בטן רכה וחביבה כתב:
תהייה קטנה: איך ידעו לזהות יהודים בשואה? אני מדבר בעיקר על מקומות כמו גרמניה, שבה מרבית היהודים לא הסתובבו עם מאפיינים חיצוניים. גם אם היו רישומים של המדינה, איך האוכלוסייה הכללית ידעה לזהות אותם למשל בפרעות כמו ליל הבדולח?
איך ידעו לזהות אותם באזורי הכיבוש בברית המועצות שם נאסרה בכלל פעילות דתית עד כמה שידוע לי?
לגביי גרמניה, יהודים היו מחויבים בזיהוי חיצוני מאז 1935 בדמות טלאי צהוב.
אחרי המשלוחים וכו', היו כמובן הסתתרויות והיו כמובן הלשנות. המסמכים האישיים של אדם העידו עליו שהוא יהודי - הרי זה היה מקום מסודר מאוד מבחינת רישומים. גם שמות מסוימים הם בבחינת "חשד" . ואם בן אדם נתפס , גבר - ולא הייתה לו עורלה, בוא נאמר שזה לא תרם לו בלהכחיש את יהדותו יותר מידי.
ובכל זאת, היו כאלו שהצליחו להשאר מתחת לרדאר וניצלו.
לגביי ברה"מ - אם אני לא טועה בתעודות הזהות היה מצוין הלאום של האדם, בין היתר - יהודי. כמו שצוין כאן, אנשים ביום יום הכירו את הסביבה שלהם וידעו להלשין כשצריך.
עניין נוסף הוא שהכיבוש הגרמני, לאחר התבססותו, ידע לאתר די בקלות יהודים בשטחיו מכמה סיבות:
* היהודים הנכבשים ברובם לא ניסו לברוח לכל עבר. צריך לזכור שב-1941 ידעו כמובן שהשלטון הגרמני עוין את היהודים בצורה עצומה, אך עדיין לא ידעו על תעשיית ההשמדה והרצח בקנה מידה ההמוני כ"כ. היה , בקרב חלק מסוים, קו מחשבה מסוים שהיה לו בסיס הגיוני שעם כל השנאה של הגרמנים ליהודים, בעת מלחמה הם יצטרכו ידיים עובדות ואולי זה יוכל לסייע למי שיעבוד באותן עבודות.
* כאמור, רישום בתעודות הזיהוי.
* אלמנט קהילתי חזק מאוד, בטח ובטח אצל הדתיים שבהם (שעדיין חיו באותה קהילתיות הגם שהיו תחת שלטון ברה"מ לפני).
* שכנים שמכירים ומלשינים.
* מבצעי הונאה לאיתור והריגה /פגיעה ביהודים.
וכאמור, כמו שציינתי גם למעלה - אחרי כל זה, היו גם לא מעט כאלו שניצלו מציפורניי הגרמנים, או ציפורניי ועוזריהם שפרחו , במיוחד בחלק הראשון שלאחר הכיבוש.
בשעתו יצא לי לדבר הרבה עם סבתא שלי ז"ל על המלחמה. היא התגוררה בבוקרשט, ולימים התברר לי שהשלטון הרומני של אנטונסקו היה משתף הפעולה הנלהב ביותר עם הגרמנים. שאלתי אותה "איך יצאת מזה". היא נתנה לי תשובה כזו:
א- "לא נראיתי כ"כ יהודיה" . מודה שלשמוע את האימרה הזו הפך לי את הבטן בזמנו. אבל שמעתי דיבורים כאלו גם מחבר שלי יוצא ברה"מ.
ב- "לא גרתי בשכונה שמזוהה ממש עם יהודים, הגם שהיו שם כאלה".
ג- "גם כשאמרו פעם ליהודים להשאר בבית באיזה יום לצורך בדיקות, פשוט יצאתי והסתובבתי בחוץ כל היום על הלילה, ודיברתי גרמנית כשהיה צריך כי ידעתי".
מפה לשם, היא וסבא שלי (שהיה במחנה עבודה או בצבא הרומני, לא זוכר כרגע וברח ) הצליחו לעבור את זה וב-1944 זה נגמר מבחינתם.