shmueliki כתב:
צריך לזכור כשמכריזים על "הנבחרת הרביעית שארצות הברית יכלה להעמיד" (כמו ששומעים פה ושם, כולל מפרשנים שהם בהחלט עכברי NBA) שיש להפחית מהספירה את כל השחקנים הבינ"ל. אז גם עם עיון קצר ברשימות של נורטון נראה לי שווקר, מיצ'ל, מידלטון, טייטום וטרנר (למרות שטרם פורסמה רשימת הסנטרים...) הם חומר קלאסי של חמישיית שחקנים לנבחרת ב', והספסל באמת הוא כבר נפילה גדולה יותר עם שחקני נבחרת ג' או אף נמוך מכך (כנראה מרביתם).
בכל מקרה כנראה רק שניים משחקני נבחרת צרפת יכלו להשתלב בסגל אמריקאי הנוכחי: גובר כשחקן מוביל כמובן, ופורנייה די בדוחק למען האמת (אם בכלל), כך שעדיין יש כאן פערים גדולים מאוד בכישרון האישי, שלמרבה השמחה פחות מורגשים לאור החיבור וה"משחק הבינלאומי".
בוא נתבסס על הרשימות של נורטון. בשביל הנוחות נניח שבנבחרת יש 5 גארדים, 5 פורוורדים ו-2 סנטרים, למרות שבמציאות זה 3 סנטרים ולא ברור אם 4 גארדים, 5 פורוורדים או 5 גארדים, 4 פורוורדים.
קמבה וווקר - מקום 4, בהחלט לפי נורטון בנבחרת ב' האמריקאית
דריק ווייאט - לא בין ה-15 הרכזים הטובים ביותר. 13 מהם אמריקאים. לא הייתי אומר שהוא חלק מנבחרת ד' באיכות שלה.
דונובן מיצ'ל - מקום 4 בין האמריקאים בקלעים. נבחרת ב'.
בראון - לא ברשימת ה-15, יש 14 אמריקאים בה.
סמארט - בדיוק כמו בראון.
האריסון בארנס - נכנס לרשימת הסמול פורוורד. שיחק בנבחרת פאוור/סנטר. מקום 13 אצל נורטון, עם 2 אירופאים. הולך לסגל ד'.
ג'ייסון טייטום - חשוב לציין שלא שיחק חצי טורניר והוא תופקד כפורוורד המוביל של האמריקאים ואולי כסקורר המוביל. בשני המשחקים שהוא שותף הוא לקח 11 זריקות, שני בנבחרת ביחד עם קמבה, אחרי מיצ'ל.
קריס מידלטון - הוא וטייטום דורגו חמישי ושישי בהתאמה, כך שאחד מהם שייך לסגל ב', אחד לסגל ג'.
ג'ו האריס - היה קרוב להיכנס ל-15. יש 2 בינלאומיים, אז אפשר לשים אותו בקצה הרשימה. כלומר נבחרת ה' או ו' אמריקאית.
ועכשיו נעבור לסנטרים. הרשימה לא פורסמה, אז אני אתבסס על הרשימה של שנה שעברה עם תיקונים הגיוניים. קודם כל זאת הרשימה הכי בינלאומית. מתוך ה-15 של שנה שעברה, 9 היו בינלאומיים.
מייסון פלאמלי - פה זה נראה לי קל. לא קרוב לרשימת ה-15. שחקן מחליף באן.בי.איי.
ברוק לופז - דורג 15 בפעם הקודמת. אני לא יודע איך נורטון יתייחס אליו. מאד הצטמצם במשחק שלו בעונה שעברה. קלע הכי מעט נק' בקריירה. הפך לקלע שלשות סבבה (36.5% זה סביר, לא מעבר), אבל בשיטה של מילווקי די אסרו עליו (או שזאת הייתה החלטה שלו) להיכנס לצבע. 2/3 מהזריקות שלו היו מחוץ לקשת. לעומת זאת בסדרה מול טורונטו הוא היה טוב והראה את היכולות שלו מפעם לא חושב שהוא צריך להתקדם מהרשימה של השנה שעברה. נבחרת ג' של האמריקאים זה הגיוני.
מיילס טרנר - בשנה שעברה הוא היה אכזבה אצל נורטון ומחוץ לרשימה. יש לי הרגשה שהשנה נורטון שוב יהיה על העגלה שלו. ההגנה של טרנר משכה תשומת לב, בעיקר 2.7 חסימות. בהתקפה הוא נותר אותו שחקן בינוני ולמרות שיפור מסויים בריב', עדיין ריבאנודר בינוני. למען האמת, באקלים הנוכחי הוא סנטר, אבל בעיני הוא הרבה יותר פאוור מאשר סנטר ורואים את זה על המשחק שלו.
למען האמת, הפספוס הגדול של האמריקאים הוא קרל אנטוני טאונס, שמחזיק באזרחות כפולה, אמריקאית ודומינקנית. תוכנית הכדורסל האמריקאית לא ממש התעניינה בקא"ט, אז הוא ניצל את האזרחות הדומינקנית וכבר השתתף בטורניר במסגרת הבוגרת הדומינקנית, מה שמונע ממנו כמובן לשחק בנבחרת ארה"ב עתידית. אז לאור המצב העגום של הסנטרים האמריקאים, אם בוחרים 2 סנטרים, אז לופז וטרנר הם חומר של נבחרת ג'. אם בוחרים 3 סנטרים, אז הם כבר אפילו נבחרת ב', כמה שזה מעציב. איכשהו עם כל הכוכבים היו מגיעים, ההרגשה שלי שהאמריקאים היו מוותרים על לופז או טרנר בשביל אחד הפורוורדים היותר טובים. בריו האמריקאים לקחו 2 סנטרים. בלונדון הם לקחו 3, אבל אחד מהם הוא דייוויס שדורג אצל נורטון כפאוור. בבייג'ין הם בכלל הופיעו עם דווייט הווארד ולידו פורוורדים. באיליפות העולם 2014 האמריקאים הופיעו עם סגל מלא גבוהים - קאזינס, דראמונד היוניברו ומייסון פלאמלי, אבל ב-2010 טייסון צ'נדלר היה הסנטר הטבעי היחידי כשאת הרוטציה בצבע השלימו קווין לאב ולאמאר אודום.
אז לסיכום - 3 שחקנים שיכולים להיות בנבחרת ב', עוד שניים של נבחרת ג'. משהו כמו 3 שחקנים של נבחרת ד' ועוד 4 ששייכים לדרג נמוך יותר. אני חושב שהגדרה של הנבחרת הרביעית שהאמריקאים היו יכולים להעמיד היא לא אמירה שערורייתית. יכול להיות שזאת נבחרת האמריקאית השלישית ולא הרביעית אם לוקחים את נורטון כרפרנס. איך שלא תסתכל על זה, האמריקאים נתנו הנחה מאד גדולה לעולם וההנחה הכי גדולה שהם אי פעם נתנו. בכל נבחרת מאז 2002. אם מסתכלים על השחקנים המובילים של הנבחרת, אנחנו מדברים על קמבה ווקר, דונובן מיצ'ל, ג'ייסון טייטום. אולי דרג שלישי של כוכבים? אולי פחות?
ב-2004, למרות הביזיון, היה לאמריקאים את טים דאנקן, אחד משלושת השחקנים הכי טובים בעולם באותו זמן, אייברסון שעדיין שם 26 נק' למשחק וסטפ סטרבורי בדיוק עם המעבר לניו יורק ששם אותו בפוקוס של האומה. וכמובן שהייתה שם את שלישיית הרוקיז - לברון, ווייד, אנתוני, שלא בטוח שהם באותו זמן היו במעמד פחות מאשר זה של השלישיה המובילה של הנבחרת הנוכחית.
ב-2006 האמריקאים שלחו את ה - MVP של סדרת הגמר, דוויין ווייד, את לברון שכבר החל לבסס את הקייס שלו כשחקן הכי טוב בעולם, מלו שכבר היה כוכב על בדנבר, דווייט הווארד, אחרי עונה סופמור של התקדמות וכריס פול אחרי עונת רוקי סופר מרשימה.
ב - 2008 האמריקאים הביאו אולי את הנבחרת הכי מרשימה שלהם מאז 2000.
ב - 2010 הנבחרת לא הייתה כזאת מרשימה, כשרוז וווסטברוק היו הבולטים בחבורה לא משהו, למעט שחקן אחד. אבל לשחקן האחד הזה קראו קווין דוראנט שבחצי הגמר קלע 38 נק' ובגמר הסתפק ב-28 נק'.
לאולימפיאדת לונדון 2012 שוב האמריקאים שלחו סגל עמוס כוכבים עם דוראנט ולברון וכריס פול וקובי ומלו וג'יימס הארדן בדיוק בתפר בין הגמר עם אוק סיטי להתחלה של פרנצ'ייז פלייר ביוסטון.
ב - 2014 אליפות העולם הייתה בסימן ג'יימס הארדן. אבל גם סטפ קארי אחרי הפריצה ושניה לפני האליפויות וגם קיירי אירווינג שהיה הסקורר המוביל במשחקי חצי הגמר והגמר. כולם כמובן כוכבים גדולים מהשלישיה הנוכחית.
לריו האמריקאים שוב שילחו את דוראנט על העולם והוסיפו עליו את אירווינג, פול ג'ורג' וקליי תומפסון.
אם נחזור שוב ל - Att, אז הוא מדבר בצדק, על סטאר פאוור, ואם יש משהו שהנבחרת הזאת באמת חסרה, מעבר לממוצע של השחקנים ששיחקו בה, זה את אותו סטאר פאוור. כשהיה צריך מישהו שיסחוב את הנבחרת על הגב, אז הם פנו לקמבה ווקר.