זו גם הנחה שלי, אבל ראיתי את זה בלא מעט כתבות. מוזמן לחפש בגוגל.
הנה כתבה של חרדי באתר לחרדים למשל שמצאתי עכשיו. כתבה מדהימה ומפוקחת של חרדי שאומר את כל האמת בפנים. כמה המהות החרדית היא בעצם בכפירה ובבידוד מהשלטון המדינתי. הייתי ממליץ לכל חילוני לקרוא טוב טוב ולהפנים.
https://hashiloach.org.il/%D7%9E%D7%9E% ... %95%D7%A8/הנה ציטוט בהקשר שדיברנו, אבל יש שם ציטוטים באמת מדהימים.
ציטוט:
מכאן נובעת התפיסה הרווחת בחברה החרדית המתייחסת לעצמה כ"מדינה בתוך מדינה". הקהילות הללו רואות בעצמן מעין מחוז חרדי המתקיים בתוך המדינה המארחת, אך נפרד ממנו. במובן זה, אין זה משנה אם מדובר במדינת ישראל, ארצות הברית או אנגליה. "מדינת החרדים" נמצאת תמיד במצב של גלות: היא אמנם נסמכת על התקציבים, התשתיות והשירותים שמספקת המדינה המארחת, אך יחסה למדינת-האם תמיד ישלב ניכור חיצוני ועצמאות פנימית. מתוך עמדה זו התפתח אחד המאפיינים החשובים ביותר של החברה החרדית: אחריותו של ציבור זה היא בראש ובראשונה פנים-קהילתית ולא כלל-לאומית.
ציטוט:
מלבד הצפיפות הגבוהה, דוגל הציבור החרדי בחיי קהילה ענפים. הללו באים לידי ביטוי במגוון מסגרות, בעיקר כאלו הכרוכות בעולם הדתי, ויוצרות מגע תדיר בין חברי הקהילה. יש להדגיש כי הקהילתיות איננה מציאות מקרית, אלא פרי אסטרטגיה מובנית של החברה החרדית שנועדה לשמור על יסודות הדת. המבנה הקהילתי עוזר לחברה החרדית לבצר את החומות ולדחות את השפעותיה השליליות של החברה המערבית. זהו מודל דתי הפוך לחלוטין מהליברליזם המערבי הנטוע במחשבה הפרוטסטנטית. בעוד זה הפך את הדתיות לעניין של בחירה אינדיבידואלית, "איש באמונתו יחיה", דוגלת החברה החרדית בחיים דתיים משותפים שאופיים נגזר מן השיוך הקהילתי. על פי המודל הזה הקשר בין אדם לאלוקיו אינו אישי ואינו נתון לבחירתו ולעיצובו של הפרט על פי רצונו; זהו קשר המכונן "קהילה העובדת את השם". מידת המקום שניתן לגיוון אינדיבידואלי אמנם משתנה מאוד מקהילה חרדית אחת לאחרת, אך העיקרון הקהילתי עצמו תקף בכולן.[4]
אופייה הקהילתי של החברה החרדית מגדיר אורחות חיים קולקטיביסטיים הכוללים קוד לבוש, אחידות בתחום החינוך, סטנדרטים מקובלים של החמרה הלכתית, דפוסי הצבעה אחידים, הפגנות המוניות, תקשורת מפלגתית עוצמתית וכך הלאה, אך הוא איננו מסתכם בזאת. בחברה החרדית, הקהילתיות מגדירה בפועל את המעשה הדתי. כל אושיות החיים של האדם החרדי כתפילה, לימוד תורה וביקורים אצל הרבי, לרוב אינם מתקיימים במישור האינדיבידואלי אלא במישור הקהילתי, ושם הם מקבלים את עיקר משמעותם. מכאן נובעת עוצמתם של המוסדות הקהילתיים החרדיים: בתי הכנסת, בתי המדרש, הישיבות והכוללים, החצרות החסידיות – עד שניתן לומר שמוסדות אלו מגדירים, במובן הרחב, את הזהות החרדית עצמה. מובן אפוא שסגירתם של המוסדות אלו או צמצום משמעותי של פעילותם היא גזירה שקשה מאוד לעמוד בה. אכן, רבים לא עמדו בה.
ומהעיתון החרדי "מקור ראשון"
https://www.makorrishon.co.il/judaism/270705/הנחיות הקורונה נתפסות כאיום קיומי בקהילה החרדית