|
צמרת אדירה, אמצע בינוני, תחתית סבירה לכל היותר. זוהי עמדת הסמול פורוורד היום – עמדה בה עדיין משחקים אולי הכוכבים הגדולים של המשחק, אבל בסופו של דבר אין בה את העומק או האיכות שיש בעמדות אחרות שנסקרו בינתיים, ואתם תראו את זה כבר כשאדבר על ה HM.
אחד הדברים המעניים באמת פה, הוא שאפילו רשימת ה HM, מתחילה להיות די מבוגרת. התפיסה הקלאסית אומרת שהסמול פורוורד צריך להיות איש של כל האמנויות, אחד שיכול גם להוליך כדור, גם לעשות פוסט, גם למסור, גם לקלוע, גם להוריד ריבאונד. אבל היום, בתקופה בה גם סנטרים ופוינט גארדים נדרשים לכל היכולות האלה, נדמה שהשחקנים האלו, בגובה 2 מטר בערך, קצת מורידים הילוך. הם לא "רזים" (AGILE) כמו הגארדים ואין להם את הגובה של הסנטרים, ואולי זה כבר לא זה, וזה נכון לגבי חלק גדול מהדירוג. אבל כאמור, זאת העמדה של לברון, דוראנט וגם של האלוף הטרי והשתקן שלנו.
אז בוא נתחיל עם ה HM שלנו:
מבוגרים ובוגרים:
אנדרה איגודלה (12 אשתקד), נתן פלייאוף הירואי, במיוחד בגמר מול טורונטו, אבל הוא בן 34 וגם לא ברור איפה הוא ישחק (ממפיס?) וגם לא ברור איך הוא ייראה בגילו בשיטה פחות אידילית מזו שהיתה במפרץ. (5.7 נק', 3.7 ריב', 3.2 אס', 58% אפקטיבי מצוין)
ג'ו אינגלס (13-14 בדירוג הקודם) לעומתו, קצת יותר צעיר, והאמת היא שהוא נתן עונת קריירה. אז למה כשאני כל כך יורד על עמדת הסמול פורוורד החלטתי להוריד אותו? אולי בגלל שנדמה לי שהוא ייקח צעד אחורה ביוטה השנה, אבל אם יוטה, שהיא סוס שחור רציני, אכן תוכיח את עצמה ככזו, לניהול המשחק ולשלשות של אינגלס, יהיה חלק גדול בכך. (12.1 נק', 5.7 אס', 4 ריב', 2.3 שלשות ב 39%)
רודי גיי שתמיד נחשב לסוג של גאנר שלעולם לא יכול לקחת קבוצות רחוק, התחבר לו לפופ בשנתיים האחרונות ונרגע לחלוטין. אז עדיין יש לו משחקים של 31 נק' (מול הלייקרס) או 25 (נגד פורטלנד) אבל בגדול בהחלט אפשר לומר שהוא חלק מהשיטה, והשיטה הזאת כבר עשרים ומשהו שנה מגיעה לפלייאוף, אז נדמה לי שגם השנה הוא יהיה סוג של שחקן שישי בקבוצת פלייאוף. לא רע. (13.7 נק', 6.8 ריב', 2.6 אס', 40% מהשלוש, ו 54% אפקטיבי.
כשחושבים על זה פי.ג'יי טאקר (שאיתו דיברתי השנה) מזכיר באופי את קוואי לאונרד, אבל בהחלט פחות מוכשר. ועם זאת – 3&D קלאסי שבקלאסיים, גם אם מעט נמוך (אבל רחב) לעמדה. בחור חביב, שחקן הגנה מצוין, קולע שלשות כשצריך. (7.3 נק', 5.8 ריב', 1.6 חט' (11 בליגה) 1.8 שלשות ב 38%). ימשיך לעשות את מה שצריך ליוסטון.
טרבור אריזה, עוד יוצא יוסטון, מגיע לקבוצה מאד צעירה של סקרמנטו, וינסה לעשות שם את מה שלא הצליח לעשות בפניקס השנה – לתת הדרכות לצעירים בדרך לפלייאוף. האמת היא שסקרמנטו קבוצה סופר מסקרנת השנה, ואריזה נדמה לי כמו אחד שכן יכול להדריך.... בוא נראה (12.5 נק', 5.4 ריב', 3.7 אס', 1.3 חט', רק 32% מהשלוש).
אני מניח שיש כאלה שיטענו שלא באמת מגיע לניקולה באטום הצרפתי אזכור כאן, אבל צריך לזכור דבר אחד לגביו – באטום עדיין לא כזה זקן (31 בשנה הקרובה), והוא נוטה לתת עונה אחת טובה, לצד עונה אחת לא טובה. אז אמנם שתי העונות האחרונות היו לא משהו, אבל אולי דווקא עכשיו בלי קמבה בקבוצה הכה חלשה של שרלוט, הוא כן יצליח להוביל... אולי? (9.3 נק' ,5.2 ריב', 3.3 אס', 39% מהשלוש, ו 55% אפקטיבי שזה מעולה).
צעירים יותר ופחות:
גם את ג'יי קראודר, אני החוכמולוג החלטתי לדרג 13-14 בפעם הקודמת, וגם הפעם נדמה לי שצריך להוציא אותו מהדירוג הראשי. שחקן ההגנה החביב פלוס הזה נתן עונה טובה ביוטה, ואולי ייתן עונה טובה בממפיס חלשה במיוחד השנה (שבה גם איגודלה משחק), אבל קשה להגיד שהוא יותר מאשר 3&D, למעשה – ההגדרה הקלאסית של כזה: (11.9 נק'. 4.8 ריב', 2.2 שלשות ב 33% (בינוני))
נורמן פאוול הוא מקרה מעניין של שחקן שמצד אחד צריך להחליף (ממש!) את קוואי בטורונטו, ומצד שני נותן הבלחות משחק אדירות (18 ו 19 נקודות בשני משחקים עוקבים בגמר המזרח מול מילווקי) לצד היעלמויות מוחלטות (ממוצע של 1.8 נק' בגמר מול גולדן סטייט). הוא לפעמים מראה כשרון עצום ולפעמים נראה כמו נעלם מוחלט. השנה, הנטל ההתקפי שלו יהיה גדול עשרות מונים (לצד סיאקם ולאורי).... יש לו כשרון, אבל נראה איך זה יעבוד אצל האלופה (8.6 נק', 40% מהשלוש, 56% אפקטיבי)
את קלי אוברה אני לא אוהב, ובאמת שנדמה לי שהוא פרחח. אבל קשה להתעלם מהעובדה שיש לו כשרון התקפי לא מבוטל. השנה רוביו הגיע לפניקס, וכמה שרוביו הוא לא שחקן גדול, הוא כן רכז שיכול לסדר שם דברים, ובין בוקר לאייטון, נדמה לי שאוברה יכול לחצוב מקום. פניקס לא תגיע רחוק, אבל אם אוברה יהיה סביר, היא לפחות לא תתבזה (15.2 נק', 4.7 ריב', רק 32% מהשלוש)
לצערי, צריך גם להזכיר את קווין נוקס שבעונת הרוקי היה מהמתועבים שבשחקנים. כמו מייק ביזלי, שחקן עם המון כשרון התקפי ומעט מאד חומר בין האוזניים. הניקס בכל מקרה יהיו גרועים השנה, השאלה היא רק האם נוקס יקלע 20 למשחק יחד עם בארט או לא. (12.8 נק', 4.5 ריב', 1.7 שלשות ב 34%)
הכי קרובים לרשימת ה-15 הם השניים הבאים. הראשון הוא ג'ו האריס שמזכיר לי את קליי תומפסון. נקודה. מעולה בלי הכדור ביד, צלף רציני, שחקן קבוצתי. הלוואי והיה משחק בגולדן סטייט, אבל זכה לחוזה סביר מאד ומוצדק מאד בברוקלין. אני אוהב שחקנים שיכולים לשחק בלי הכדור ביד, והאריס הוא לגמרי לגמרי כזה. נכס. (13.7 נק', 3.8 ריב', 2.4 אס' 2.4 שלשות ב 47%(!!!) מהשלוש (מוביל הליגה) ו 62% אפקטיבי שזה פסיכי. עזבו, שחקן גדול שאם רק היה לו קצת יכולת ליצור לעצמו היה קופץ איזה עשר מקומות בדירוג הזה. בכל מקרה, הוא הכי קרוב ל 15 ברשימה הזאת.
ולבסוף, אנדרו וויגינס (9 שנה שעברה) ממינסוטה יוצא מהרשימה העיקרית, כי חלאס ודי. אחרי חמש שנים, נדמה שההבטחה אף פעם לא תתממש. ובסופו של דבר, יש לו שלוש בעיות עיקריות: 1. הגנה, עאלק פיפן הדור הבא 2. קבלת החלטות. 46% אפקטיבי זה ממש לא משהו. 3. האיש לא יודע למסור. אז כן, הוא אתלט ענק ושחקן שמסוגל עדיין לקלוע 35 נקודות מול כל ההגנה של יוטה, אבל נדמה לי שבסופו של דבר, כרגע ההבטחה הגדולה של מינסוטה, נראית כמו הבטחה שלעולם לא תתממש (18.1 נק', 4.8 ריב', 2.5 אס', 34% מהשלוש)
ולרשימה העיקרית אם כן:
15. גורדון הייוורד (בוסטון, 6 בדירוג הקודם).
נדמה לי שהאיש הזה כן צריך להיות בדירוג כבוד כלשהו, במקום ה 15. האמת היא שאחרי הפציעה המאד קשה שהוא עבר לפני שנתיים, הוא דווקא כן הבליח פה ושם במשחקים מעולים בבוסטון. ונדמה היה (לפחות לי) שחלק גדול מהבעיה היתה דווקא בהיררכיה ובעובדה שהוא חלק עמדה עם ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום הצעירים. אני לפחות לא התייאשתי לגמרי ממנו, גם אם לפעמים נדמה שהפציעה הרסה אותו לגמרי. ועדיין – אינטליגנציית המשחק עדיין שם ולעיתים הוא עדיין נראה כמו הסמול פורוורד העצום שהוא היה ביוטה. נכון, האתלטיות שהיתה חלק גדול מההצלחה שלו ביוטה נעלמה לה מעט (למרות שאולי שנה אחרי היא תחזור...), אבל הוא עדיין איש גדול וחזק וחכם שיכול לקחת אותך לסל בגלל הפיזיות שלו (גם אם לא בגלל האתלטיות) ויכול גם לזרוק ג'אמפ שוטים עליך. הוא עדיין שחקן שלא מכריח את המשחק ושחקן שפשוט אי אפשר לקחת כמובן מאליו.
הבעיה? לעיתים השנה הוא נראה לא רק כמו כלום ושום דבר, אלא גם כמו נזק. נדמה לי שבלי קיירי, ההיררכיה (כאמור, הבעיה המרכזית של בוסטון בשנה האחרונה) צריכה להשתפר מעט, ואם כך, אני מקווה שהייוורד כן יחצוב לעצמו מקום.
11.5 נק', 4.5 ריב', 3.4 אס', 33% מהשלוש
14. ג'סטיס ווינסלו (מיאמי)
20, 21, 28. זה מה שהבחור קלע בשלושה משחקים עוקבים מול פניקס, הלייקרס והקליפרס אשתקד.
22, 21, 24, זה מה שהבחור קלע בשלושה משחקים עוקבים מול אורלנדו, טורונטו וקליבלנד אשתקד.
יש מעט מאד שחקנים עם פחות אגו, ופחות רצון לקלוע מאשר ווינסלו בליגה. יש מעט מאד שחקנים שפחות מכריחים את עצמם על מהלכים מאשר ווינסלו בליגה, ועם זאת הוא הוכיח משהו מאד ברור בשנה האחרונה – כשצריך הוא יודע גם לקלוע. האיש שהגיע על טיקט הגנתי מובהק, והוא אכן שחקן הגנה גדול, הוא בסופו של דבר שחקן התקפה לא רע בכלל.
ההבאה של ג'ימי באטלר במקום דווין וויד הופכת את מיאמי לקבוצה מאד מעניינת השנה, ובעיניי גם לסוג של סוס שחור. באטלר כשלעצמו מספיק טוב כדי להביא קבוצה לפלייאוף במזרח, לדעתי. אבל ווינסלו הוא האיש שהציוות איתו יהיה מעניין במיוחד. שניהם שחקנים רציניים שלוקחים את המשחק ברצינות, אוהבים לשמור ולעשות את המוות ליריבות ויודעים לקלוע. ציוות של 2-3 כזה ברמה האידיאלית, יכול להיות אדיר בליגה. לא בטוח לחלוטין שמספיק, אבל לפחות מאד מעניין, וווינסלו שהשתפר מדי שנה מאז שהגיע לליגה, יצטרך להראות שהוא יכול להמשיך להשתפר גם השנה וגם לצד האישיות והאופי של באטלר.
12.6 נק', 5.4 ריב', 4.3 אס', 38% מהשלוש
13. הריסון בארנס (סקרמנטו, 10 בדירוג הקודם)
יש שחקנים ויש שחקנים. יש שחקנים שתמיד יהיו מובילים, גם אם יובילו לשום מקום ולשום דבר (קווין מרטין, רודי גיי של סקרמנטו ועוד רבים וטובים), ויש שחקנים שבאופי שלהם הם שחקנים משלימים גם אם הם הרבה יותר מוכשרים מאשר כל דבר אחר בסביבה.
והריסון בארנס שהיה השחקן הכי טוב בדאלאס בשנתיים האחרונות ,הוא באופי שחקן משלים, וימות העולם – זה המצב. לי נדמה שבדאלאס באמת שלא היה לו נוח להיות השחקן המוביל והשחקן הכי טוב, ושהוא היה מת לחזור לגולדן סטייט שם הוא נהנה מכל הצומי שקליי וסטף קיבלו, ונחבא לו אל הכלים כמו שצריך.
ואז, באמצע העונה הקודמת הוא הגיע לסקרמנטו, ונדמה שהיה לו מאד נוח לתת לבאדי הילד (בעיקר הוא) אבל גם לפוקס ולבוגדנוביץ' להוביל, כי למה לא – הנה קבוצה עם מספיק כוח אש כדי שהוא יוכל לחזור ולהיחבא אל הכלים ולהיות עוד שחקן ברוטציה של הקבוצה. חזק יותר (פיזית), מוכשר יותר וקולע יותר מאשר רוב האחרים, אבל עדיין בסופו של דבר, שחקן משלים. זה המקום שבו נוח להריסון בארנס להיות ושם הוא גם יהיה בשנה הקרובה.
אישית, אני חוזה קפיצה רצינית להילד, בייגלי בוגדנוביץ' ופוקס השנה וזה בסדר. השאלה היא האם בארנס באמת יכול להיות חתיכה חמישית מושלמת בפאזל, ונדמה לי שבארנס מוכיח כבר לא מעט שנים - שכן. הוא אכן חתיכה שלישית מושלמת. שומר טוב, חזק פיזית, יכולת פוסט, קליעה מהשלוש. כל מה שצריך בשביל שקבוצה תגיע לפליייאוף ,ושיהיה ברור – סקרמנטו של השנה תמשיך להיות סוס שחור, ושאף אחד לא יתפלא אם באפריל היא תמצא את עצמה במקום בו היא צריכה להמשיך למאי. בארנס? הוא ימשיך לתת את מה שהוא יודע בין שאר הכוכבים, אמיתיים או כאלה שלא
16.4 נק', 4.7 ריב', 1.9 שלשות ב 41% אדירים מהשלוש.
12. רוברט קובינגטון (מינסוטה, 11 בדירוג הקודם)
כן, אפס יצירתיות התקפית יש לבחור הזה, ושנה שעברה הוא גם היה פצוע במשך חלקים נרחבים מהעונה, אבל נדמה שאם יש תקווה כלשהי למינסוטה, היא לא תבוא מהפרחח שנמצא ב HM (וויגינס) אלא מקא"ט ומקובינגטון, שישחק השנה הרבה גם בעמדה 4, אבל ישמור על כל מי שצריך. כי בסופו של דבר, זה מה שקובינגטון עושה הכי טוב – הוא אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם, ובקבוצה שבה מסורתית יש בעיה הגנתית, יש חשיבות רצינית מאד לעובדה הזאת. אחרי שעבר מפילדלפיה למינסוטה בשנה שעברה הוא בהחלט החזיק את הקבוצה מעיר האגמים של מיניאפוליס על מאזן 11-12 חיובי נאה (יחסית ל 46-36 השלילי שלהם בעונה). מינסוטה, וזה נכון כבר חצי עשור , היא קבוצה נטולת מחויבות. ואילו קובינגטון, וגם זה נכון כבר חצי עשור, הוא שחקן שמחויבות היא השם הנרדף שלו.
ובכל מקרה, השנה, בהנחה שיחזור היטב מהפציעה (ובגדול, אין סיבה שלא) הוא צריך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - שזה קליעה מדויקת מהשלוש, והגנה אדירה על לפחות 4 עמדות. לא נראה לי ששחקן אחד הוא זה שיעשה את ההבדל (אם כי אציין שגם אוקוגי בגארד, נראה כמו שחקן מחויב למדי), ובינינו, הכל הרבה יותר תלוי בקא"ט מאשר בקובינגטון. אבל במינימום, הוא צריך לעזור ולשנות את הד.נ.א של הקבוצה הזאת, ואם זה יקרה, אפילו בלי פלייאוף במערב קשה במיוחד– דיינו.
13.3 נק', 5.5 ריב', 2.1 חט', 2.4 שלשות למשחק ב 38%.
11. אוטו פורטר (שיקגו, 8 אשתקד).
פורטר הוא מבחינתי אחד הסימנים המובהקים לחולשה היחסית של העמדה הזאת. הבחור החביב הזה מציג ארסנל כלים נחמד מאד. הוא אתלטי, יש לו זריקה מאד נקייה ויפה, והוא שחקן הגנה סביר ומעלה. עד כאן הדברים הטובים. בצד השלילי, הוא דורך במקום כבר כמה שנים, הוא לא הצליח לגרום לוושינגטון להיראות כמו קבוצה נורמלית, ובינתיים הדברים נכונים גם לסטינט שלו בשיקגו, שבה הוא הפסיד 10 מתוך 15 משחקיו בקבוצה, לפני שהושבת קצת לפני סוף העונה. ובסופו של דבר, הוא מתחיל להיראות כמו שחקן פס ייצור, ולא הרבה יותר מזה. במאמר מוסגר אציין, ששחקן שמזכיר לי אותו מאד בתנועות (האלגנטיות) , במראה ובסגנון הוא ג'ייסון טייטום. אבל אני מאד מקווה שהאחרון (שעוד יוזכר כאן) יעשה יותר ממה שפורטר בעונתו השביעית בליגה עשה.
אני כן רוצה לציין שלשיקגו השנה יש לכאורה סגל צעיר ולא רע בכלל. זה לא רק פורטר כמובן, אלא גם זאק לאווין שהתבגר מעט בשנה האחרונה, לאורי מרקאנן שהוא אולי מי שמסומן לכוכב הגדול של הקבוצה, וונדל קרטר שהראה ניצוצות אשתקד לפני שנפצע. ת'אד יאנג המבוגר ותמיד אחראי, וקובי וויט שעשוי להיות אחד הרוקיז המפתיעים ביותר העונה (ואני אישית מחזיק ממנו, ממה שראיתי), כשעל הכל מנצח רכז אמיתי (גם אם לא שחקן מאד גדול) כמו תומאס סטורנסקי. יש הבטחה בקבוצה הזאת, ויש מקום לפורטר כשחקן 3 אנד די טוב, שגם יכול ליצור לעצמו כשצריך. אבל הוא בהחלט צריך לצאת מהאפרוריות הבטוחה הזאת שבה הוא משחק תמיד, ולהעז קצת יותר.
13.9 נק', 5.6 ריב', 1.5 חט', 41% טובים מהשלוש (כשלמעשה, ב 15 משחקים בשיקגו הוא קלע ב 49%!! מהטווח)
10. בויאן בוגדנוביץ' (עבר מאינדיאנה ליוטה)
כשאולדיפו, מי שהיה הכוכב הבלתי מעורער של הפייסרס נפצע בעונה הקודמת, אינדיאנה היתה אולי הקבוצה הכי מפתיעה בליגה עם מאזן 16-30 ומקום בצמרת המאד גבוהה של המזרח. הפציעה שלו גרמה לכולם לחשוב שהנה אינדיאנה תחזור למקום הטבעי לה, ורק תפסיד ותפסיד. אחרי הכל, התפיסה הרווחת היתה שאינדיאנה לא שווה כלום בלי אולדיפו.
עכשיו, זה לא שעם בוגדנוביץ' הקבוצה היתה טובה יותר, כי לא – אבל היא כן שמרה על 50% במשחקים הבאים (בערך), שבוגדנוביץ' הוא הגו-טו-גאי המובהק של הקבוצה עם 20.7 נקודות למשחק ב-34 המשחקים שאחרי הפציעה של אולדיפו (מאזן 18-16) ועם מיקסום של העובדה שיש לו גוף חזק במיוחד, שליטה טובה בכדור לשחקן בגובהו, וקליעה נקייה, יחד עם אופי די ווינרי בסך הכל. אז גם אם הוא מסוג השחקנים שאומרים עליהם שלא מסוגלים לקפוץ מעל נייר עיתון (ולראיה – חסימה אחת במשך כל העונה... אחת). אבל מספיק אינטליגנציה כדי לתרום לא רק המון בצד ההתקפי, למרות הגמלוניות לכאורה שלו, אלא גם בצד ההגנתי בתור שומר קשוח גם אם נטול אתלטיות. בוגדנוביץ', כבר לא איש צעיר, אבל בהחלט הוכיח המון וסתם המון פיות בחצי עונה קסומה עם אינדיאנה , שאמנם הסתיימה בסוויפ לא נעים מול בוסטון, אבל גם בסדרה הזאת בוגדנוביץ' היה האיש של הקבוצה (18 נק', 6 ריב'), ובכלל נדמה שלבוגדנוביץ' הנ"ל פשוט יש המון אופי. אופי של שחקן מוביל, גם אם היכולות הטבעיות שלו, הן לא בהכרח מהגבוהות בליגה.
על יוטה כבר דיברתי ועוד אדבר רבות, אבל בעיניי המעבר שלו לקבוצה הוא הישג עצום. ויוטה היא לכולי עלמא – הסוס השחור המובהק של הליגה. מיצ'ל ימשיך להיות ביוטה, מה שאולדיפו היה בשנה הקודמת, אבל נדמה שגם כשהוא יהיה פחות טוב, יש ליוטה לפחות עוד שחקן אחד שאפשר לסמוך עליו ליצור נקודות, והשחקן הזה הוא קרואטי קרח.
18 נק', 4.1 ריב', 2 שלשות למשחק ב 43% וגם 58% אפקטיבי.
9. ברנדון אינגרם (ניו אורלינס, 7 בדירוג הקודם)
הוא הראה המון דברים נפלאים שנה שעברה, כשאחרי 30 משחקים ראשונים חלשים במדי הלייקרס (16 נק' בממוצע), פתאום הכל התחבר ובריצה של 18 משחקים שנה שעברה היו לו 19.3 נק' עם 6 ריב', 4 אס', ובאופן מובהק הוא היה השחקן המוביל של הקבוצה באותו זמן. הבעיה? זה בדיוק חפף לפציעה של לברון, ומאזן הקבוצה באותם משחקים היה רק 6 נצחונות מול 12 הפסדים. מה זה אומר?
1. עזבו את מה שזה אומר על לברון, על כך אולי מאוחר יותר
2. אינגרם בניגוד לקוזמה למשל, הוא שחקן שאוהב וצריך את הכדור ביד
3. הוא עדיין לא שחקן שיכול להוביל קבוצה
4. הוא כן, ואת זה כולנו ידענו, כשרון לא מבוטל
5. הוא אולי מזכיר את דוראנט חיצונית מאד, אבל הוא לא דוראנט, כי מה לעשות.
אמנם אינגרם עדיין צעיר (רק בן 22, בעונתו הרביעית בליגה), אבל יש בעיות מסוימות במשחקו, החל מבחירת הזריקות (52% מהזריקות שלו, הם ממקומות לא אפקטיביים, קרי חצי מרחק), העובדה שהוא לא זורק (או קולע) מספיק שלשות, וכאמור, העובדה שהוא שחקן שפורח דווקא כשהכדור בידיים שלו. מצד שני, מה שאף אחד לא ייקח ממנו, זה את האורך העצום הזה, אתלטיות טובה, שליטה מצוינת בכדור למישהו בגובה שלו, ואת העובדה שהוא כאמור, מזכיר את דוראנט מהרבה מאד בחינות.
בכל מקרה, הפליקנס בונים משהו מעניין מאד השנה. נראה שיש להם חמישייה מאוזנת עם מי שאמור להיות הרוקי הכי צבעוני בליגה מאז שנת 2003. ועם שני רכזים שיודעים ואוהבים למסור (בול והולידיי). אחרי שההשפעה ה(ארגיואבלי) שלילית של אנתוני דייויס בחצי העונה האחרונה הלכה, ואחרי שניו אורלינס באמת הולכים לבנייה מחודשת, נדמה שיש להם כלים להיות לפחות מלהיבים מאד, אם לא מנצחים מאד. מה יהיה מקומו של אינגרם כאן? לא ברור, אבל מה שכן ברור הוא שבשביל שהפליקנס יהיו טובים, הוא צריך להיות מעולה.
אבל רק אציין עוד דבר אחד – יש לאינגרם לצערי ריח חריף של דז'ה וו מכריס בוש (עוד שחקן עם מבנה גוף דומה), ואם אכן בעיות קרישי הדם יתמשכו, זה פשוט יהיה אובדן לא קטן לליגה. מקווה שזה לא יקרה, ושהוא אכן ישחק עוד שנים רבות, כי הפוטנציאל בשמיים. אבל בינתיים זה כן מוריד אותו איזה מקום או שניים בדירוג, כי זאת באמת חתיכת סימן שאלה.
18.3 נק', 5.1 ריב', 3 אס', רק 33% משלוש (וגרוע מכך – פחות משתי זריקות משם במשחק).
8. קאריס לוורט (נטס)
18.5 נקודות בממוצע למשחק, קלע לוורט ב-14 המשחקים הראשונים של הנטס אשתקד. אבל אז, מי שהיה מועמד מוקדם מובהק לתואר השחקן המשתפר של העונה עבר את אחת הפציעות המזעזעות בזכרון הקולקטיבי של הנ.ב.א (ע"ע פול ג'ורג', שון ליווינגסטון לפניו). באופן קסום ומפתיע למדי, הוא עוד הצליח לחזור ל 25 המשחקים האחרונים בעונה, בהן הוא לא היה משהו. אבל אז הגיע הפלייאוף ובחמישה משחקים מול פילדלפיה הוא הצליח להזכיר למה הוא אחת ההבטחות הגדולות בעמדה בליגה ,עם 21 נקודות בממוצע, 6 ריבאונדים בממוצע ואפילו ניצחון מפתיע במשחק הראשון מול ההגנה של אמביד וסימונס, כשהוא ולא ראסל, נראה כמו השחקן הטוב בקבוצה.
לוורט הוא באופן כללי סווינגמן מבטיח מאד ומוכשר מאד, שיכול לעשות הרבה דברים, כולל לנהל משחק ולהוליך כדור, לחדור חזק ולקלוע מכל טווח – ובעיקר, כמו אינגרם ובוגדונוביץ' במקומות 9-10, אבל שלא כמו השחקנים במקומות 11-14, גם הוא שחקן יוצר. שחקן שיכול לכדרר ולמצוא נקודות, שחקן שחשובה לו האתלטיות, ולכן גם חשובה העובדה שהוא חזר היטב מהפציעה. חוץ מזה, הוא גם מוסר לא רע בכלל (טוב מרוב הרשימה הזאת), מה שאומר שהוא לא יכול רק ליצור לעצמו אלא גם לאחרים. לרעתו יצויין שבחירת הזריקות שלו יכולה להשתפר, ושהוא עדיין לא מדויק מספיק. ועדיין בגיל 25 ובעונתו הרביעית בלבד בליגה ,זה די מבטיח.
כבר הזכרתי שלנטס יש סמול פורוורד אחד מצוין (ג'ו האריס, שחקן שדווקא עושה רק בחירת זריקות טובה), וכמובן את יכולת היצירה של לוורט. אבל השנה הנחיתו להם את דוראנט, אז נכון שדוראנט, אם וכאשר, יחזור רק לפלייאוף, ושסיכוי סביר שהוא ישחק בכלל כפאוור פורוורד, אבל עדיין – מעניין מאד איך זה ישפיע על השניים האלה. אבל בינתיים יש להם איזה 70-80 משחקים לשחק בלעדיו, כשהאתגר יהיה לשחק עם קיירי ולראות איך ההירככיה תעבוד.
בבוסטון, והרבה באשמת קיירי, ובהרכב דומה של הרבה סווינגמנים טובים, זה לא עבד בצורה אידילית. אבל אולי בנטס דווקא כן. ואם נחיה, גם נראה. בכל מקרה, הם כבר כמה שנים אחת הקבוצות הסימפטיות בליגה, ולוורט ככלל הוא אחד הסימפטיים שבחבורה.
13.7 נק', 3.8 ריב', 3.9 אס', רק 31% מהשלוש, וגם 48% אפקטיבי שזה לא משהו.
7. דנילו גאלינרי (עבר מהקליפרס לאוקלהומה)
הרבה מאד בעיות בריאות יהיו בת'אנדר של השנה, כששני הכוכבים הגדולים שלה, שניהם אקסים של הקליפרס הם שחקנים מאד פציעים. כריס פול, זה ברור, אבל גם דנילו גאלינרי הוא כזה במובהק. ועם זאת, ראיתי אותו השנה מספיק בשביל לומר לכם דבר אחד ברור – חבל. חבל שהוא כל כך פציע, כי גאלינרי היה יכול להיות אחד השחקנים האירופאיים הגדולים בהיסטוריה. כשהוא חם וזורם ובריא – הוא פלואידי, הוא מדויק, הוא קטלני, והוא אפילו שומר פחות רע משעושים ממנו. הקליפרס של השנה היתה קבוצה מענגת, גם בגללו. אז נכון, היא לא היתה יכולה להיות כל כך טובה בלי האנרגיות הכבירות של הארל ולו ווליאמס, אבל מה שגאלינרי הביא היה את ה BUSINESS AS USUAL, ברמה הכי גבוהה, שם הוא תמיד היה המוציא לפועל העיקרי, ובסופו של דבר, האיש שהכי קל היה לו לצבור נקודות, ולפעמים – בזכות הדיוק מהשלוש והיכולת שלו לשחק רחוק מכדור, להרוג את הקבוצה היריבה, משל היה קליי תומפסון כשהוא תופס יום. 23.5 נק' ו 7.3 ריב' היו לו פר 36 דקות במשחק השנה ,שזה בקלות הכי הרבה בקריירה הכבר די ארוכה שלו. הרבה גם בזכות השיטה של ריברס והניהול של ווסט, אבל הרבה גם בגלל ההתבגרות וקור הרוח של האיטלקי.
בכל מקרה, בשנה הקרובה כאמור הולך להיות מעניין בעידן פוסט שלושת הגדולים (ווסטברוק, דוראנט, הארדן) של אוקלהומה. עם פוינט גארד זקן שנחשב לאחד הטובים בהיסטוריה אבל גם לאחד הלוזרים הגדולים בהיסטוריה (וכאמור, פציע מאד), עם שג"א החביב מאד שגם מגיע מהקליפרס, ועם גאלינרי שצריך ואמור להיות המוציא העיקרי לפועל גם השנה. אם הוא ייתן את מה שהוא נתן אשתקד, ויצליח לשמור את עצמו מפציעות, יש מצב שהת'אנדר עוד יהיו סוס שחור. קשה לי להאמין, כי נדמה לי שאין שם מספיק כשרון. אבל מה שכן יש – מגיע מאיטליה.
19.8 נק', 6.1 ריב', 2.6 אס', 2.4 שלשות למשחק ב 43% מצוינים. (55% אפקטיבי)
6. ג'ייסון טייטום (בוסטון, 4 בדירוג הקודם)
לפעמים אני קצת קופץ מהתרגשות על כל ביאה של הבטחה. יכול להיות למשל, שדירגתי את לוורט גבוה מדי על סמך פלייאוף אחד (שבו הקבוצה שלו הפסידה 1-4...) למשל. אבל טייטום הנ"ל באמת הראה דברים מיוחדים בעונת הרוקי שלו בבוסטון, אורך נפלא, עבודת רגליים מהטובות בליגה, ואולי בעיקר – פלייאוף שבו הוא פשוט היה השחקן הכי טוב של בוסטון, קבוצה שעשתה גמר מזרח.
ואז הגיעה השנה האחרונה, ובוסטון אולי לא היתה קבוצה רעה, אבל היא גם היתה רחוקה מלהיות קבוצה טובה, והיו בה הרבה יותר מדי בעיות היררכיה, גם בגלל קיירי, גם בגלל שהיו יותר מדי שחקנים על עמדות 2-4 (כולל טייטום עצמו) ואולי גם בזכות ניהול לוקה בחסר של בראד סטיבנס. אבל בסופו של דבר, טייטום נתן שתי סדרות אדירות לפני שנתיים, בניצחון הקליל מול פילדלפיה (23.6 נקודות למשחק) ואפילו בהפסד בשבעה משחקים לקלילבנד (18 נקודות למשחק), ונראה כמו השחקן הטוב ביותר בקבוצה בה נמצא קיירי, והיא לא רק קבוצה ששווה גמר מזרח, אלא שווה גמר מזרח, כשבעונה הבאה לברון כבר לא נמצא באיזור.
אבל אז הגיעה השנה האחרונה, ולמרות שטייטום שיפר מעט את הממוצעים שלו, הוא בוודאי שיפר אותם פחות משחשבו, ובעיקר, הוא פשוט היה לא כל כך טוב בפלייאוף, כשלמרות סדרה טובה (וקלה) מול אינדיאנה, הרי שמול מילווקי הוא פשוט נראה לא טוב, עם משחקים של 4 ו 5 נקודות, ומשחק נוסף של 14 ב 3-10. הסיבה שבוסטון הפסידה כל כך בקלות למילווקי היתה גם בגלל שטייטום פשוט היה לא טוב. נקודה. ופתאום כל סימני השאלה התחברו להם - למה הכשרון העצום הזה לא הפך להיות כבר פול פירס.
אז אולי אנחנו קצת מקדימים את המאוחר, ואולי ההבטחה מהעונה הראשונה חשובה יותר מאשר הכשלון של השניה. בסופו של דבר, מדובר בילד בן 21 עם כשרון בשמיים, והשנה – עם החלפתו של קיירי בקמבה, ועם כך שנדמה שהייוורד הבין את מקומו בקבוצה – נדמה שההיררכיה פשוט תהיה בריאה יותר. בוסטון היא עדיין קבוצה צעירה עם הבטחה מרתקת, שהיתה נראית כבר בדרך לדומיננטיות מזרחית. היא עדיין יכולה להיות כזאת, אבל לצד מילווקי ופילדלפיה, היא באמת תצטרך את כל הכלים בשביל לחזור ולהיות קבוצה גדולה, ונדמה שאין מישהו שאמור להוביל אותה, יותר מאשר טייטום.
15.7 נק', 6 ריב', 2.1 אס', 37% מהשלוש ו 51% אפקטיבי (כשבאחוזים, בהחלט יש נפילה משנת הרוקי המצוינת).
5. קריס מידלטון (מילווקי, 10 בדירוג הסקנד גארדים אשתקד)
לפני שניכנס לארבעת הסופרסטארים של העמדה, מידלטון הוא הטוב בשכבת האמצע (הבינונית למדי כאמור) של עמדת הסמול פורוורד בנ.ב.א העונה. ואם יש משהו שהוא הוכיח השנה זה שהוא לא רק יכול להיות השחקן מס' 1-2 בקבוצה בינונית, אלא גם השחקן מס' 2 בקבוצת צמרת, כפי שמילווקי של השנה האחרונה, שסיימה את הליגה הרגילה במקום הראשון, בהחלט היתה. מצד שני, מה שהוא גם הוכיח זה שבשלבים הבאמת גבוהים, ומול הגנה באמת חזקה (קרי, קוואי), כל העסק קצת גדול עליו, ואכן הוא נתן סדרה די מבישה מול טורונטו, אחרי שמילווקי כבר הובילה 0-2 (לא בזכותו), ונתן עוד 3 משחקים חלשים, ועוד משחק אחד מעולה עם 30 נקודות, אבל בתבוסה הגדולה ביותר שהקבוצה שלו נחלה. לא טוב.
אבל גם לא רע, ובטח יותר טוב מאשר רוב הרשימה כאן. מידלטון הוא שחקן גבוה, מדויק וחזק שמגיע למקומות מהם הוא צריך לזרוק גם עם אתלטיות בינונית (בעצם, קצת יותר מדי מחצי מרחק, אבל הוא קולע משם היטב). ובעיקר, אם היה מקום אחד בו היה לו שיפור עצום השנה – הוא ביכולת ליצור לעצמו סלים, כאשר 65% מהזריקות מ-2 ו 40% מהזריקות לשלוש, היו זריקות שהוא יצר לעצמו. מספרים הרבה יותר גבוהים מאשר אי פעם בקריירה. זה אולי גם תלוי בשיטה של בודנהולצר, אבל זה בהחלט גם תלוי בכדרור משופר של הבחור הזה.
עכשיו קוואי עזב את טורונטו, באטלר עזב את פילדלפיה והורפורד את קיירי עזבו את בוסטון, ולכאורה המזרח פתוח לחלוטין, כשבהחלט יתכן שדווקא הקבוצה שהובילה אותו בעונה הקודמת, תוביל אותו גם העונה, אבל גם בפלייאוף. אמנם ברוגדון עזב לרעות בשדות זרים, אבל הגרעין עדיין קיים כשגם מת'יוז, קורבר ומיודענו בנדר הצטרפו ל MVP המכהן ולמידלטון. יותר מכל שנה, מידלטון צריך להוכיח שהוא שחקן מס' 2 איכותי בקבוצת צמרת, כשהשנה לא יהיה לו קוואי שיחנוק אותו בגמר המזרח... אבל אולי כן בגמר הליגה.
18.3 נק', 6 ריב', 4.3 אס' 2.3 שלשות למשחק ב 38%.
4. לברון ג'יימס (לייקרס, 2 שנה שעברה)
תקראו לי הייטר. יכול להיות, אבל אני באמת לא רואה מה הקייס לשים את מי שהוא ללא ספק ה MVP של העשור, לפני שלושת הראשונים, בגיל 35. אני מכיר בעובדה שהמספרים שלו עצומים, מספרי MVP ללא ספק , אבל באותה מידה אני חושב שלברון היום הוא ליאביליטי של ממש בשני מובנים, ובעייתי בארבעה.
א. כשחקן הגנה, הוא גרוע היום מהארדן, הוא גרוע מווסטברוק, יש לו אפס מחויבות והוא פשוט גרוע. שלושת השחקנים שמקדימים אותו, טובים ממנו אלפי מונים מהבחינה הזאת.
ב. הוא עדיין משתלט יותר מדי. אמנם בשלושים המשחקים הראשונים והטובים של העונה, עד שלברון נפצע, הלייקרס שיחקו כדורסל התקפי יפה לעין, כשלברון שיחק לא מעט גם אוף-בול (אבל כאמור, ההגנה שלהם היתה מזעזעת עדיין). אבל כשהוא חזר, לקראת הרבע האחרון של העונה הוא חזר להיות וואן-מן שואו, וכשהשנה אנתוני דייויס יהיה שם, זה פשוט לא יעבוד
ג. יש לו בעיה בחדר ההלבשה – הוא לא מתנהג כמו האחרים (ואני הייתי בחדר ההלבשה של הלייקרס איזה 6-7 פעמים השנה). הוא מפלרטט, הוא נראה ומדבר מורם מעם, הוא לא מסתודד (לפחות בעיניי) עם שאר חברי הקבוצה אלא הרבה יותר עם פריטים מסוימים בתקשורת. הוא לא נראה כמו חלק מהקבוצה אלא כמו חלק מהוליווד. זאת האמת.
ד. וגם, הנה העובדה – איש הברזל התמידי נפצע. הוא פספס שליש עונה השנה, ויתכן מאד לאור תקדימי עבר עם שחקנים אחרים, שאחרי 16 שנים בריאות מאד, זה נגמר. הוא אמנם מנסה לשחק פחות הגנה ולשמור על עצמו בהתקפה, ואני מבין את זה, אבל זה בטח לא תורם לקבוצה.
אני חושב שהלייקרס של השנה בנו קבוצת כוכבים. על ההגנה של לברון יחפו בולדוזרים כמו דני גרין ובראדלי (וגם רונדו, כשהוא רוצה). קוזמה, דוויט האוורד, רונדו הם שחקנים או טובים מאד (קוזמה) או צבעוניים מאד (השניים האחרים), ובכלל יהיה שמח בסטייפלס, אבל בעיקר יש את אנתוני דייויס שהוא אולי השחקן שהכי קל לו בליגה לעשות נקודות. בטח בעידן שבו דוראנט פצוע. שאלת האיזון בין החדגבה ללברון תהיה אחת השאלות המרכזיות של העונה. אם הכל יתחבר, אליפות היא לא מילה גסה. אבל נדמה לי שווגאס בספק, ואם ווגאס בספק, זה אומר שגם ווגאס חושבת שלברון הוא לא אותו לברון. למרות המספרים.
27.4 נק' (חמישי בליגה, אבל לא שיחק מספיק משחקים כדי שזה ייחשב), 8.5 ריב' (שווה ערך למקום ה-21 בליגה), 8.3 אס', 1.3 חט', 2 שלשות למשחק ב 34% (החלש מזה שנים) אבל 56% אפקטיבי טוב מאד.
3. פול ג'ורג' (עבר מאוקלהומה לקליפרס, 3 בדירוג הקודם)
עם שניות לסיום המשחק החמישי מול פורטלנד, פול ג'ורג' לקח לעצמו את המשימה לשמור על הגו-טו-גאי של הקבוצה מנגד. רק שאז, לילארד עלה לשלשה מ-2 מטר מאחורי הקשת, ומשם הסוף ידוע. ג'ורג' נכשל, אבל זה לא אומר שבמשך רוב העונה הוא לא היה שחקן ההגנה הטוב בליגה, כי למען האמת זה בהחלט כן המצב. ואולי יותר מכך – הוא הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהשתלט על הקבוצה שלכאורה היתה שייכת לראסל ווסטברוק, כשהוא קולע 5 נקודות יותר למשחק, ואפילו זורק זריקה אחת יותר, משל היה קווין דוראנט בשיאו. ואכן במשך חלקים גדולים מהשנה הקודמת, פול ג'ורג' היה נראה כמו מישהו שיכול להיות ה MVP, כולל כל מיני משחקים מטורפים של 47 נקודות וטריפל דאבל מול אותה פורטלנד עצמה. ואם בהתקפה הוא הפך להיות השחקן הדומיננטי שהוא, הרי שבצד ההגנתי שם הוא תמיד הצטיין הוא נתן עונת קריירה. מלך החטיפות של הליגה, הוביל את הליגה גם בדפלקשנס, וגם בהשתלטות על כדורים חופשיים (LOOSE BALLS), והיה בקלות מלך ההאסל של הליגה (כשמעניין לציין שבעונה לפני כן, דווקא אולדיפו, האיש שהחליף אותו באינדיאנה, היה מלך ההאסל של הליגה).
בקיצור, פול ג'ורג' היה גם עצום בהתקפה וגם בהגנה, והוא רק בן 29, כך שיש לו עוד 3-4 שנים ברמה הכי גבוהה, והוא אפילו מגיע לקבוצה מאד מאד בריאה, בקליפרס. לכאורה נראה שהכל טוב ונכון.
הסיבה היחידה לדאגה היא אולי רק הפגיעה בכתף לקראת סוף השנה שעברה, שגרמה לו לסגור את 20 המשחקים האחרונים בעונה, בצורה קצת פחות טובה בשני צדדי המגרש, כשגם בפלייאוף הוא מאכזב, כולל משחק של 3 מ-16, וכולל בעיקר העובדה שהקבוצה שכולם ציפו שתנצח, די הובסה. שלא לדבר על אותו רגע מכריע בבאזר של המשחק החמישי. ועדיין, פלייאוף זה יותר ממה שהאיש במקום הרביעי עשה בשנה האחרונה...
ובכל זאת, יהיה מאד מעניין לראות אותו לצד קוואי לאונרד הגדול בקבוצה שהיא מועמדת בכירה לאליפות. הוא ולאונרד יכולים ליצור קו הגנתי הרמטי שמעולם לא נראה בעבר בליגה. למעשה, מדובר בצמד פורוורדים (או שחקנים בעמדות 2-4) שאני בספק שנראה בליגה מאז... ג'ורדן ופיפן או לברון ווויד. האפשרויות עצומות, ואולי השאלה היחידה אם כן, היא מי יהיה הג'ורדן ומי יהיה הפיפן במשוואה הזאת, והאם היא באמת ובתמים, אכן תעבוד.
28 נק' (2 בליגה), 8.2 ריב' (25 בליגה אבל ראשון מבין הסמול פורוורדים, באותה קבוצה עם ווסטברוק...), 4.1 אס', 2.2 חט' (ראשון בליגה), 3.8 שלשות ב 39% שזה טוב בהתחשב בווליום הזה.
2. קווין דוראנט (עבר מהווריורס לנטס, 1 בדירוג הקודם)
שלא תטעו – גם השנה, אם הוא לא היה נפצע, קווין דוראנט היה מדורג במקום הראשון בדירוג הזה. אבל אז באה הפציעה הקשה בעקב האכילס ובהחלט טרפה את הקלפים מחדש.
המספרים המעניינים?
- 11 נקודות ב -11 דקות במשחק הגמר האחד בו הוא שיחק לפני שנפצע שוב, כשהמומנטום שהוא הביא, בהחלט תרם רבות לניצחון של הווריורס במשחק הזה.
- רצף משחקים מטורף של 33, 38, 45 ו 50 נקודות בשלושה נצחונות מתוך ארבעה משחקים מול הקליפרס כדי לסגור את הסדרה הזאת, אחרי שבברלי קצת נכנס לו לראש בשני המשחקים הראשונים בהם הוא לא היה טוב כל כך.
- רצף משחקים מטורף נוסף בארבעת המשחקים הראשונים מול יוסטון (35.5 נק' בממוצע באותם משחקים), שאמנם הסתיימו בתוצאה 2-2 בתום ארבעה משחקים בסדרה, אבל תוך דומיננטיות אדירה של דוראנט.
הגנה נפלאה, התקפה בלתי עצירה. זהו דוראנט בשיאו, וגם אם במשך העונה הוא לפעמים היה רגוע יותר ובהחלט נתן לסטף קרי להוביל בדרך כלל, הרי שבפלייאוף עד אותה פציעה הוא היה בלתי עציר. גולדן סטייט אמנם הוכיחה שהיא יכולה לנצח בקלות בלעדיו (שני המשחקים האחרונים מול יוסטון, וכמובן סוויפ על פורטלנד) אבל הדברים שהוא עשה היו מטריפים, ובהחלט הציבו אותו בתור השחקן הטוב בעולם.
פציעת האכילס היא בעיה רצינית. הוא אמנם אמור לחזור לפלייאוף (וקיירי, האריס, לוורט והאחרים לדעתי יביאו את הנטס לפלייאוף העונה), והוא עדיין יהיה עם קליעה מדויקת גבוה מעל כולם, אבל יכול להיות שיהיה לו קשה יותר עם שינויי הכיוון שהם חלק גדול מהמשחק שלו, בתור אחד המכדררים הטובים בעולם בגובה 2.10 ומעלה. אם נחיה גם נראה, אבל העובדה היא שלא מעט קבוצות רצו להציע לו מקסימום, וכנראה מאמינות שהוא יחזור מצוין. ובגיל 31, זה בהחלט אפשרי. נדמה לי שבהיסטוריה של הכדורסל, רק דומיניק ווילקינס חזר מפציעת אכילס באותה רמה בה היה קודם, אבל... אולי דוראנט יהיה השני. ואם הוא באמת יחזור גדול, אז הנטס יכולים אפילו לעשות גמר מזרח, או יותר.
26 נק' (8 בליגה), 6.4 ריב', 5.9 אס' (!, 22 בליגה, וראשון מבין הסמול פורוורדים), 1.1 חסימות. 1.8 שלשות ב 35 אחוז שזה סביר, אבל חשוב מכך 57% אפקטיבי נהדר.
1. קוואי לאונרד (עבר מאליפות בטורונטו לקליפרס, 5 בדירוג אשתקד בגלל סימני שאלה).
ואין ספק שכל סימני השאלה שהיו לגביו, נענו בהמון סימני קריאה. שתי אליפויות יש לבחור, שתי MVP של הגמר, כשהוא מוכיח ווינריות עצומה (ע"ע אחד הסלים הגדולים בהיסטוריה – השלשה מעל הידיים של אמביד עם הבאזר במשחק השביעי מול פילי), הגנה בלתי חדירה (ע"ע מידלטון למעלה), לקיחת מושכות ואחריות (כמעט 4 אסיסטים בממוצע בפלייאוף). אולי השחקן שהכי קשה לשחק נגדו בליגה, לא רק בגלל ההגנה וידי התמנון, אלא גם בגלל שהוא יודע לספק נקודות ושלשות בדיוק בזמן הכי כואב והכי לא מתאים ליריבה. פנומן עם אופי בעייתי.
ושחקן שהצליח להשתלט רעיונות על קבוצה שלמה. אחרי הפיאסקו עם הספרס, הוא גרם לטורונטו ונרס לתת לו לשחק, פעמיים כן, פעם אחת לא. לתת לו לנוח, והקבוצה קצרה את כל הדיבדנדים האפשריים באליפות מתוקה מתוקה. מנהיגות, חוסר פחד, והשלטת פחד על היריב, זהו קוואי לאונרד, והוא עשה את זה השנה בגדול והוכיח שהוא סופרסטאר, לא פחות.
נראה מה יהיה השנה, בטח בהשתלבות שלו עם פול ג'ורג', אבל גם עם לו ווליאמס (שחקן שגם צריך את הכדור ביד), ואחרים. נראה האם אולי תהיה בגרות נוספת ביכולת המסירה שם באמת הוא לוקה בחסר, למרות 4 האסיסטים בפלייאוף. אין לו את ראיית המשחק שיש לדוראנט, ובטח שלא את זו שיש ללברון. התבגרות שיכולה להפוך אותו לשחקן עוד יותר בלתי עציר. הוא כנראה ימשיך להשתמט ממשחקים מסוימים, מה שבטח רק יתרום לקליפרס בטווח הרחוק.
הקליפרס, בסוכנויות ההימורים, נמצאים כרגע בפייבוריטים לאליפות, וקל להבין למה. יש להם ווינר מוכח, והגנה בלתי חדירה (כבר כתבתי קודם על השילוב המדהים הזה של ג'ורג' וקוואי. מבחינה הגנתית זה לגמרי ג'ורדן ופיפן. רק חבל שאין שם איזה רודמן כזה, עם כל הכבוד למונטרז הארל (שהוא הרבה יותר התקפה מאשר הגנה). ריברס עשה פלאים עם הקבוצה שנה שעברה, וזה בלי שני תותחי על כאלה, השנה? השמיים הם הגבול.
26.6 נק' (6 בליגה), 7.3 ריב', 3.3 אס', 1.8 חט' (7 בליגה), 1.9 שלשות ב 37%, 55% אפקטיבי , כשהמדהים הוא שכל המספרים האלה רק השתפרו בפלייאוף (30.5 נק', 9.1 ריב', 3.9 אס', 38% מהשלוש).
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
מדורג גבוה מידי. לא חושב שהוא בעשיריה של העמדה.