אז המנהלת מנצלת את "הפגרה" כדי לבחור את שחקן וחמישיית העשור שחלף, וזו הזדמנות גם בשבילנו למלא בזה את הזמן...
https://basket.co.il/playerofdecade/עשור קשה לבחירה. בניגוד לעשור הקודם שהבחירה בטפירו הייתה טבעית יחסית, בעשור הזה אין שחקן בולט ודומיננטי מספיק. ויתרה מכך רוב מוחלט של המועמדים שיחקו כאן כצי עשור, אם לא פחות מכך.
כמו בכל מדד כזה, ישנם מכלול שיקולים שכל אחד נותן להם מקום אחר. "הצלחה קבוצתית", "ממוצעים" תארי MVP, השפעה על כלל הליגה ועל הקבוצה שלו וכו'.
אז אתן את המבט שלי, שנתתי בו השפעה מכרעת להשפעה על כלל הליגה ולהצלחה הקבוצתית ולמרכזיות של השחקן בה, למרות שישנם שחקנים כנראה טובים ומוכשרים יותר מהחמישיה שלי, באופציות.
חמישיה:
גל מקל: מבחינתי המאפיין העיקרי של העשור הזה, הוא איבוד השליטה המוחלטת של מכבי ת"א, לכל הפחות בטור התארים אך לא רק. אז נכון, בחסות שיטת הפיינל פור לצורותיה ששלטה כאן לאורך כל העשור, אבל בכל זאת, זו השורה התחתונה. לגל מקל יש חלק גדול בזה. באליפויות עם הגליל ועם חיפה וגם בכישלון המהדהד בצידו השני של המתרס עם מכבי ת"א. אמנם רק חמש עונות בליגה כאן, אבל חותמת גדולה בהחלט השאיר (פעמיים שחקן העונה, שלוש פעמים בחמישיית העונה, 2 אליפויות 2גביעים).
דונטה סמית: השחקן ששלט בליגה כאן, למרות שבאירופה לא הצליח מי יודע מה. גם הוא חלק מהפוץ' של העשור עם מכבי חיפה ויתרה מכך עם הפועל ירושלים, שבשנים שלו אשכרה היוותה יריב של ממש למכבי ת"א וגם עלתה עליה לפרקים. שחקן שבשתי הקבוצות שלו כאן היה מרכז הקבוצה ובבירור היה "השחקן שצריך לעצור", כדי לנצח (2 אליפויות, פעמיים חמישיית העונה פעם אחת שחקן העונה).
ג'רמי פארגו: אז אמנם זה לא היה העשור של מכבי בלשון המעטה אבל היא עדיין לקחה בו איזה חמש אליפויות. לשלוש מהן היה שותף ג'רמי פארגו. וב2018 אפשר לומר שההגעה שלו היא זו שהביאה למכבי את האליפות. היה דומיננטי בכל העונות שלו במכי ושלא לדבר על העונה בגליל בתחילת העשור (4 אליפויות ב5 עונות, פעםם אחת חמישיית העונה, פעם אחת MVP פלייאוף).
אלכס טיוס: הסנטר שנראה לפעמים אדיש למדי, היה ישראלי ברמה של זר יורוליג לכל דבר ועניין. נוכחות הרחבה שלו בהגנה ובהתקפה, הביאה למכבי ת"א עליונות בהרבה משחקי ליגה. ב5 עונות כאן שאחת מהן עם אשדוד, הוא השיג שלוש אליפויות פעם אחת MVP פיינלפור ופעם אחת חמישיית העונה, אבל נדמה שהוא שווה יותר.
שחקן העשור שלי: ליאור אליהו:
אז אפשר לכעוס על העצלנות ועל הדריכה במקום, אבל הכישרון הגדול תמיד היה שם (עד שגם הוא נמוג עם הגיל וחוסר התרגיל), והוא הספיק לו כאן בליגה להיות משמעותי מאד, בכל עונה (כמעט, נוותר לו על השנתיים האחרונות). אמנם היה כינור שני במכבי לצד הזרים והמתאזרחים אבל גם שם לקח שתי אליפויות והיה חלק מרכזי מהקבוצה. המעבר להפועל ירושלים היה סוג של חותמת על "רעידת האדמה" בליגה בדמותה של יריבה אמיתית למכבי ת"א. אם לא היה נפצע באותה עונה אולי כבר בה היה מביא אליפות לירושלים שהגיעה בסופו של דבר בעונה שלאחר מכן, והייתה נדבך נוסף ברעידת האדמה הנ"ל. שיחק כאן כל העשור, ואני חושב שקשה למצוא שחקן שהיה כ"כ משמועתי כמעט בכל שנה ושנה מהעשור הזה, ברמת הליגה שלנו.
הנתונים שלו:
עונות: 11
משחקים: 256
קבוצות: מכבי תל אביב, הפועל ירושלים, מכבי אשדוד
תארים קבוצתיים: 4 אליפויות, (3 גביעי המדינה, 5 גביעי ווינר)
תארים אישיים: 4 פעמים בחמישיית העונה (2011-2012, 2015-2016), פעמיים שחקן העונה (2012, 2015), 3 פעמים השחקן הישראלי של העונה (2012, 2015-2016)
ממוצעים: 10.8 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 3.4 אסיסטים
כמעט נכנסו:
דוויין סמית: 2] 2 אליפויות בשש עונות זה מאכזב. אבל אי אפשר להתעלם מהשחקן המרכזי של מכבי ת"א בעשור הזה. היה הפנים של מכבי בעשור החלש ביותר שלה, אבל עדיין מהזרים הטובים ביותר ששיחקו כאן בעשור הזה בוודאי מאלו שנשארו יותר מעונה או שתיים, וגם אלוף אירופה (פעמיים חמישיית העונה, המחסור בתארים אישיים בולט). טיוס הועדף על פניו גם בגלל מספר האליפויות והתארים הקבוצתיים וגם משיקולי עמדות.
דייויד בלו הגאנר חסר המצפון שהביא יחד עם סמית את גביע אירופה לת"א, שיחק פה סה"כ 4 עונות בעשור הנוכחי, ולטעמי זה מעט מדי בשביל להיכנס לחמישייה. אבל בארבע עונות האלו הוא השיג 3 אליפויות וMVP פיינל פור.
מה דעתכם?