B.Grant44 כתב:
אני דווקא יכול להבין את מה שאטט אומר בנוגע לשני הדראפטים הקודמים של הווריורס, בתור מי שחשב לא מעט על טרייד-דאונס פוטנציאליים שלהם בדראפט 2020 (כולל אחד שבו הם מקבלים את אוברה והבחירה העשירית מפניקס, כשממילא הצליחו להשיג מהם את אוברה עבור חריגת הטריידים ולא הרבה מעבר לכך, מבלי שישאיר אצלם חותם חיובי), ותהה מדוע פרנץ ואגנר כלל לא הועלה כאופציה עבורם במוקים של שנה שעברה, למרות שברובם הוא שובץ מיד לאחר מכן, אצל המג'יק בבחירה 8 או הקינגס בבחירה 9.
כמובן שמבחן התוצאה סותר את שנינו, אפשר אפילו לומר שגם אם הווריורס לא ייקחו אליפות נוספת בגרסתם הנוכחית, הרי שקומינגה (ואולי גם ווייזמן, עם סימן שאלה גדול שמרחף מעליו כרגע) מספקים בסיס מעניין לאיטרציה הבאה שלהם כקבוצה צעירה ומוכשרת.
אבל אני חושב שהאטטיזם הכוזב והבוקי (ואני משתדל להיות עדין כאן בבחירת המילים) בא לידי ביטויו המזוקק בקובלנות על בוסטון דווקא.
אנסה רגע לחשוב על טיעוניו האפשריים של אטט לפני שהוא מעלה אותם על הכתב בעצמו:
1. הסלטיקס עשו מהלך WIN-NOW מיותר כשהחתימו את הייוורד, לא טופ 5 לעמדה שלו גם בשיאו ובטרם החל להיפצע בתדירות גבוהה, בקיץ 2017 כשרק בחרו בטייטום וג'יילן בראון היה לאחר עונת הרוקי שלו (מעניין אותי אם יגיד אותו דבר על החתמת הורפורד שנה קודם לכן, והניסיון להחתים גם את דוראנט מיד לאחר מכן).
2. הסלטיקס ויתרו על נכס חשוב (הבחירה של הנטס בדראפט 2018 המשובח) עבור קיירי (שכן היה אז טופ 5 לעמדה שלו). איינג' היה עשוי לקחת בבחירה הזאת את שג"א, מיילס ברידג'ס, מיקאל ברידג'ס, או אפילו סקסטון שנבחר ע"י הקאבס בפועל (והיה נותן לסלטיקס תחליף זול וצעיר לאייזיאה תומאס כפוינט-סקורר). צריך לזכור שאיינג' החזיק אז גם בבחירה של הקינגס לדראפט 2019, שנחשבה אז אטרקטיבית, אם כי בפועל הפכה לבחירה 14 (רומיאו לנגפורד).
לפני שאני, או כל אחד אחר, יתפנה לענות לטיעונים האלה, אני רוצה לטעון דבר אחד שמתייחס בול לנקודה העיוורת של אטט בכל הנוגע לבניית קבוצה מנצחת:
העובדה שבוסטון הגיעה עד למשחק 7 בגמר המזרח כבר בעונת הרוקי של טייטום ועונת הסופמור של בראון, והמשיכה להגיע לפלייאוף ולהתמודד בו בשנים שלאחר מכן - הגם שהשיגה תוצאות מאכזבות ביחס להישג הנ"ל שמיצב אותה ככוח העולה במזרח - היתה משמעותית מאוד להתפתחות של שניהם (ושל סמארט כמובן) בתור שחקנים מובילים בקונטנדרית.
האטטיזם דוגל בבנייה מתמשכת, עד שלכאורה מצטברים מספיק כוכבים שמסתדרים בשורה, ואז הם אמורים פשוט להגיע למעמדים של פלייאוף, גמר אזורי וגמר NBA ולנצוץ שם. אבל אפילו המקרה המוצלח ביותר של בנייה מרצף של בחירות טופ 5 (ואחרות), עם דוראנט, ווסטברוק והארדן באוקלהומה (וגם ג'ף גרין שהוחלף בפרקינס, איבקה, ספולושה שהיה אז צעיר יחסית והגיע תמורת בחירת סיבוב ראשון), התבסס סה"כ על שתי עונות בלבד של טנקינג מכוון (בעונת 2007 הסופרסוניקס פשוט היו גרועים, בין היתר מפציעותיו של ריי אלן) והגעה לפלייאוף כבר בעונת הרוקי של הארדן ואיבקה. מתיחת האלופה המכהנת ושבדרך לשישה משחקים בסיבוב הראשון, גמר מערב מול האלופה שבדרך בפלייאוף שלאחר מכן, והעפלה לסדרת הגמר כעבור שנה. ללא ספק גרף שיפור תלול מאוד, אבל עדיין כזה שהתבסס על חתירה לתחרותיות והשתפשפות ראשונית בסיבוב הראשון (וגם על "מהלך מאיץ בנייה", עם הטרייד על גרין תמורת פרקינס).
הקבוצה האחרונה שנבנתה על הדראפט והגיעה רחוק היא בוסטון עצמה.
ה-CORE שלה מגיע במובהק מהדראפט.
גם גולדן סטייט כמובן.
מה שאני הייתי עושה במקום איינג' (שוב, בעיניי, אחד ה-GMים הטובים והמוערכים בליגה) זה לקחת את הקבוצה כל הדרך למטה בטבלה, תוך כדי שאני מקבל בחירות מהנטס.
הניסיון לקחת אליפות (לא היה להם סיכוי אמיתי להתמודד עם לברון וחבורתו) תוך כדי שאתה בונה מהדראפט במקביל זה ניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
וכמעט בהכרח אומר שהאפסייד של הפרויקט העתידי יורד (זה שהוא הגיע לרמות גבוהות זו לא הוכחה שהוא לא יכול היה להגיע רחוק יותר).
יש קבוצות שמנסות את זה. כמעט תמיד מריעים להן וכמעט תמיד כל מה שנותר זה "הניסיון" שצברו הצעירים (קראודר לא שם, IT גם לא, בראדלי לא שם וכו').
זה לא שאין לזה משמעות בכלל אבל אני מניח שבוסטון היו מחליפים את הניסיון הזה בעוד כוכב צעיר (או שניים) ברמה של טייטום/בראון
--
בסופו של דבר, גם ג"ס וגם בוסטון עשו עבודה נהדרת,
אחרת לא היו מגיעות לגמר העונה.