תראו, אני יודע שזו אמורה להיות רשימת 15. אבל באמת שאין לי מושג איך לצמצם את העמדה הכה עמוקה הזאת. עמדה בה יש לפחות 29 שחקנים ראויים (כלומר, בממוצע אחד לכל קבוצה, למרות כאן קבוצה אחת עם שלושה, ועוד כמה עם שניים). ותאמינו לי שזה אחרי שדווקא כן צמצמתי. כי למשל אוסטין ריברס שאני מאד אוהב לא פה אחרי עונה חלשה. אבל מי אמר שהוא לא יהיה אחד משלושים הסקנד גארדים הטובים בשנה הקרובה? אף אחד. אז כן, זו עמדה עמוקה, אבל האמת היא שהצמרת הבאמת גבוהה כמעט כולה עם סימני שאלה כאלה ואחרים, ושבאיזשהו מקום זה גם די קשה לדרג את כל החבר'ה האלה. אבל ננסה ונראה עד כמה נצליח ועד כמה אחרים יסכימו איתי. אגב, את מידלטון העברתי לסמול, רק שתדעו.
ואם כן, אזכורי כבוד כהרגלי, ויש הרבה כאלה: הדור הצעיר: קודם כל, הרוקי, אר.ג'יי בארט – אולי יהיה תותח, אולי יהיה אפאתי. לא יודע כרגע מספיק, אבל לפחות הניקס יכולים לפנטז. לאנדרי שאמט בקליפרס בעיניי נתן עונה מפעימה השנה, הוא פשוט קלעי גדול שיודע איך להשתחרר לקליעה ולשחק מצוין בלי הכדור. בקלות אפשר לחזות לו קריירה של ג'יי ג'יי רדיק, אבל עם קצת יותר הגנה. חלק מהספסל של הקבוצה האדירה הזאת, שבה גם כך היו שני שחקנים שישיים גדולים משנה שעברה (9.1 נק', 42% אדירים לשלוש) בוגדן בוגדנוביץ' של סקרמנטו הוא הבוגדנוביץ' היותר טוב, אבל צריך להודות שהשנה הוא נראה קצת פחות מבטיח מאשר בעונת הרוקי. עדיין יש לו רגעים בהם הוא מראה שהוא גאון כדורסל לא קטן, אבל נדמה לי שהוא כרגע בהחלט מאחורי ד'ארון פוקס או באדי הילד ברוטציית הגארדים של הקבוצה. (14.1 נק', 3.8 אס', 36% לא מזהירים מהשלוש). מאליק ביזלי הוא אחד משלושה גארדים של דנבר שיוזכרו כאן, ואני לא בטוח שהוא המבטיח פחות. חתולי וחביב, הוא חלק ברור מדור העתיד, וחלק משני בק-אפ גארדים (יחד עם מונטה מוריס) שמאד הפתיעו שנה שעברה בדרך של דנבר למקום השני במערב (11.3 נק', 40% מהשלוש) ג'יילן בראון (11 בדירוג הקודם). נדמה לי שקצת קפצתי מעל הפופיק שנה שעברה, בגלל הפוטנציאל ההגנתי שזיהיתי אצל הבחור, ובעיקר בגלל שהוא באמת שיפר הרבה בין העונה הראשונה לשניה שלו. הבעיה היא שבעונה השלישית הוא לגמרי דרך במקום ואף גרוע מכך, ובעוד הפוטנציאל ההגנתי לגמרי שם, אני לא בטוח לגבי זה ההתקפי. אבל אולי עם היררכיה טובה יותר בקבוצה ללא קיירי, הוא יזרח שוב (13 נק', 4.2 ריב', רק 34% מהשלוש למרות ש 53% אפקטיבי זה לא רע)
דור האמצע: האמת היא שזאק לאבין של שיקגו די צעיר (24) אבל זאת כבר עונתו השישית. בכל מקרה, נדמה לי שהוא הוכיח כמה שנים השנה –(א) שלפחות בקבוצה מחורבנת הוא יכול להיות המוביל, (ב) שהוא לא לגמרי מקרה אבוד כמוסר (ג) שיש מצב טוב ויותר מכך, שהוא עדיף על אנדרו וויגינס, חברו לשעבר ממינסוטה ושאולי כדאי לקבוצה רצינית שוב לתת לו צ'אנס (23.7 נק' [16 בליגה], 4.7 ריב', 4.5 אס', 37% מהשלוש). בחור נוסף שנמצא בערך אותו מספר שנים בליגה הוא טים הארדווי ג'וניור. הבחור בהחלט ממשיך להשתפר מדי שנה, ומנצל את העובדה שפיזית הוא אחד השחקנים היותר חזקים ברשימה הזאת. הוא לא אבא שלו, אבל הוא לגמרי שחקן לגיטימי בכל קבוצה. בחצי השנה האחרונה ובשנה הבאה בדאלאס (18.1 נק', 34% מהשלוש, שזה לא טוב, כמו גם ה-47% האפקטיביים). אוון פורנייה כבר שנים נמצא אצלי איפשהו, או ברשימה המרכזית או קצת מתחתיה. הבעיה היא שכבר 4 שנים הוא דורך במקום (וגם בקבוצה, אורלנדו), ולא נראה לי שבגיל 27 נראה מהבחור הבאמת אלגנטי, קפיצה ברמה. הוא תמיד יהיה צרפתי חביב, וככה זה (15.1 נק', 3.6 אס', 34% , שזה בגדול הכי גרוע בקריירה, מהשלוש). וגם מרקוס סמארט של בוסטון, שאחרי 6 שנים, נדמה לי שברור לגמרי שהוא לעולם לא יהיה יותר מאשר בולדוזר הגנתי שנותן אנרגיה, האסל, ומדי פעם כמה שלשות סטריקיות. כל קבוצה צריכה כזה, אבל נדמה לי שלבוסטון יש שניים כאלה ביחד עם בראון... (8.9 נק', 4 אס', 1.8 חט' [שישי בליגה], 36% מהשלוש).
המבוגרים (יחסית): בסופו של דבר, זו פונקציה של היררכיה, וכשיש לך בקבוצה עוד שני סקנד גארדים מעולים, ברור שגם וויל בארטון יירד בדקות ,וממילא גם בתפוקה. ועם זאת, העובדה היא שבמשחק 4 ההארכות המפורסם של דנבר מול פורטלנד, וויל ברטון היה שם הארכה אחר הארכה, וכשצריך עדיין סומכים על הבחור הזה שאני מאד מחבב (עכשיו שאני חושב על זה, יש בו קצת שון ליווינגסטון, אבל עם קליעה מהשלוש). (11.5 נק', 4.6 ריב', 34% מהשלוש). KCP שלא נמצא כאן ב HM אלא רק כדוגמה – היה אמור להיות הבולדוזר ההגנתי של הלייקרס בשנה שעברה, אבל השנה הם הביאו שני בולדוזרים רציניים, שלשניהם מגיע להיות ב HM. הראשון הוא אייברי בראדלי ששיחק אשתקד גם ביריבה העירונית, וגם בממפיס. יכולות הגנתיות אדירות תמיד היו לו, יכולות התקפיות סבירות גם כן. אבל נדמה שהמשחק שלו תפור למשחק ליד כוכבים שצריכים את הכדור, ונדמה לי שדווקא ההגנה שלו על הגארדים עשויה להיות אחת המפתחות העיקריים בהצלחה של הלייקרס בשנה הבאה (9.9 נק', 35% מהשלוש). השני הוא דני גרין, שאגב ראיינתי באחד על אחד איזה פעמיים אני תמיד אהבתי ותמיד אוהב. איש אינטליגנטי שהוא בעיניי שחקן הגנה טוב יותר אפילו ממה שחושבים (וחושבים שהוא שחקן הגנה מצוין, ועדיין. בעיניי אנדרייטד). אנדרייטד גם בתור השפעה קבוצתית, ואלוף נ.ב.א שוב עם טורונטו. כמו שאמרתי – ההגנה של הלייקרס על הגארדים (כשבפלייאוף גם רונדו במוד פלייאוף יצטרף) הולכת להיות בולדוזרית רצינית. חוץ מזה, הוא עדיין יודע לתקוע את השלשה כשצריך. (10.3 נק', 4 ריב', ובעיקר 45%(!!!) מהשלוש עם 2.5 שלשות למשחק).
שני הטובים באמת (כלומר, אלו שמדורגים 16-17, בלי סדר ביניהם. טוב, נו, למרות שאני מעדיף את הלבן הזקן) כי אם מדברים על קלעי שלשות מדופלמים, אי אפשר לקחת את זה מג'יי ג'יי רדיק (15 בדירוג אשתקד) שנתן עוד עונה התקפית נהדרת בפילדלפיה. למעשה, הטובה בקריירה בממוצע הנקודות. בגיל 35 הוא מגיע לפרויקט הבאמת מעניין שנבנה בניו אורלינס על תקן המבוגר האחראי, ונדמה לי שהוא ימשיך גם להמטיר שלשות בהתקפה, וגם להיות חור הגנתי. היה נכנס לרשימה העיקרית אם הרשימה פשוט לא היתה כל כך טובה ברמות האלה (18.1 נק', ויותר מ-3 שלשות במשחק ב 40% מצוינים). אריק גורדון (13 בדירוג הקודם), הוא בעיניי השחקן שהכי נהנה לשחק ליד ג'יימס הארדן, שאיכשהו תמיד מצליח למצוא אותו לשלשות רציניות. נכון, הוא גם מנצל את הכוח שלו לחדור פה ושם, אבל גם שם הוא מנצל את הריווח שהארדן נותן לו, ועם זאת בתפקידו – כשחקן שתוקע פגיונות ביריבים, הוא מדהים, ונדמה לי שהוא ימשיך להיות מדהים גם השנה, כשהוא ייהנה גם מהאסיסטים של המזוקן, וגם מאלו של הטריפל דאבליסט (16.2 נקודות ו 3.2 שלשות למשחק ב 36%)
ומכאן כמובן וכהרגלנו, לרשימה העיקרית:
15. ג'וש ריצ'רדסון (עבר ממיאמי לפילדלפיה) אני מאד מאמין בבחור הזה, וחושב שהוא הולך להיות אדיר השנה, ולהחליף את ג'ימי באטלר באופן מצוין בפילדלפיה. בשנתיים האחרונות הוא הצליח למצב את עצמו בתור הסווינגמן המוביל בקבוצה בה יש הרבה סווינגמנים טובים במיאמי. אבל לפחות השנה זה לא הספיק בשביל מקום בפלייאוף. אני לא חושב שהוא שחקן מבריק במיוחד, ואני די בטוח שהתקרה שלו נמוכה מזו של שחקנים אחרים ברשימה, אבל הוא נראה כמו מישהו עם מוסר עבודה רציני מאד – מה שמתבטא כאמור בהגנה, ואם מדובר בסוג של דני גרין אבל עם התקפה משודרגת בהרבה, אז מה רע? פילדלפיה של השנה היא קבוצה כבדה עם האריס, הורפורד, סימונס ואמביד. ונדמה לי שריצ'רדסון הוא בערך השחקן הבכיר הקליל או נמוך יחסית, שמשחק בה (למרות שגם הוא יותר סווינגמן, כלומר 2-3 מאשר קומבו גארד או 1-2). זאת קבוצה בה אין הרבה קלעי שלשות אמינים, ולכן 2.1 השלשות שהוא קלע שנה שעברה יהיו קריטיים. הוא בהחלט צריך למצב את עצמו כמישהו שיכול לזוז בין חסימות ולקלוע את האסיסטים של הורפורד וסימונס. למזלו, אכן יש לו שני מוסרים מעולים בקבוצה – אבל אם הוא יצליח גם להביא את עצמו לידי ביטוי בהתקפה מבחוץ, וגם לתת הגנה מאד יעילה ודינמית – פילי רק תרוויח. 16.6 נק', 3.6 ריב', 4.1 אס', 36% מהשלוש.
14. לו ווליאמס (14 בדירוג הקודם, קליפרס). לו ווליאמס עבר עונה מדהימה . אולי הטובה שלו בקריירה, ואם לא ברמה האישית אז בוודאי אם משלבים את ההצלחה של הקבוצה ,שהיתה בקלות ההצגה הכי טובה בלוס אנג'לס וגם נתנה פייט של ממש לווריורס, הרבה מאד בזכותו. כלומר, בעיקר בזכותו עם 69 נקודות, 21 אסיסטים ו-2 דאבל דאבלים בשני הנצחונות של הקליפרס בסדרה הזאת. חתולי ויעיל מתמיד, השחקן השישי של הליגה אמנם שיחק 7 דקות פחות מבעונה לפניה, וקלע 2.5 נקודות פחות, אבל גם קלע שיא של 27.1 נקודות פר 36, כשהוא באמת עושה את זה מכל טווח, ובעיקר דרך חוש אדיר לנקודות (אישית, הוא מזכיר לי מאד את סי.ג'יי מקאלם). אז אמנם האיש השישי הנצחי יהיה בשנה הבאה בן 33, שזה לא צעיר (אבל נראה שכרגע הוא רק במגמת שיפור), ואין לי ספק שגם בקליפרס של השנה הבאה הוא יעלה מהספסל ויהיה חיוני לחלוטין. ההבדל הוא רק שזאת השנה הראשונה בה הוא בדרך כלל לא יהיה האופציה ההתקפית הראשונה כשהוא על המגרש, אלא לעיתים קרובות האופציה ההתקפית השלישית אחרי שני הכוכבים הגדולים שהקליפרס הביאו, ומעניין מאד איך הוא יסתגל לסיטואציה החדשה. ועם זאת, עם אופי נוח מאד ועם היכולות שלו, אני לא דואג. הוא ימשיך להיות קריטי, חיוני וחתולי. 20 נק', 5.4 אס', 36% מהשלוש.
13. גארי האריס (דנבר, 12 בדירוג אשתקד) לכאורה עונת שפל, אבל למעשה נדמה לי שהפציעות הכריעו אותו, ובאופן כללי אני מאד מאד אוהב את השחקן הזה. זה מעניין לראות אותו ליד ג'מאל מוריי בעל ההייפ הגבוה הרבה יותר – ג'מאל מוריי חזק, יעיל וטוב. אבל גארי האריס פשוט הרבה יותר יצירתי בדרך לסל, וזה אפילו לא קרוב. ואם כבר מדברים על לא קרוב – אז ההגנה של גארי האריס עצומה (כנראה הטוב בקבוצה, בטח עם ההזדקנות של פול מילסאפ). כל זה לא אומר שהוא לא ירד בעונה האחרונה מעט, וברור לחלוטין שהפציעות השפיעו עליו רבות. הוא קלע כמעט 5 נקודות פחות מבעונה הקודמת, שיחק רק 57 משחקים, ואולי בעיקר המקום בו הוא באמת היה חזק – אחוזים עצומים מכל הטווחים (57% אפקטיבי בעונת 16-17 ו 17-18) הוא ירד לחלוטין לאיזור ה 49% בעונה האחרונה, כשגם אחוזי השלוש יורדים מאיזור ה 40% בשתי העונות הקודמות לאחרונה, לאיזור ה 34% בעונה האחרונה. אין ספק שהוא לא היה בשיאו, אבל: א. הוא רק בן 25 השנה. ב. הוא כאמור היה פצוע למדי בעונה האחרונה, ואני מאמין שהוא יחזור להיות אדיר ובעיקר מאד יעיל גם השנה. כאמור, אחד מבין שלושה סקנד גארדים מצוינים בקבוצה הזאת, אבל הוא הטוב בהם, והוא ימשיך להיות כזה. רק שיהיה בריא. 12.9 נק', 34% מהשלוש.
12. דווין בוקר (פניקס, 9 בדירוג הקודם) כשהתחלתי לכתוב את רשימת ה HM בעמדה, עמדה בפניי השאלה הבאה: במה תכל'ס, בוקר כל כך שונה מזאק לאווין אותו אפילו לא חשבתי לשים ברשימה העיקרית. אבל האמת היא שבניגוד ללאווין (ועם כל הכבוד לאתלטיות העצומה שלו), בוקר הוא באמת משהו אחר, ופוטנציאלית בקלות אחד מהחמישה הגדולים כאן. הוא חזק וגדול, מדויק להחריד, יודע למסור (גם אם הוא לא באמת פוינט גארד, כפי שהוא שיחק בדרך כלל השנה), והוא קולע בקלילות ששמורה רק לגדולים באמת (או לקליי תומפסון, שחקן שלו בוקר מושווה תמידית). האמת היא שהכשרון של בוקר הוא באמת נדיר. אבל באותה מידה יש לו שלוש בעיות: הראשונה היא שזו כבר העונה הרביעית והוא לא לוקח את פניקס לשום מקום. השניה היא שבניגוד למורו ורבו קליי, בוקר הוא שחקן הגנה בינוני ומטה. והשלישית היא שלמען האמת הוא בחור די פציע שפספס 46 משחקים בשנתיים הקודמות. עדיין צעיר מאד, ומה שמפחיד הוא שעדיין יש לו גרף שיפור, אבל הוא באמת צריך לקחת את הדרייב הזה ולהתחיל לנצח משחקים. השנה סוף סוף הביאו לו רכז נורמלי (רוביו) שיחזיר אותו לעמדת הסקנד גארד, ועם התבגרות מסוימת של שאר הסגל (אייטון בעיקר) ועומק נוסף (שאריץ', קמינסקי), אולי פניקס סוף סוף תיראה כמו קבוצה. לא קבוצת פלייאוף, אבל קבוצה – גם זה לא יזיק, ואולי סוף סוף תהיה לבוקר מוטיבציה לעשות דברים גדולים ולא רק דברים ש(עבורו הם) קלים. 26.6 נק' (7 בליגה), 4.1 ריב', 6.8 אס' (14 בליגה), רק 33% מהשלוש (הגרוע בקריירה) אבל 52% אפקטיבי (הטוב בקריירה)
11. ויקטור אולדיפו (אינדיאנה, 6 בדירוג שנה שעברה) האמת היא שאין לי מושג איך אולדיפו יחזור מפציעת הברך הקשה שלו, ולכן תקעתי אותו במקום ה-12. בריא, הוא כמובן גבוה הרבה יותר, אבל הפציעה הזאת בהחלט יכולה להשפיע לו רבות על הקריירה. בכל מקרה, אולדיפו הוא סיפור נפלא של שחקן ששיחק חצי עשור בליגה (אורלנדו ואוקלהומה) עד שהוא סוף סוף הגיע לפני שנתיים לאינדיאנה שם הוא פרץ לחלוטין. הן כשחקן התקפה אתלטי, חתולי ונהדר, והן ואולי בעיקר – כאחד מהשומרים הטובים והאנרגטיים בליגה. למרות זאת, חובה לציין שעוד לפני הפציעה, אולדיפו שנתן עונת 17-18 לפנתיאון נתן עונת 18-19 קצת פחות טובה עם ירידה, בעיקר בהתקפה, עם ירידה בממוצע הנקודות, האחוזים מהשדה וגם החטיפות. ועדיין, כשהמאזן הקבוצה איתך הוא 11-25, ואילו בלעדיך הוא 23-23, כנראה שאתה עושה משהו טוב, ואולי יש לך אפילו קייס ל MVP, גם אם המספרים לא תמיד שם. אישית, אני לא מאמין שהוא יחזור באותה רמה, הפציעה שלו באמת היתה קשה. ואם יש משהו שהפציעה עשתה עבורו, היא לפתוח לו גם אפיקים אחרים (אחד מהמשקיעים הגדולים בנ.ב.א, וגם מתכוון לפתוח סטארט-אפ משל עצמו). אינדיאנה הוסיפה שחקן איכותי כמו ברוגדון לסגל, אבל גם איבדה את בוגדנוביץ' ואת קוליסון ולא נראית השנה כמו קבוצה שתעשה דברים גדולים. למרות שאם במקרה אולדיפו יחזור בערך בינואר, וכן יחזור להיות כפי שהיה – הם יכולים עוד לעשות עוד פלייאוף. כך או כך, אני נותן לו ליהנות מהספק, חלקית. 18.8 נק', 5.6 ריב', 5.2 אס', 1.7 חט', 34% מהשלוש.
לפני שאמשיך לדרג, אני חייב לציין שבין המקום הרביעי למקום העשירי מאד קשה לדרג (ולכן שמתי את אולדיפו והספקות במקום ה-11), באמת שזה דירוג על מילימטרים.
10. ד'אנגלו ראסל (גולדן סטייט) ובין כל הדירוג הצמוד הזה, ראסל נמצא יחסית במקום נמוך (11), בעיקר בגלל שהוא פחות מוכח מאחרים ונתן תכל'ס רק עונה אחת טובה בקריירה. למרות שהמעבר שלו לשיטה שהיא גולדן סטייט יכולה לעשות לו רק טוב. בסופו של דבר, השנה האחרונה שלו בתור (בעיקר) פוינט גארד היתה באמת מעולה עם מספרי קריירה בממוצע נקודות, אסיסטים, אחוזים מהשלוש ואחוזים אפקטיביים, ולמרות בק-קורט טוב מאד של הקבוצה מברוקלין, היה ברור שהוא השחקן המוביל שם, והיחיד שהוא סוג של סופרסטאר בקבוצה שהיתה מרענן רשמי ועשתה פלייאוף מפתיע למדי. רבים מדברים על ההתאמה שלו לגולדן סטייט, כשהבעיות הן לכאורה 2. קודם כל, העובדה שהוא שחקן שצריך את הכדור ביד, ושנית – מה בדיוק המקום שלו בין סטף וקליי (לכשיחזור). למען האמת, אני לא דואג לגבי השאלה השניה. מערך של שלושה גארדים מובילים, בטח כשאחד מהם הוא סטף בן ה-32 והקצת פציע הוא סביר מאד. לגבי השאלה הראשונה, אני גם דואג פחות משחושבים. בסופו של דבר יש 35 שחקנים בליגה, שמחזיקים יותר בכדור פר פוזשן מאשר ראסל. אמנם אף אחד מהם לא נמצא בגולדן סטייט (כמובן), אבל זו סטטיסטיקה לא רעה לפוינט גארד, וכזאת שאומרת שהוא יודע לשחרר את הכדור, ולא תמיד צריך את הכדור ביד. אז לשחרר את הכדור הוא יודע, אבל לקבל אותו קצת פחות כשהוא קולע רק 4 נקודות למשחק (כלומר בקושי שני סלים) מקאץ' אנד שוט. ובקבוצה בה נמצאים מובילי הליגה מהבחינה הזאת ובקלות (סטף וקליי, שניהם עם 9.5 נקודות של קאץ' אנד שוט למשחק, לגמרי מקומות 1-2 בליגה), זאת קצת בעיה. אבל ראסל בחור אינטליגנטי וסטיב קר הוא מאמן עצום, ואני דווקא כן מאמין שזה יעבוד, או לפחות רוצה להאמין כך. שילוב מוצלח שלו, יכול להביא את גולדן סטייט לרמות הגבוהות גם בעידן פוסט דוראנט ואיגודלה. 21.1 נק', 3.9 ריב', 7 אס' (10 בליגה), 37% מהשלוש, 51% אפקטיבי.
9. סי.ג'יי מקאלם (פורטלנד, 8 אשתקד). שוב, במילימטרים של הדירוג הזה, החלטתי שמקאלם נמצא קצת מעל זה שמאחוריו, וקצת מתחת זה שלפניו, למרות שזה באמת צמוד. והוא יורד בדירוג למרות שלא רק שהקבוצה שלו הצליחה באופן פנומנלי השנה, אלא שהוא היה שחקנה הטוב ביותר בשתיים מתוך שלוש סדרות פלייאוף, ובעיקר בסדרה האלמותית מול דנבר (בעיניי, אחת הסדרות המרתקות בהיסטוריה של המשחק). הוא עדיין קלעי סופר יציאתי עם ביצים מברזל שנמצא לכאורה בשיא הקריירה שלו. אז למה רק עשירי? אולי בגלל שבהגנה יש כמה שחקנים טובים ממנו. אולי בגלל שהקליעה שלו בכל זאת פחות אבסולוטילת. אולי בגלל שהוא לא יכול לתרום להנהלת המשחק כמו שחקנים אחרים ברשימה הזאת, למרות שהוא סקורר פנומנלי. בכל מקרה, כהרגלי, גם השנה אני סקפטי לגבי פורטלנד. נכון שהם מוכיחים לי שנה אחרי שנה למה אני אדיוט, ולמה הם קבוצה גדולה כשסטוטס ושני שחקני הקו האחורי ,לילארד את נושא הפסקה – הם המובילים המובהקים, ובכל זאת המערב נראה חזק מתמיד. מקאלם ימשיך לתקוע יתדות בלב היריבות, ועדיין אני לא בטוח שהם יכולים (תלוי גם בפציעה של נורקיץ'). כך או כך, מקאלם הוא בלי שום ספק, קלעי פנומנלי וסקנד גארד גדול. 21 נק', 4 ריב', 38% מהשלוש, אבל בעיקר 53% אפקטיביים נהדרים.
8. דמאר דרוזן (סא"ס, 4 בשנתיים האחרונות) טוב, יאללה. החלטתי להתיישר עם הציבור ולהודות שכנראה שדמאר דרוזן לא ייקח אף קבוצה לאף מקום. האמת היא שכמו רבים מהחבר'ה פה, גם הוא השתפר באספקטים מסוימים השנה. נראה שההגנה שלו השתפרה, אבל חשוב מכך – יכולת המסירה והובלת הכדור שלו השתפרה ללא היכר (והיא טובה משל הבחור שהחליף אותו בטורונטו ולקח אליפות ואז עבר לקליפרס). אבל אם בטורונטו, דווין קייסי עוד הכריח אותו לזרוק שלשות, הרי שבסן אנטוניו הוא הפך להיות בן סימונס במשרה מלאה. ואם כבר, הוא גם היה נראה פחות אסרטיבי בעונה הרגילה משהוא היה נראה בספרס, ופעמים רבות הוא נתן לאחרים להוביל. מצד שני, דווקא בפלייאוף תחת פופ הוא נראה הרבה יותר טוב משהוא היה נראה בטורונטו עם סדרה מצוינת ושבעה משחקים מול דנבר עם 22 נקודות, 7 ריבאונדים ולפחות שני נצחונות שנעשה בעיקר בגללו. אז מצד אחד הוא תפס את עצמו, אבל מצד שני הוא מוגבל בגלל יכולת הקליעה, ומצד שלישי הוא הפך להיות מנהל משחק מדופלם בקבוצה בה הרכזים המובילים הם או שחקני הגנה בעיקר (וויט, מורי) או שלשנים בעיקר (פורבס) אבל בטח שלא מנהל משחק דגולים. אני תמיד אומר שאני אוהב אותו וזה עדיין נכון, אבל בוא נגיד שהאפסייד של כמה מהחבר'ה האחרים כאן פשוט גדול יותר ודרוזן כנראה לעולם לא יהיה השחקן שהוא הכי מזכיר בעולם – קובי. 21.2 נק', 6 ריב', 6.2 אס' (16 בליגה), 49% אפקטיבי.
7. בראדלי ביל (וושינגטון, 7 שנה שעברה) ומשחקן שאני מאד אוהב לשחקן שאני דווקא הרבה פחות אוהב. שחקן שמצד אחד הוא אולסטאר ברור, ומצד שני הוא טעון הוכחה לחלוטין. האיש עם הזריקה היפה במשחק, וכיום באופן ברור הכוכב הגדול של הקבוצה האפורה מהבירה. אחד שכן שיחק בפלייאופים אבל לא באמת יכול לקחת קבוצה בעצמו לשם, עדיין צעיר, השנה אפילו לא פציע, לא בטוח מה מעמדו בחדרי הלבשה, ובאופן כללי – סט כלים מושלם לסקנד גארד, אבל לא בטוח לגמרי שהרבה יותר מזה. גם הוא, כמו סקנד גארדים אחרים פה (למשל, זה שאחריו ברשימה, אבל גם דווין בוקר ואחרים) ניסה לתרום השנה בעוד אספקטים, כולל ניהול משחק. במיוחד ברגע שג'ון וול נפצע (6 אס' בממוצע למשחק מאז הפציעה). אבל בסופו של דבר, הוא כבר שנים משחק בקבוצה בינונית לחלוטין, ועוד לא הוכיח שהוא יותר מזה. כלומר, כן. הוא הוכיח שבניגוד לדווין בוקר למשל, הוא כן עושה פלייאופים ואפילו סיבוב שני (שלוש פעמים בקריירה), כך שהוא פחות טעון הוכחה מחלק, אבל בהחלט יותר טעון הוכחה מאחרים. ומכיוון שגם את השנה הנוכחית הוא ישחק בדרך כלל בלי ג'ון וול (שאני מניח שאולי יחזור אם בכלל רק בחצי השני של השנה), ובגלל שהשנה היחיד שנראה בקבוצה פרט אליו כמו שחקן כדורסל הוא רוי הוצ'ימורה הרוקי, או הגופה (שהלוואי שתקום...) של אייזיאה תומאס, סביר מאד להניח שהוא יחזור לראות את הפלייאוף בטלויזיה. מה שכן – אני צופה לו ממוצעי קליעה אדירים, בדיוק כפי שהם היו בעונה הקודמת. 25.6 נק' (11 בליגה), 5 ריב', 5.5 אס', 1.5 חט' (17 בליגה), 35% מהשלוש, אבל בעיקר 54% אפקטיבי מצוין.
6. באדי הילד (סקרמנטו) עונת קפיצה רצינית לבחור הזה, ואני מניח שרבים פה יחשבו שאני מדרג אותו גבוה מדי. אבל באופן אישי, אני קצת חולה על הבק-קורט של סקרמנטו, נע מצוין בין חסימות (שמיני בליגה בנקודות שבאות מתזוזה בין חסימות, כששני הראשונים הם כמובן הספלאש בראדרס), אבל גם יכול לעלות לשלשה מכדרור, ולדעתי עוד יעשה את זה ביעילות רבה יותר ויותר. הגיע לליגה מבוגר למדי (בגיל 24) אבל בהחלט נראה בוגר וכשחקן שסוף סוף הבין מהו הנ.ב.א ואיך הוא יכול להביא את אינטליגנציית המשחק שלו, ובעיקר את הדיוק הנפלא שלו מהשלוש לידי ביטוי. כמו שאמרתי, הבק-קורט של סקרמנטו מגניב. יש להם את בוגדנוביץ' שכבר הזכרתי שהוא ממזר קטן ותחמן, יש להם את ד'ארון פוקס שהזכרתי בצמרת דירוג הרכזים, ושהוא פשוט יופי של שחקן אנרגיה ומנהל משחק, ויש להם את יוצר הנקודות הנפלא הזה – באדי הילד, שלדעתי רק יילך ויתמקצע יותר ויותר עם השנים, כי הוא באמת יודע לשים את הכדור בסל. בשיאו, הוא יכול להיות ג'יי ג'יי רדיק, אבל עם יותר כדרור, והרבה יותר הגנה, וזה המון. בגדול, סקרמנטו לא מאד שונה מהקבוצה של שנה שעברה (ודדמון במקום קאולי סטיין זה שנמוך למרות שהוא יכול לזרוק שלשה פה ושם), אבל כבר שנה שעברה הם היו אחת הקבוצות המהנות בליגה, והשנה יהיה להם עוד ניסיון, כשאני חוזה שיפור רציני הן של פוקס והן של הילד, ואם הילד אכן יצדיק את המקום השישי פה, אז יש מצב שהקינגס אפילו יצליחו להשתחל למקום השמיני בפלייאוף התחרותי של המערב. 20.7 נק', 5 ריב', 3.4 שלשות ב 43%, וגם 56% אפקטיבי.
5. דונובן מיצ'ל (יוטה, 5 גם שנה שעברה) בעיניי, אני חייב לציין, ולמרות שיפור סטטיסטי, הוא נתן עונת סופומור קצת מאכזבת ולא הצליח לקפוץ מרמה של אולסטאר לרמה של סופרסטאר, ובעיניי זה קצת מטריד כי יכולת ההמצאה שלו, והאתלטיות האדירה שלו בעונה הראשונה, הראו לי ניצוצות אמיתיים של דווין וויד, ואחרי השנה השניה אני פחות בטוח, כשאחת מנקודות התורפה שלו היא עדיין לפעמים בחירת זריקות לא נכונה. למרות זאת, בסופו של דבר, כן היה שיפור ברוב המדדים הסטטיסטיים, ומיצ'ל בהחלט הצליח למצב את עצמו בתור הגו-טו-גאי ההתקפי המובהק של הקבוצה החביבה הזאת. אמנם השנה היא היתה קצת פחות חביבה, כשהיא הפסידה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף ללא תנאי של ממש ליוסטון, ועדיין מיצ'ל כן מיצב את עצמו בתור שחקן שיכול לקחת דרך ההתקפה קבוצה לפלייאוף (כמובן, זה לא מזיק שבהגנה יש את שר ההגנה הצרפתי הז'לוב), הוא עדיין מנצל אתלטיות וחוש כדורסל גבוה בשביל ליצור נקודות ברמה גבוהה, והראה לפרקים אפילו יכולת לנהל משחק כשריקי רוביו הפך להיות נטל לפעמים. יוטה עשתה קיץ גדול, והביאה את קונלי שהוא בוודאי מנהל משחק אדיר. קונלי אמנם מעולם לא שיחק עם קלעי ברמה של מיצ'ל (הסקנד גארד שלו לאורך רוב תקופת ממפיס היה טוני אלן הנגר) אבל נדמה לי שבתור שחקן נטול אגו כמעט לחלוטין, הוא יוכל עוד יותר למקסם את היכולות של מיצ'ל. מצד שני, נדמה לי שהשאלה הגדולה השנה היא לא כמה מיצ'ל יקלע (כי לא רק קונלי, אלא גם בוגדנוביץ' הובא ויצטרך לגנוב את מנת הזריקות שלו) אלא כמה יוטה תצליח,ונדמה לי שהשנה יותר מתמיד פחות מסיבוב שני, יהיה כשלון רציני – והשאלה, האם מיצ'ל הוא הביאה החדשה של ווייד, תאבד מעוצמתה. 23.8 נק' (15 בליגה), 4.1 ריב', 4.2 אס', 1.4 חט', 36% מהשלוש.
4. לוקה דונצ'יץ' (דאלאס) ולמה הפנומן הסלובני הוא מעל מיצ'ל? בעיקר, כי בעיניי הוא נתן עונת רוקי מרשימה אף יותר מזו שהגמד השרירן והאתלטי נתן לפני שנתיים. דיברו רבות על דונצ'יץ' כבר בת'רד הקודם שלי על פוינט גארדים, ועכשיו אני מסיים את המסתורין ושם אותו במקום הרביעי בדירוג הנוכחי. אבל אציין זאת – אני עדיין לא משוכנע. כי לצד רגעים מבריקים יש לו גם רגעים של ראש בקיר, והרבה כאלה. ויחד עם העובדה שיש לו את הסטפ בק (השני... אחרי הארדן) הטוב בעולם, יש גם את העובדה שלפעמים החדירות שלו לא ממש הולכות כמו שצריך. וליד העובדה שלפעמים המסירות שלו הן אל-לה סטיב נאש, לפעמים הן גם לא שם. אבל לפחות הוא עונה על השאלה – מה היה בודירוגה שווה בליגה שמעבר לים, והתשובה היא שלא מעט. למרות הכל. יש לסלובני הילה אמיתית של סופרסטאר, כולם רוצים שהוא יהיה סופרסטאר, ויש לו מספיק שכל ומספיק אפסייד בשביל להיות סופרסטאר.. עזבו – בשביל להיות לארי בירד המודרני. זה המקום אליו הוא צריך לשאוף. הוא רחוק מלהיות שם, המסירות שלו לא מבריקות כמו של הציפור, ובוודאי שההחלטות לא. אבל הוא אפילו לא בן 20 והוא עוד יהיה שם, ונדמה שדאלאס תהיה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה של הליגה שתובל על ידי שחקן אירופאי לא רק עשרים שנים רצופות, אלא כנראה שלושים. אבל האמת היא שאני קצת מתקטנן, כן, הוא יכול לשפר דברים קטנים מעט, אבל עם אתלטיות בינונית (ומטה, אם להיות הוגנים) הוא עושה דברים מדהימים בגיל 19, והוא עוד יעשה דברים מדהימים. השאלה היא רק האם הוא יכול לעשות את מה שנוביצקי עשה – וזה להפוך את דאלאס לקבוצת צמרת במשך עשור, ופה אני פחות בטוח. דאלאס, אמנם בונה קצת על כך שפורזינגיס יחזור טוב, אבל אני סקפטי. איתו? זאת תהיה נבחרת אירופה בפעולה. בלעדיו, זה יהיה דונצ'יץ' שעוד ישתפר ויהפוך להיות לארי בירד. אישית, אני לא רואה פלייאוף בעתיד הקרוב של דאלאס, אבל למען האמת – אני רואה המון המון פלייאופים בעתיד הקצת יותר רחוק, העתיד של לוקה. 21.2 נק', 7.8 ריב', 6 אס' (19 בליגה), רק 33% מהשלוש (שעוד ישתפרו), 50% אפקטיבי זה סביר.
3. קליי תומפסון (גולדן סטייט, 2 בעונה הקודמת) אני מאמין שגולדן סטייט היו לוקחים ת'ריפיט גם ללא דוראנט, לו רק היה להם את קליי בריא. הוא בהחלט ההבדל בין אלופה לבין פיינאליסטית (או פחות) והוא כנראה עדיין הסקנד גארד השני בטיבו בתבל, עם כל הכבוד לזה ששמתי לפניו. אבל בגלל שהוא יהיה פצוע עד ינואר או פברואר, ובגלל שיש איזשהו ספק לגבי האופן בו הוא יחזור, הורדתי אותו מקום אחד, למרות שאני מאד אתאכזב אם אכן כך יהיה. האמת היא שאם להתעלם לרגע מהבחור במקום הראשון ברשימה, קליי תומפסון הוא השחקן המושלם לכל קבוצה – לא צריך את הכדור ביד, נע בין חסימות כמו אלוהים, צריך שבריר שניה לקלוע, ותופס לפעמים ימים של 10 שלשות או 60 נקודות. וזה רק בהתקפה, כי בהגנה הוא לוק-דאון דיפנדר כשהוא רוצה ויכול לשמור על 4 עמדות. כשמצרפים את זה למה שנראה כמו אופי נוח יחסית מקבלים שחקן שכל אחד רוצה, ורק לגולדן סטייט יש, במיוחד אחרי שהחתימה אותו הקיץ על חוזה עתק. אבל כאמור, הבחור פצוע, וייקח לו קצת זמן לחזור, ונראה איך. ויש מצב טוב שהוא בכלל ישחק השנה בעמדת הסמול פורוורד, ויהפוך את הסמול בול של גולדן סטייט לעוד יותר סמול בול (תארו לכם חמישייה של קרי, ראסל, קליי, דריימונד ולוני). בכל מקרה, התפקיד של סטף וראסל כרגע הוא לדאוג לקבוצה להגיע לפלייאוף ולנסות לקבל שם את קליי בשיאו, כי קליי בשיאו וכך גם פתחתי בפסקה הקודמת – יכול אולי אפילו להספיק לריצת אליפות נוספת, אם וכאשר. 21.5 נק' (18 בליגה), 3.8 ריב', 40% מהשלוש (3.1 שלשות למשחק)
2. ג'ימי באטלר (עבר מפילי למיאמי, 3 בדירוג הקודם) אני מתחיל להאמין שבאטלר עובד על כולנו. אני זוכר ראיתי אותו עם מינסוטה מול הקליפרס בסטייפלס השנה, ובמשך שלושה רבעים הוא היה סטטיסט מוחלט, אשכרה שביתה איטלקית. ואז ברבע האחרון הוא התחיל לקלוע וכמעט ניצח עבור הזאבים את המשחק. המספרים שלו בחצי העונה עם פילדלפיה הם אולי הגרועים בקריירה, אבל בסדרה העצומה מול פילדלפיה, פתאום היה ברור שהוא בא לעבוד ,כשאחרי משחק ראשון בסדרה עם 10 נקודות ב 4-12 מהשדה, הוא סיים את הסדרה עם 22 נק', 7 אס', 6 ריב'. הנה עוד סטטיסטיקה מרשימה – 34% מהנקודות שלו מגיעות ברבע האחרון, כשהוא שני בליגה (בין מובילי הקליעה) אחרי לו ווליאמס עם 38% אבל הרחק מעל כל האחרים. האיש בא לשחק כשצריך, זה ברור. מצד שני, גם ברור שלבאטלר יש אופי, ובכן, מיוחד למדי. במינסוטה הוא גם שבת איטלקית פה ושם, וגם דיבר רבות נגד המוסר בקבוצה, וגם בפילדלפיה היה נראה שלפעמים נוח לו לתת לכל אחד מארבעת חברי החמישייה האחרים להוביל, כל עוד הוא לא עושה את זה. וגם, יותר מדי פעמים הוא לא הגיע לדאבל פיגר במשחק בפילי (7 משחקים מתוך 55) שזה לפעמים בלתי נסלח. ואם כבר דיברנו על הסדרה הנהדרת שלו מול פילי, צריך גם להזכיר שבסדרה ההרבה פחות תחרותית מול ברוקלין הוא היה הרבה פחות טוב, וב-3 מתוך 5 משחקי הסדרה הוא קלע פחות מ-11 נקודות. למעשה, המשחק הטוב ביותר שלו בסדרה, היה גם המשחק התחרותי ביותר בסדרה – הראשון בו הקבוצה הפסידה ובאטלר קלע 36 נקודות. גם בממוצע העונתי, הוא קולע טיפה יותר במשחקי הפסד מאשר במשחקי ניצחון. אמנם ההפרש לא משמעותי (חצי נקודה בערך) אבל גם היא מספרת את אותו סיפור. את באטלר לא מעניין משחקים צמודים, הוא רוצה להיות הגיבור של משחקי ניצחון, אבל בדיוק כמו במשחק ההוא מול הקליפרס וכמו בסדרה מול פילי, הוא פשוט לא טוב מספיק תמיד בשביל לעשות את זה. מה שלא אומר שהוא לא מעולה. אחרי הכל, שמתי אותו במקום השני בדירוג הצמוד מאד הזה. הוא שחקן הגנה נפלא, הוא קילר כשצריך, הוא אול אראונדר, והוא שחקן עם אופי חזק. ובעיקר – הוא ירצה להוכיח שהוא יכול להוביל קבוצה לפלייאוף, ומיאמי היא המקום המושלם בשבילו לעשות את זה עם שני צעירים שנראים מתאימים לו מאד באופי, כמו באם אדביו וג'סטיס ווינסלו. באטלר צריך אתגר, וצריך אנשים לצידו שנענים לאתגר, ונדמה לי שמיאמי עובדת בשני הקריטריונים, ואם זה כך – צפו לעונה אדירה של הבחור הזה. 18.7 נק', 5.3 ריב', 4 אס', 1.9 חט' (חמישי בליגה), 35% מהשלוש
1. ג'יימס הארדן (יוסטון, ראשון כמעט כל שנה ובלי שום ספק הסקנד גארד הגדול של העשור). בק-סטפ, סייד-סטפ, שבירת קרסוליים, הטעייה לימין, הטעייה לשמאל, הטעייה אחורה, הטעייה קדימה. הארדן הוא לא המכדרר הטוב בכל הזמנים (ע"ע קיירי או סטף) אבל הוא כן השחקן עם עבודת הרגליים הטובה בכל הזמנים, ונדמה לי שזה אפילו לא קרוב. אין לי מושג איך השמנמן המזוקן הזה עושה את זה כל פעם מחדש עם אתלטיות בינונית ומראה של היפסטר מברוקלין, אבל עובדה. והעובדה היא שהוא שחקן שקולע מתי שבא לו, ואיך שבא לו. מצד שני, זה גם די מגעיל. דאנטוני עבר מהתקפת ה-8 שניות המהירה שהוא הוביל עם סטיב נאש בפניקס, למשהו שהוא בידוד אחד גדול. 16.4 בידודים יש לג'יימס הארדן במשחק. במקום השני אמנם ג'ון וול, ובשלישי ווסטברוק (עוד נגיע לזה), אבל המדהים הוא שלראשון יש 5.6 ולשני 4.9... כלומר, הארדן עושה פי שלוש יותר בידודים מכל שחקן אחר בליגה. הוא עושה את זה ב 49% מההתקפות שלו. אבל גם ביעילות מחרידה (1.11 נק' למהלך, הרבה יותר גבוה מכל אחד שנמצא מתחתיו ברשימה, כשרק במורד הרשימה תמצאו שלושה שמות אחרים שנמצאים לפחות קרוב – מידלטון, דרק רוז ו... הבחור כאן מתחת, ג'ימי באטלר (1.1 נק' למהלך). גם אם ניקח רק את מהלכי הבידוד שלו, ג'יימס הארדן עדיין ידורג בצמרת הליגה בקליעה (טוב, מקום 40 אבל עדיין.... רק מהלכי בידוד) והאחוז האפקטיבי שלו במהלכים האלה הוא 51.2% מעולה (שישי מבין אלו שצוברים לפחות 2 נקודות ממהלך בידוד במשחק, אחרי באטלר, מידלטון, רוז, אוסטין ריברס (יוסטון) ודינווידי. ואל תשכחו, האיש נמצא בצמרת האסיסטים בליגה כבר כמה שנים ברציפות כשבשנה האחרונה הוא שביעי בליגה, וזה עוד בקבוצה בה משחק האסיסטר הגדול של העשור, אחד, כריס פול. ואחרי כל הנתונים האלה על הבידודים שלו ועל ההתקפות האיטיות של הקבוצה (הקבוצה הרביעית הכי איטית בליגה), צריך גם להזכיר שיוסטון אמנם נמצאת בצמרת הגבוהה של הליגה כבר 5 שנים ברציפות עם הארדן, אבל שבסופו של דבר, הוא מעולם לא הצליח לעבור את גמר המערב וניגף פעם אחר פעם, גם אם נתן פייט. וצריך גם לזכור שהווריורס ניצחו את הארדן ויוסטון ללא דוראנט במשחק וחצי האחרונים בסדרה, וזה כשבמשחק החמישי אחרי שדוראנט נפצע, הארדן היה אנמי לגמרי וכמעט ולא זרק, ואילו במשחק השישי והאחרון בסדרה הוא החטיא 14 מתוך 25 זריקות (שזה לא נורא) אבל גם 5 מתוך 12 זריקות עונשין, שזה די בלתי נסלח לשחקן ברמתו. ושבסופו של דבר, באופן קבוע, הוא פשוט פחות טוב בפלייאוף מאשר בעונה הרגילה, ושיש לו בעיה עם הגנות שמתכווצות, גם אם גם מולן הוא קולע 30 נקודות למשחק (אבל עם אחוז שימוש הכי גבוה בליגה, 37%). טוב, נדבר על העונה הבאה? נדבר. כי אני לא יודע איך זה יעבוד עם עוד מבודד שצריך את הכדור ביד כמו ראסל ווסטברוק. זה אמנם עבד חלקית בין ווסטברוק לפול ג'ורג', אבל ג'ורג' פחות צריך את הכדור ביד מהארדן, ובעיקר זאת שיטה אחרת לגמרי. דאנטוני לא הוכיח שהוא יודע איך באמת לחלק כוחות בין שחקן אנוכי הרבה פחות כמו פול, ובין הארדן. ואני לא רואה איך עם ווסטברוק, הוא פתאום כן יצליח. אם כן, זה יהיה מופתי. אבל איכשהו אני פשוט לא מאמין בציוות הזה. אם נחיה גם נראה, אבל בינתיים נסתפק לבטח בעוד שכלול עבודת רגליים של האיש הזה, ובעוד המצאה התקפית שמעולם לא ראינו בעבר, ושהארדן עושה על אוטומט. 36.1 נק' (ראשון בליגה), 6.6 ריב', 7.5 אס' (7 בליגה), 2 חטיפות (שני בליגה!), 37% מהשלוש, 54% אפקטיבי.
_________________ תודה לאלוהי הבירה
|