום ימשיך. שאלות מעניינות הן: א. האם הוא יקבל הרבה מנוחה, כפי שקוואי קיבל שנה שעברה ו-ב. כמה הוא באמת יקלע? כי בלי דוראנט וקליי לידו, יש בהחלט קייס למלכות סלים. לא שזה באמת משנה, לשחקן כה לא אנוכי, וכה חזק אופי כמו סטף קרי.
27.3 נק', 5.2 אס', 5.3 ריב', 1.3 חט', 44% מהשלוש, 60% אפקטיבי. האיש פנומנלי.
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
