סל ניוז

כתושב שכונה "מעורבת" בירושלים וכאחד שנותן שירות ללא מעט לקוחות חרדים שחלקם כבר כמעט ידידים שלי, יש לי היכרות די טובה עם המגזר הזה. בד"כ אני מנסה להסביר אותם ולהביא את הצד שלהם שפחות נשמע מטבע הדברים. אבל הפעם אין לי דרך טובה להסביר את ההחלטה הזו (והאמת שגם לחלק משכני החרדים אין ממש הסברים). אני רוצה להאמין שמקורות המידע של הרב קנייבסקי מציגים לו מידע חלקי, שגוי, מעוות או לא מדוייק, אבל זה לא פוטר אותו מאחריות (למרות שהוא מעולם לא נטה לברר את המידע המובא אליו, אלא לסמוך על האדם שלפניו, זה האופי שלו מאז ומעולם) וודאי שלא פוטר את המערכת סביבו ואת הציבור שלו.
אני מעריך בזהירות שחלק משמעותי (גם אם לא קרוב אפילו לרוב) מהציבור הזה לא ישלח את ילדיו למוסדות שיפתחו. ככה אני מריח אבל קשה לדעת. זה די דרמטי אם זה יקרה.
דווקא כאן יכולה להיות משמעות לאכיפה. לא צריך הרבה, פשוט לתת דו"ח 5000 שח על כל כיתה שפתוחה עם יותר מעשרה ילדים במבנה או לפחות לכל מוסד כזה. זה אפילו לא צריך להתבטא בקנס על מוסד לימודים, סתם התקהלות של יותר מעשרה במבנה. השוטרים צריכים לבוא כל יום ולתת דוח כזה, בלי מאבק בלי מראות של פיזור וכאלה. הם לא יעמדו בזה, גם ככה הם לא לגמרי בעניין ותוך יום יומיים הם יסגרו.
אגב, המראות מהשבועות האחרונים של אכיפה אלימה אצל החרדים ואולי יותר עדינה במקומות אחרים (בין אם זה היה נכון ובין אם לאו) ובכלל תחושת האפליה וחוסר ההתחשבות שהם מרגישים תרמה לא מעט להחלטה הזו לדעתי. שוב, זה לא מצדיק בכלל. אבל אם מנסים להיות חכמים ולא צודקים אז גם לזה יש משמעות לא מעטה.

צודק, אני מתנצל.

החרדים ממש לא מטומטמים.
אומרים שיש שם קריסה רבתי בקרב הצעירים.
הם מנסים לעצור את זה, בכל מחיר.

הקורונה גרמה לפירוק של מוקד הכוח המסורתי בחברה החרדית.
הקשר היומיומי עם הרבנים, ראשי הישיבות והקהילה, זה הלחם והחמאה שגורם לחברה החרדית להיות כל כך מאוחדת, לפחות כלפי חוץ.
הרבנים יודעים שתקופה ארוכה כזאת מפוררת את הכוח שלהם לאט לאט, והם מאוד מפחדים מזה.
בגלל זה להערכתי תגובת הנגד שלהם כל כך חזקה.
זה לא כי הם הכי מודאגים מביטול התורה, אלא חוששים מהתפרקות הקהילה.
מבחינתם כל זמן שחרדי יושב בבית, בלי השגחה ופיקוח והמחשבות שלו מתחילות לנדוד למקומות שראשי הקהילה לא רוצים, זה זמן מסוכן שצריך לקצר אותו.

מכאן נובעת התפיסה הרווחת בחברה החרדית המתייחסת לעצמה כ"מדינה בתוך מדינה". הקהילות הללו רואות בעצמן מעין מחוז חרדי המתקיים בתוך המדינה המארחת, אך נפרד ממנו. במובן זה, אין זה משנה אם מדובר במדינת ישראל, ארצות הברית או אנגליה. "מדינת החרדים" נמצאת תמיד במצב של גלות: היא אמנם נסמכת על התקציבים, התשתיות והשירותים שמספקת המדינה המארחת, אך יחסה למדינת-האם תמיד ישלב ניכור חיצוני ועצמאות פנימית. מתוך עמדה זו התפתח אחד המאפיינים החשובים ביותר של החברה החרדית: אחריותו של ציבור זה היא בראש ובראשונה פנים-קהילתית ולא כלל-לאומית.

מלבד הצפיפות הגבוהה, דוגל הציבור החרדי בחיי קהילה ענפים. הללו באים לידי ביטוי במגוון מסגרות, בעיקר כאלו הכרוכות בעולם הדתי, ויוצרות מגע תדיר בין חברי הקהילה. יש להדגיש כי הקהילתיות איננה מציאות מקרית, אלא פרי אסטרטגיה מובנית של החברה החרדית שנועדה לשמור על יסודות הדת. המבנה הקהילתי עוזר לחברה החרדית לבצר את החומות ולדחות את השפעותיה השליליות של החברה המערבית. זהו מודל דתי הפוך לחלוטין מהליברליזם המערבי הנטוע במחשבה הפרוטסטנטית. בעוד זה הפך את הדתיות לעניין של בחירה אינדיבידואלית, "איש באמונתו יחיה", דוגלת החברה החרדית בחיים דתיים משותפים שאופיים נגזר מן השיוך הקהילתי. על פי המודל הזה הקשר בין אדם לאלוקיו אינו אישי ואינו נתון לבחירתו ולעיצובו של הפרט על פי רצונו; זהו קשר המכונן "קהילה העובדת את השם". מידת המקום שניתן לגיוון אינדיבידואלי אמנם משתנה מאוד מקהילה חרדית אחת לאחרת, אך העיקרון הקהילתי עצמו תקף בכולן.[4]

אופייה הקהילתי של החברה החרדית מגדיר אורחות חיים קולקטיביסטיים הכוללים קוד לבוש, אחידות בתחום החינוך, סטנדרטים מקובלים של החמרה הלכתית, דפוסי הצבעה אחידים, הפגנות המוניות, תקשורת מפלגתית עוצמתית וכך הלאה, אך הוא איננו מסתכם בזאת. בחברה החרדית, הקהילתיות מגדירה בפועל את המעשה הדתי. כל אושיות החיים של האדם החרדי כתפילה, לימוד תורה וביקורים אצל הרבי, לרוב אינם מתקיימים במישור האינדיבידואלי אלא במישור הקהילתי, ושם הם מקבלים את עיקר משמעותם. מכאן נובעת עוצמתם של המוסדות הקהילתיים החרדיים: בתי הכנסת, בתי המדרש, הישיבות והכוללים, החצרות החסידיות – עד שניתן לומר שמוסדות אלו מגדירים, במובן הרחב, את הזהות החרדית עצמה. מובן אפוא שסגירתם של המוסדות אלו או צמצום משמעותי של פעילותם היא גזירה שקשה מאוד לעמוד בה. אכן, רבים לא עמדו בה.

ומהעיתון החרדי "מקור ראשון"

מבחינתם כל זמן שחרדי יושב בבית, בלי השגחה ופיקוח והמחשבות שלו מתחילות לנדוד למקומות שראשי הקהילה לא רוצים, זה זמן מסוכן שצריך לקצר אותו.

ובדיוק בגלל זה כל חרדי שלומד בישיבה מגיל 14 (אולי לפני, לא יודע) נמצא רבע מהשנה בביתו עם משפחתו, ללא רבי וללא מסגרת לימודית שהוא מחויב אליה, קרוב לשלושה חודשים במצטבר חופש בביתו המסוכן מחוץ לכותלי הישיבה. כל חודש ניסן, מט' באב עד א' אלול, ומיום הכיפורים עד א' חשוון. ואני תמיד טענתי שזה בזבוז זמן שצריך לקצר.. איך הם לא חשבו על הסיכון המטורף במחשבות הנודדות קודם?

ראוי לציין שהחרדים מתחלקים לספרדים ליטאים וחסידים
גדלתי כדתי, 25 שנה בשכונה חרדית ספרדית במרכז ירושלים. לא ראיתי או שמעתי בוז למדינה או מוסדותיה, או אווירת מדינה בתוך מדינה.
החרדים הספרדים, אוכלוסיה לא מבוטלת בכלל (מצביעי ש"ס) מהציבור החרדי, סגרו את כל המוסדות, ולמעשה הרב דוד, בנו של הרב עובדיה קרא לסגור את כולם הרבה לפני שהמדינה החליטה על סגר

אז באיזה מקומות יש בוז, אי הכרה במדינה ואווירת מדינה בתוך מדינה? וראיתי גם סרטון די מזעזע שקהל שלם קורא לשוטרים נאצים.