סל ניוז

ראיתי משחק אן.בי.איי אחרי הרבה זמן. היה מוי כיף.
מאד ביאס אותי שמי שמסתכל על השורה הסטט' של החדגבה יכול לחשוב שהיה לו משחק סבבה. המחצית הראשונה הייתה אחת הביזיוניות שראיתי משחק במעמד שלו. זה לא ההחטאות, זה העובדה שדריימונד גרין ניגב איתו את הרצפה בהגנה. אחרי כמה זמן הוא אפילו הפסיק לנסות. מה שגרין עשה בהגנה במשחק הזה היה קליניקה למופת. היה איזה באק דור של הלייקרס שכשגרין הגיב אליו וניסה לסגור, השומר של השחקן עוד היה בטוח שהוא נצמד טוב מאד למתקיף. בחצי השני הלייקרס שינו תפקוד לדייוויס, העבירו אותו לעמדת הסנטר, מחוץ למלתעות של גרין ושיחקו איתו כפינישר בלבד. חדגבה היה זוועה במחצית הראשונה, ככה ככה במחצית השניה, סה"כ חלש מאד. זה היה משחק שבו הוא עשה דברים שלא רואים בסטט', רק לצד השלילי.
לעומת זאת לברון זה סיפור אחר. מחצית ראשונה חלשה. במחצית השניה שוב הלייקרס שינו תפקוד, הפעם של לברון וחזרו למה שעבד כל עונה שעברה. לברון הוא הרכז דה פאקטו של הלייקרס. עם דייוויס בסנטר הם גם הקיפו אותו ב-3 קלעים, שוב פעם מה שעבד נפלא בסדרת הגמר של שנה שעברה. לברון הרים את הרמה שלו והיה הכוח ההתקפי שהלייקרס היו צריכים בשביל המהפך.
אני לא התלהבתי מהמהלכים של הלייקרס בקיץ שעבר. אני חשבתי שאם שרודר בא על המשבצת של רונדו, זה עוד בסדר. במקום מנהל משחק מנוסה מהספסל, גאנר מהספסל. אבל מהתחלה דובר על מקום בחמישיה ושרודר פשוט לא השחקן שלברון צריך לידו. לא יכול להיות אפקטיבי, אפילו לא קצת, בלי הכדור. כלומר גם כשהוא טוב, לברון נוגע פחות בכדור וזה דבר לא טוב. במחצית הראשונה ראינו את הוורסט קייס סצנריו. אבל במחצית השניה, או ליתר דיוק ברבע הרביעי ראינו את הבעיה היותר גדולה. האיש הוא מיסמאץ' בהגנה. עד שווגל התעשת, שרודר עבר לענף השטיחים ונתן לסטפ קארי לפרפר אותו לכל כיוון. ההגנה של שרודר עלתה ללייקרס באובדן היתרון ובבור לקראת סוף המשחק, שאיכשהו הם הצליחו להוציא את עצמם ממנו.

בצד השני זה היה סטפ קארי שואו. כמה שכיף לראות את השחקן הזה. השחרור המטורף אחרי כדרור, או תנועה, השליטה בכדור, היכולת לסיים באזור הטבעת במיליון דרכים. נתן קליניקה. אבל עם כל האהבה ובאמת המשחק המדהים שהוא נתן, המשחק הזה די הדהד למה הקריירה של קארי מדהימה, אבל הוא לא יהיה אחד הגדולים באמת. הוא לא קלע שלשה ששלחה את המשחק להארכה. באמת כשאני חושב על הקריירה של קארי, אני לא זוכר (אבל אולי זה רק אני, אז תקנו אותי) רגע או משחק אייקוני באמת. לכל הגדולים, בוודאי שחקני החוץ היה את זה. מג'יק בתור רוקי פתח בסנטר, שיחק בכל העמדות ועם 42 נק' הוביל את הלייקרס ללא קארים לתואר. זה היה הקאמינג אאוט גיים שלו. אח"כ בקריירה היה הג'וניור סקייהוק ועוד. ללארי בירד היה את השוטאאוט מול דומיניק והרבה סלי ניצחון, כולל בפלייאוף. מייקל ג'ורדן עשה את הסיפתח בעונה השניה עם משחק האלוהים. אח"כ כמובן היה את "הזריקה", משחק השפעת, הריקוד האחרון, האסיסט לקר, משחק 55 הנק' מול הניקס בעונת החזרה ועוד ועוד. להאקים יש את החסימה על סטארקס במשחק 6 והטיפ אין במשחק מספר אחד בגמר מול שאק וכמובן הדומיננטיות המטורפת על רובינסון בפלייאוף של האליפות השניה. קובי הוא הבסט קלוז'ר אין דה גיים, אבל בעיני הרגע המכונן הוא לא MVP אחרי משחק 6-24 (Shocking), אלא המסירה לשאק בקאמבק ברבע השביעי, בעונת האליפות הראשונה מול פורטלנד ברגע הקריטי. המסירה הזאת הראתה שקובי, שכבר אז פלירטט עם אנוכיות והעדפת אנוכי על פני הקבוצה מוכן למכור את אמא שלו, או יותר גרוע מזה, לתת לשאק את התהילה, בשביל לנצח. ללברון כמובן שהיה את הקאמינג אאוט גיים ההוא מול דטרויט ומשחק ההד בנד והחסימה על איגי וגם השלשה האחרונה. לווייד היה את ההופעה הג'ורדנית בגמר 2006 והמחצית השניה ההיא מול אינדיאנה בסיבוב השני בעונת האליפות הראשונה של הביג 3 של ההיט, שכבר היה נראה שהניסוי נכשל פעם שניה. אפילו דוראנט היה זה ששבר את הקאבס בשתי האליפויות עם הווריירס ולא קארי. הרגע/משחק/זריקה המכוננים זה מה שחסר לסטפ קארי.

לגבי הפלייאין, אני נוטה לא לאהוב אותו, בגלל שזה משחק אחד, בגלל ש-20 קבוצות לפלייאוף (ופלייאין זה פלייאוף) מתוך 30 זה יותר מדי. אבל אם כבר פלייאין, אני כן אוהב את השיטה הנוכחית. לפחות נותנת יתרון באמת גדול לקבוצות שסיימו ב-8 הראשונות. ניצחון אחד ואתה בפנים. בשביל להשתחל לפלייאוף ממקומות 9-10 אתה צריך 2 לילות טובים.

אני דווקא אוהב את השיטה של הפליי-אין הזה, יותר מעניין בעיניי. ובכלל, ההחלטה להכניס פליי אין היא בהחלט נכונה, קורה לא פעם שהקבוצות במקומות 7-8 מגיעות לסוף העונה פצועות ועל אדי דלק בזמן שלפעמים קבוצות שמסיימות 9-10 מגיעות אחרי ריצה חזקה שנקטעה מוקדם מדי, וזה מאפשר להכניס בקצה הפלייאוף את הקבוצות שחזקות יותר *כרגע*.