סל ניוז

חושב שזה נושא לת'רד נפרד.
אז ממוצע הדירוג של העתודה ב4 האליפויות האחרונות הוא מקום שני.
אני חושב שאין כאן אחד שיהמר על כך שישראל בעשור הקרוב תזכה במדליה ביורו בסקט.
והשאלה היא למה. מה קורה בדרך להם לבוגרים, שגורם שהבדלי היכולת ביננו לנבחרות אחרות כ''כ גדולים, בעוד בשלב הנוער הגבוה ביותר, אנחנו עולים עליהן 4 שנים רצוף.
ו4 אליפויות רצופות, זה כבר ממש לא דבר שאפשר להסביר אותו כסטיית תקן, או שנתון חלש בשאר הנבחרות וכו' וכו'.
אני חושב שטובי המוחות באיגוד חייבים לשבת על השאלה הזו ימים ולילות ברמת מחקר של ממש, כדי לפצח את הנוסחה להביא את ההצלחה גם לבוגרת. עד שהם יעשו את זה, טובי המוחות כאן זו כבר התחלה טובה.

יכול להיות שאנחנו פשוט לוקחים את האליפויות האלו יותר ברצינות?
גם מבחינת טקטיקות אימון, גם מבחינת ביצוע..

נדמה לי שהכישרונות שלנו לא שווים את המקומות האלו בבוגרים.
ועל כן, מה שחריג הוא מה שאנחנו משיגים בגילאים האלו, כנראה לא להיפך.

ואולי בהמשך, הפערים (שאני מניח שקיימים) באתלטיות ובגובה הופכים להיות משמעותיים מדי
וכבר קשה יותר להתגבר עליהם
כי הצד השני מנוסה ומשויף מספיק כדי לנצל אותם.

כמה נקודות:
1. זה קצת מצחיק לשאול "לאן נעלמים ההישגים" כשזמן הבוגרים עוד לא הגיע. זה לא שבשנים עברו היינו מגיעים לכאלה הישגים. הפעמים הקודמות שישראל הגיעה להישגים בעתודה הייתה לפני די הרבה זמן והיה כמה שנים טובות של הבדל בין הדורות המוצלחים.

2. הכוכבים הגדולים לרוב בכלל לא טורחים להגיע, הרבה פעמים גם הפחות גדולים. כמובן שעל דונצ'יץ' ו-וומבניאמה אין בכלל מה לדבר, אבל באליפות הקודמת שזכינו צרפת לא שלחה את הייז ומלדון וכנ"ל ספרד את גארובה. אצלנו זה כנראה לא היה קורה אלא אם מדובר בשחקן שכבר נמצא ב-NBA.

3. זה מביא אותי לנקודה הבאה - ישראל להרגשתי יותר מוכוונת הישגיות בגילאים האלה. אולי אני טועה אבל לדעתי זו המנטליות הזו שגורמת לכך שבאירופה מגיעים כל מיני פרוספקטים פחות בשלים אבל ברור שמדובר בכוכבים, בעוד אצלנו יש את העמית אהרונים של העולם שהם כבר די המוצר המוגמר עם הבנת משחק של שחקן בוגרים, אבל גם בלי שום אפסייד.

סוגיה מרתקת
אני חושב שזה משותף להרבה ענפי ספורט בישראל: כדורגל (בפרט לאחר הקיץ הנוכחי, אבל גם בעבר הנבחרת של בן סהר הגיעה לטופ 8 באירופה כמדומני), טניס (ישי עוליאל), שחמט (בדיוק כעת נבחרת ישראל סיימה במקום שלישי באירופה לנוער, בעוד קבוצה שהיא סוג של "נבחרת ישראל ב" אפילו הפתיעה מאוד וסיימה שנייה), וכמדומני גם בג'ודו ושיט ההישגים בנוער מעפילים על הבוגרים (לא ששם יש במה להתבייש).

באם זה נכון - זה כבר משהו רוחבי, ומחוץ לניואנס כזה או אחר דווקא בכדורסל.

_________________
קצת אחרי הסידרה של מכבי מול פאו' , דיוויד פרדמן מנסה לדרבן את האוהדים להגיע לפיינל פור הליגה האדריאטית:
"זו גם ההזדמנות לכל מי שיצא לפני הסיום של משחק 4 להודות לקבוצה, וגם ליהנות מהפיינל פור".

24.4.2012

לדעתי יש בשאלה הזו חוסר הכרה די עמוק באיפה אנחנו עומדים באירופה ומה אפשר ללמוד מטורנירי העתודה.

רק עוד קצת על מי שחסר בנבחרות האחרות באליפות הזו:

הזכירו את איטליה עם שלוש בחירות דראפט בדראפט האחרון, כולל הבחירה מספר אחת, באנקרו.
סרביה, שהשנה בכלל בדרג ב', גם היא חסרה בחירת סיבוב ראשון בדראפט -- ניקולה יוביץ'.
ליטא, שהגיעה לגמר מול ספרד, חסרה הכוכב טובליס מאריזונה.
בצרפת כמובן וומבניאמה, פוטנציאל שחקן דורי (ב-נבא) וגם אוסמן דיינג, בחירת לוטרי השנה, בגארין, בחירת דראפט בשנה שעברה, ומוסא דיאבטה, בחירת דראפט סיבוב שני השנה.
לפולין חסר ג'רמי סוהאן, הבחירה מספר 9 בדראפט האחרון.
ובטורקיה חסר אלפרן שנגון מיוסטון.

אפשר להמשיך עוד, ואפשר גם להסתכל על מי שכן באליפות הזו ולחשוב אם הכישרונות הכי טובים של ישראל (נניח דברת ולוי) עדיפים עליהם. נעזוב רגע את ספרד בצד. גם את רובסטביצ'יוס של ליטא, בונה של טורקיה (בן 19), זוגיץ' המונטנגרי (בן 18), או פריי הפורטוגלי (בן 17) הייתי לוקח לפניהם לטווח הארוך. כנראה שגם את שנורמן הגרמני (אגב, פרנץ וגנר כמעט זמין גם הוא לנבחרת הזו מבחינת גיל), דה-רידר הבלגי (19) ושטראזל הצרפתי.

זה לגבי העתודה. אבל יותר חשוב להסתכל על הבוגרים ולחשוב ממי ישראל *אמורה* להיות טובה יותר או לפחות להתמודד באופן שוויוני.

מול סרביה עם 5 שחקני נבא, כולל ה-MVP שנתיים ברציפות, וגם השחקן הטוב באירופה?
מול ספרד עם 6 שחקני נבא ואין ספור שחקני יורוליג מובילים?
מול צרפת עם 8 שחקני נבא פעילים ואין סוף שחקני יורוליג טובים?
מול סלובניה עם אחד מעשרת השחקנים הטובים בעולם ועוד לא מעט שחקנים שהיו פותחים בחמישייה הישראלית מחר?
גרמניה עם לא פחות מ-7 שחקני נבא?
יוון של ה-MVP בשנתיים שלפני יוקיץ', עוד שחקן נבא, ומלא שחקני יורוליג משובחים?
איטליהעם שני שחקני נבא והרבה יותר כשרונות יורוליג מישראל?
קרואטיה עם 3 שחקני נבא, כמה לשעברים, ועוד כמה שחקני יורוליג מובילים?
ליטא של סבוניס, ולנצ'ונס, ולא מעט שחקני חמישייה ביורוליג?
טורקיה עם 4 שחקני נבא וגם כן לא מעט שחקני חמישייה ביורוליג?
לטביה של פורזינגיס וברטאנס?

הנה 11 נבחרות שבבירור *אמורות* להיות טובות מאיתנו (נגיד שלטביה קצת יותר בספק), גם עכשיו וגם כנראה בעוד 5 שנים.

ומה בדיוק יש לישראל להציע מול אלו? שחקן (ספסל) בנבא, שחקן חמישייה די זניח בקבוצת יורוליג בינונית ועוד כמה שחקני (סוף) ספסל ביורוליג.

מאיפה היומרה לחשוב שאנחנו "אמורים" או שיש לנו "סיכוי טוב" להגיע לרבע הגמר באירופה או משהו כזה רק בגלל כמה הצלחות באליפות עד גיל 20 (שאגב לא קורות בכלל בקדטים ובנוער; מישהו זוכר מתי בפעם האחרונה היינו באליפות העולם עד גיל 19 או עד גיל 17?)

אם כבר, הרבה יותר נכון להשוות את ישראל (ובכלל לא בטוח שלחיוב) לנבחרות כמו פינלד עם שחקן נבא שהוכיח יותר מאבדיה עד עכשיו, מונטנגרו (2 שחקני נבא), אוקראינה (2), בלגיה, פורטוגל (1), רוסיה, פולין, וצ'כיה (שתי האחרונות עם הצלחות באליפות העולם האחרונה, שאליה, כרגיל, בכלל לא הגענו, וצ'כיה גם עם הופעה גם באולימפיאדה) וכאלו. בקיצור, מקומות 12-20 נראים די ריאליים. כל דבר מעל לזה, הישג יפה.

לי נראה שגם יש פוטנציאל אמיתי לשיפור, אם דוברת ומדר יעשו צעד או שניים קדימה בשנים הקרובות, ואם אבדיה יעשה קפיצת מדרגה.
גם לסורקין, גלעד לוי וצ'צ'אצ'ווילי יש עוד פוטנציאל לשיפור לדעתי,
ככה שבהחלט יכול להיות שבעוד שנתיים שלוש יהיה לנו פיק טוב יותר מהיום,
ויכול להיות שנוכל כבר לדבר על נבחרת שיש בה 5-7 שחקני יורוליג לגיטימיים פלוס אבדיה.
גם זו לא תהיה נבחרת מאריות אירופה, אבל בהחלט דרג שני מובהק יותר.

הכי פשוט בעולם וכמו שפורט למעלה, הכוכבים שלא מגיעים הם כל הסיפור. ובטח בבוגרים כשיש הצטברות של כוכבים מכמה שנתונים, שחקנים שהם הרבה מעבר לרמה הישראלית.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

בעייני יש פה 3 נקודות:

1) כמו שטענו, וזו הסיבה המרכזית והמשמעותית ביותר - הכוכבים הגדולים של הנבחרות היריבות פשוט לא מגיעים.

2) הנבחרות הישראליות מאוד מאומנות יחסית לרוב היריבות שלהם. רוב הנצחונות הישראלים בטורנירים האלו (בעיקר בטורנירים הקודמים, השנה פחות עקבתי) מגיעים הרבה בגלל לחימה, משחק קבוצתי והגנה טובה ומתואמת. אלו סיבות שיעזרו לך לנצח במסגרות של הגילאים הצעירים אבל לא יעידו כלום על הבוגרים, שם כולם מאומנים ונלחמים פלוס כישרון עודף. זה לא שאין לישראל בכלל כשרון אבל את היתרונות שלה היא משיגה לרוב על מלחמה ותיאום.

3) פה אולי אני טועה כי אני לא עוקב מספיק אחרי הליגה הישראלית בעשור האחרון ואני אולי חי בקונספציית עבר אבל הנקודה המרכזית - השחקן הישראלי הוא תמיד שחקן משלים. אני לא זוכר כבר הרבה זמן כוכב ישראלי... אולי גל מקל היה במעמד של כוכב אבל מעבר לזה השחקן הישראלי תמיד תמיד שחקן משלים. הוא יכול להיות שחקן משלים טוב יותר או פחות (או אפילו מצוין) אבל אני לא זוכר מאז ימי קטש שחקן ישראלי שמקבל אשכרה הובלה של קבוצה. גם שחקני הNBA שלנו היו בארץ שחקנים משלימים וכמובן גם במנש המשיכו באותו קו.
השחקן הישראלי שבגיל 18 משחק בלאומית/קצה ספסל בליגת העל ומשמש כשחקן משלים יעשה תפקיד דומה גם בנבחרת וכשכולם אז אין לך אף אחד שייתן לך את האדג'.

כספי לא היה שחקן משלים לא באטיטיוד ולא בתפקוד, אבל גם שחקן ברמה נמוכה ממנו כמו דאוסן קיבל תפקיד מרכזי בקבוצה חזקה בגיל צעיר. דברת מהשנתון הנוכחי לגמרי מקבל את הקרדיט ומגיל צעיר מאד. בסוף זה עניין של רמה. אני לא קונה את הנהי הרגיל של "לא נותנים צ'אנס". בסוף יש כמה עשרות מקומות לשחקן הישראלי בכל שנה בליגה, ומי שטוב משחק ומקבל קרדיט. בוודאי בקבוצות הקטנות, ע"ע צאצא בעונה שעברה.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

אני לא חושב שזה עניין של לא נותנים את הקרדיט. נותנים, פשוט התפקיד של השחקנים הישראלים הוא משלים.

כספי בתפקוד במכבי לגמרי היה שחקן משלים. אולי באטיטוד לא אבל מבחינת תפקיד בהתקפה זה בעיקר היה לפתוח את המשחק ולחתוך לסל. זה כנראה בסדר גמור לילד בן 20 אבל התפקיד שלו ממש לא היה של שחקן מוביל.

דקות הם מקבלים, גם דאוסון בגיל צעיר, גם אבדיה במכבי, גם דברת, כולם... אין בעיה של דקות, יש בעיה של תפקיד.
תגיד לי אתה מי הישראלי האחרון שאתה זוכר שהיה האופציה הראשונה או השניה בקבוצה שלו? אולי (אולי) ליאור אליהו בשיאו.

כאמור יכול להיות שאני סתם לא מעודכן כי אני באמת פחות עוקב בשנים האחרונות אבל מזכרוני של עד לפני 5 שנים אין קבוצה ישראלית מהשנים האחרונות ששמה את הקבוצה בידיים של שחקן ישראלי כאופציה ראשון/שניה .

אני לא ממש מבין את הטענה שלך. וואנס שחקן מקצוען מקבל דקות וקרדיט, ה"תפקיד" שלו הוא נגזרת של מה שהוא מסוגל להביא למגרש. האם אתה טוען שגם השחקנים הישראלים הטובים ביותר פחות מוכשרים התקפית מהזר הממוצע, ולכן הם לא "אופציה ראשונה/שנייה" בקבוצה שלהם? וול, נכון.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

הודעה נהדרת של סאבוניס
למעשה בשנים האחרונות יכולנו קצת לראות את יחסי כוחות מול הפולנים והגרמנים (עם נבחרת שלהם שחסרה לעיתים כמות דו-ספרתית של שחקני NBA ויורוליג מובילים) ולא בדיוק הראינו עליונות עליהם כהכללה, חרף ששיטת החלונות ממש מיטיבה איתנו.
עוד חלק קטנטן מהסיפור - גם בגזרת המתאזרח אנחנו פחות "משקיעים" מאשר מדינות אחרות (וזה כמובן לדיון אחר - וראוי בפני עצמו).

בסוף בסוף - דני אבדיה או עומרי כספי ככינור ראשון בנבחרת (וגם שלא מגיעים תמיד, שלא ממש באשמתם) - זה לא משהו ביחס לאחרים. מבחינתנו הם שחקנים אדירים - כי הם הכי טובים שלנו, אבל באקלים הכללי הם לא בהכרח אפילו יפגינו עליונות בתנאי נבחרת מול שחקני יורוליג מובילים (לדוגמא - שנגליה מול כספי באליפות אירופה 2017, או בכלל אליפות זו ותקופת כספי בנבחרת).
אז אם אנחנו לא טובים יחסית בשפיץ, וגם לא בעומק (כפי שהציג סאבוניס) - קשה לצפות ליותר מדי (אבל עדיין מצפים...).

_________________
קצת אחרי הסידרה של מכבי מול פאו' , דיוויד פרדמן מנסה לדרבן את האוהדים להגיע לפיינל פור הליגה האדריאטית:
"זו גם ההזדמנות לכל מי שיצא לפני הסיום של משחק 4 להודות לקבוצה, וגם ליהנות מהפיינל פור".

24.4.2012

לא בדיוק. לשחקנים יש תפקידים על המגרש וכששחקן בן 17-18-19 עולה לקבוצה הבוגרת והוא עדיין לא שחקן טוב מספיק כדי להוביל את הקבוצה הוא מקבל תפקיד של שחקן משלים ולרוב השחקנים האלו בונים את הסט שמתאים לתפקיד הזה.
האם זה אומר שכל שחקן שהתחיל כשחקן החמישי בחשיבותו בקבוצה יישאר כזה? לא.
האם זה אומר שאתה מוסיף עוד רובד ששחקן צריך להתגבר עליו כדי להפוך ל"כוכב"? כנראה שכן.

אני לא מבין מה האלטרנטיבה, להפוך שחקן צעיר בכח לאופציה ראשונה/שנייה בהתקפה רק כי הוא צעיר? זה מועדון מקצועני, הוא בא לנצח. אבל מכיוון שזכרתי שדאוסן, למשל, קיבל הרבה קרדיט די מההתחלה, הלכתי לבדוק. בעונה הראשונה שלו בבוגרים, שהחלה כשהוא היה בן 18 (יליד דצמבר 93'), הוא היה שחקן משלים שקיבל 10.6 דקות למשחק בעונה הסדירה וקלע 3.3 נק' למשחק. כבר בפלייאוף של אותה עונה הוא התקדם ל14.4 דקות וקלע 5.6 למשחק. בעונה הבאה הוא כבר קיבל 25.8 דקות למשחק וקלע 10.5. הפריצה האמיתית באה בעונה שהחלה בגיל 20, העונה השלישית שלו בליגה: הוא קיבל 25 דקות למשחק בסדירה וקלע 13.2 נק' למשחק, כשבפלייאוף הוא מתפוצץ ומקבל 36.3 דקות וקולע 21.1 נק' למשחק. שחקן שהוכיח שהוא ראוי להיות אופציה מהראשונות, והפך לכזה בהתפתחות נורמלית לפי הכשרון שלו. את העונה הזו הוא סיים בחמישיית העונה וכתגלית העונה. ואז באה עונת האליפות, דאוסן שחקן של 31.7 דקות ו15.7 נקודות למשחק בסדירה, 29.4 דקות ו12.9 נק' למשחק בפלייאוף, לגמרי תורם וחשוב ומקבל הרבה קרדיט ועוד בקבוצה אלופה. אחרי זה הוא נפל בגלל פציעות וכו', הדברים ידועים.

אני לא חושב ששחקנים "מוסללים" לתפקידים. זה משטיח את המציאות. שחקנים מצטמצמים לתפקידים מוגדרים כי הרמה של המקצוענים הרבה-הרבה יותר גבוהה מהרמה של הצעירים. בטח ובטח מהנוער, אבל גם מהעתודה. זה לא דבר חדש, כולנו זוכרים את ההבדלים בין איציק "טוני קוקוץ'" אוחנון בעתודה לאיציק אוחנון בבוגרים, סתם דוגמה בשנייה. משה מזרחי, אאל"ט, קיבל ממולי קצורין קרדיט לעלות בחמישייה הראשונה של ישראל הבוגרת באליפות אירופה בגיל צעיר מאד, ועדיין את הקריירה המקצוענית שלו עשה כרול פלייר לענייני קליעה.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

דאוסן הוא דוגמא לשחקן שהיה בכיוון טוב וכנראה שהפציעות גמרו לו את הקריירה.
אני לא רוצה כלום, אני רק נותן את דעתי לחלק מהבעיות של העדר ההצלחה של הנבחרת. לא האשמתי את הקבוצות ולא רציתי מהן כלום...

בגדול בליגה הישראלית אין לך אינטרס גדול מאוד לפתח שחקנים להיות מובילים ולשלם עליהם "שכר לימוד"... כמות השחקנים בליגת העל שחתומים על חוזים ארוכי טווח מחוץ למכבי/ירושלים הם נמוכים מאוד מה שגורר את זה שלקבוצה כמו נתניה/גלבוע/ווטאבר אין אינטרס לשלם על הטעויות של שחקן צעיר כי הוא לא יתפתח אצלהם כשחקן מוביל (אם יהיה ממש טוב יעבור למכבי/ירושלים בלי תמורה ממש, אם לא טוב אז לא יעזור לה).
במכבי (וגם בירושלים) הסיכוי ששחקן ישראלי יקבל בגיל 18-19 תפקיד של שחקן מוביל הוא אפסי כי אין להם את היכולת לשלם על הטעויות בגלל הלחץ של המערכות.

אז כן, האלטרנטיבה היא לתת לשחקן דקות ויכולת לטעות (במידה סבירה) תחת ההנחה שזה ישתלם לך בעתיד. רוצה דוגמא להשקעה כזאת למרות שהשחקן לא טוב? מכבי תל אביב עם בנדר (שם האינטרס היה כלכלי כמובן, לא מקצועי ישיר).

לא הבנתי איך הדוגמא שלך סותרת את מה שאמרתי או למה "הסללה" משטיחה את המציאות... גם יש נשים בתפקידי מנכ"ל בחברות ציבוריות וגם יש נשים בתפקידים בכירים אחרים, זה אומר שאין הסללה?

לגבי הטענה שהבוגרת עוד לא שיחקה - מעבר לעובדה שלא הייתי מהמר על מקום 2, יש גם ניסיון עבר - שתי נבחרות יחסית קרובות בשנתונים שזכו במדלית כסף בעתודה (2000, 2004) - זה התרגם לבסיס חזק לנבחרת אבל לא להישג קרוב למקום 2.
לא כל כך מסכים לגבי ההעדרות. גם בבוגרים יש המון העדרויות, זה אמור להתאזן
אין ספק שלקחת ברצינות את האליפות כולל הכנה טקטית יותר טובה למשחקים משחק פה תפקיד מאד משמעותי

אבל בסוף זה לדעתי בעיקר מה קורה אחרי האליפות. מעבר להעדרויות, יש לא מעט שחקנים שבגיל הזה נראו בלבל של השחקנים שלנו ובסוף סיימו ב-NBA. כולם זוכרים כמובן את גרין ובורשטיין מול גאסול ונבארו, אבל אפילו באליפות של 2017 בלאט סיים בחמישיית הטורניר לפני שחקנים כמו מו ווגנר, עומר יורצבן וסבי מיכליוק, כולם אחר כך ב-NBA. לכן לדעתי משהו קורה בהמשך ההתפתחות של השחקנים אחרי האליפות. שילוב של כמות דקות (שחקנים בנבחרות אחרות מקבלים דקות יותר איכותיות - בקבוצות יורוליג, בקבוצות ליגה ספרדית / איטלקית וכו') ושל איכות האימונים והמשך ההתפתחות האישית

אתה בטוח?

אני זוכר גם את הדור של בורשטיין-יצחקי-ניסים-אוחנון-גרין שהגיע להישגים יפים מאד בעתודה, אבל בבוגרים כמה שנים לאחר מכן לא היה שום דבר מיוחד.
לאחר מכן היה עוד דור מוצלח של הלפרין-אליהו שגם הם היו מעולים בעתודה ואחר כך בבוגרים לא יצא משהו מיוחד.
וגם עכשיו עם הדור המוצלח של אבדיה-בלאט-זוסמן לא צופים משהו מיוחד בבוגרים.

בגדול אני חושב שאם גם פורטים את זה לרמת השחקן הבודד, אז רואים שברמת הגבוהים אנחנו נעלמים כמעט לגמרי (לא רק ברמת הנבחרת, אלא גם בכל המסגרות האחרות באירופה, ואפילו בליגה המקומית ).
גרין, אליהו, אוחנון, קופרברג, קזרנובסקי (2X), גורדון, דוגמאות לשחקנים גובהים שנתנו תפוקה בנבחרת עתודה מוצלחת שיכולה לבשר על מעט אפטימיות,
אבל המשיכו בשנים אחר כך במשהו שנע בין "שחקן יורוליג רגיל" (אולי רק אליהו) לבין "עדיף לו לבחור מקצוע אחר".
ויש כמובן גבוהים אחרים בנבחרות קצת פחות מוצלחת (שגב, זלמנסון) שגם לא מראים שום דבר מיוחד בלבל אירופאי כלשהו.

פעמיים מקום שני בהפרש של ארבע שנים לא דומה לרצף של ארבע נבחרות רצופות (אמנם עם שנתיים מתחת בגלל קורונה) שהיו בטופ 4 כולל פעמיים זכייה באליפות. לא שאני חושב שאנחנו בדרך למדליה באליפות אירופה בבוגרים, אבל צריך גם לזכור שמעולם לא היו לנו נבחרות כל כך הישגיות בגילאי העתודה.

ואם בלאט מסיים בחמישיית הטורניר לפני יורטסבן, מכאליוק ומו ואגנר, אז זה בדיוק ממחיש את הנקודה ההפוכה, קרי, שמדובר בהבדלי כשרון ולא בהבדלים בפיתוח שחקנים. הרי אין שום דבר בעולם שבלאט (שחקן שגם ככה הוציא מיליארד אחוז מהפוטנציאל שלו) יכול לעשות כדי להתקרב לפוטנציאל של החבר'ה האלה.

נימקתי בדיוק למה הטענה ל"הסללה" משטיחה את המציאות. מאמן מקצועני לא מסתכל על דרכון, אלא על יכולת. ההבדל בין רמת נוער לבוגרים הוא עצום, גם מרמת עתודה לבוגרים ההבדל גדול, ושחקנים מצטמטמים לתפקידים לא כי הם ישראלים מקופחים ומוסללים אלא כי ברמה המקצוענית הם מסוגלים לעשות רק דבר אחד או שניים בצורה יעילה.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

אני מאוד מתחבר גם לטיעון שחלק מההבדל הוא שמשהו בפיתוח שחקנים (לגמרי גם בכדורגל) אצלנו נחות מאשר בשאר המדינות - גם אם לא קל (בטח לנו כ"קיבצרים מהצד") להצביע בדיוק על מה.
אפשר לראות את זה במובן מסוים גם בכך ששנות הירידה ביכולת והפרישה מגיעות מוקדם יותר (הקיצון הנגדי - כמה ספרדים ילידי שנות ה-80 עדיין משחקים ולא רחוקים משיאם, וכמה ישראלים).
דאוסן כאמור הוא שחקן ששיא הקריירה שלו היה בגיל 22. אמנם פציעות היו מעורבות, אבל בגילאי 24-25 הוא כבר הלך קצת אחורה (ולמשל, לא הצליח להשתלב בנבחרת כראוי) עוד בטרם הפציעות.
נמרוד לוי נראה נהדר באשדוד בגילאי 23-4, ועדיין "צריך להוכיח" האם התקדם מאז משמעותית (בפרט במפעלים אירופאיים/נבחרת ישראל וכו').
עוז בלייזר (ולצידו זליקוביץ') התחיל מדהים בליגת העל במדי בני הרצליה בגיל 20, המשיך לחיפה, לראשון, ולמכבי. האם כיום הוא שחקן טוב יותר מאשר לפני 5 שנים? אני בספק.
כרם משעור בגיל 25 סיים עונת ליגה סדירה עם פאקינג ממוצעי דאבל-דאבל. מאז בעיקר פציעות ומעברים לא ברורים בין קבוצות.

ברור שכל מקרה הוא לגופו ושונה מהאחרים, אבל לצורך העניין "הכדורסל הישראלי לא קיבל מספיק" מהשחקנים הללו, חרף שכולם הראו לא מעט (ולמעשה, בטוח שכמעט כל שחקני העתודה מהשנים האחרונות בכלל לא יתקרבו לרמות הללו) בשלבים מוקדמים בקריירה.

_________________
קצת אחרי הסידרה של מכבי מול פאו' , דיוויד פרדמן מנסה לדרבן את האוהדים להגיע לפיינל פור הליגה האדריאטית:
"זו גם ההזדמנות לכל מי שיצא לפני הסיום של משחק 4 להודות לקבוצה, וגם ליהנות מהפיינל פור".

24.4.2012

בתחילת שנות ה-2000 אלו היו שתי נבחרות, ובתכלס פה יש 2.5 נבחרות - 2017-2019 אלו שלוש אליפויות אבל שתי נבחרות, ובדרך כל בשנה מסויימת חצי מהמחזור בשל יותר וחצי בגיל של שנה מתחת. בפועל אז היה רצף של 4 שנים ועכשיו של 5, אז זה די מתאזן.
העניין שהמחזור של 2000 ייצר כמות אדירה של שחקני נבחרת מבוססים - לא רק גרין ובורשטיין, גם אפיק ניסים, משה מזרחי, ארץ כץ, שחר גורדון - כולם היו שחקני נבחרת משמעותיים (כן, אפילו שחר גורדון). הנבחרת של 2004 הייתה פחות עמוקה אבל ייצרה 3 שחקנים (הלפרין לימונד ואליהו) שהיוו את הבסיס לנבחרת להרבה שנים.

הנבחרות של 2017-2019 כנראה יישלחו כל אחת 2 שחקנים לנבחרת - שזה בעצם 4 שחקנים (בלאט, סוזמן, אבדיה ומדר). אולי צ'אצ'אשווילי, אולי אולי בריסקר. זה ייבול די דל לנבחרות שהצליחו כל כך, ביחס לנבחרות של 2000 ו-2004



מקבל לגבי בלאט, השאלה אם יש שחקנים בנבחרת שהמשך פיתוח שלהם היה מביא אותם היום לרמה מעל בלאט. שתי דוגמאות קונקרטיות מהשנים של בלאט זה קופרברג שהיה פוטנציאל גדול אבל נכון לעכשיו לא יצא ממנו משהו, וצ'אצ'אשווילי (שנראה לי שהיה בשנה שאחרי) שרק עכשיו מתחיל להתפתח, אולי במדינה אחרת הוא היה מתפתח יותר מהר ומגיע יותר רחוק

היה דיון על הלפרין בזמנו, שנשחק כל קיץ בנבחרות השונות (אפרופו לקחת ברצינות אליפויות) ובגיל 30 כבר היה עם גוף של שחקן בן 40. גם בורשטיין, גרין, אליהו, אוחיון וכספי דעכו מהר מאד לתוך תחילת שנות ה-30 שלהם (וגם יואב ספר, שרון ששון, ארץ כץ, משה מזרחי ועוד רבים). החריגים הם אפיק ניסים וכמובן טפירו ופניני.
זה בעיקר בולט לעומת ה-NBA - דוראנט תיכף בן 34, קארי 34, פול 37, לברון 38. כולם all nba השנה (וגם דרוזן בן ה-32)

ספר אפילו לא הגיע לשחק כדורסל באמת בשנות ה-30' שלו (אני לא מחשיב את האפיזודה הקצרה שלו בחולון ב-2013)

אני מת על הטענה הזו. כאילו, יש אנשים שאשכרה מסתכלים על יותם הלפרין ואז על לברון ג׳יימס וחושבים ברצינות שהסיבה שהגוף של לברון במצב קצת יותר טוב מזה של יותם זה כי הלפרין התאמץ *יותר* לאורך הקריירה שלו.

שוב, לדעתי יש כאן חוסר הבנה של איך מודדים פוטנציאל לטווח ארוך, ולכן ציפיות לא ריאליות בכלל.

מהזיכרון, בוא נראה מי היו השחקנים המובילים של נבחרות העתודה בחמש-שש השנים האחרונות, אלו שאחראים להישגים הגדולים של נבחרות העתודה (מקווה שאני לא מפספס כאן מישהו משמעותי אבל לא נראה לי):

תמיר בלאט, רועי הובר, נתנאל ארצי, דניאל קופרברג, מיכאל מושקוביץ', מירון רוינה, גיל בני, מייקל בריסקר, יובל זוסמן, דני אבדיה, ים מדר, יאיר קרביץ, עידן אלבר, נועם אביבי, יותם חנוכי, ועכשיו מצטרפים אליהם גם דברת, לוי, אהרוני, רינסקי, פריצקי, טל, ונגיד שגם בורג (שהוא בעיני המקביל הטיפה יותר מוכשר של שחקני אנרגיה מהספסל כמו עידו שבת ואריאל נבון בנבחרות הקודמות).

עכשיו בוא נסתכל ביושר על הרשימה הזו של 20 פלוס שחקנים. כמה מהם נחשבו בזמן אמת (לא בדיעבד) לשחקנים עם פוטנציאל נניח להיות שחקני חמישייה ביורוליג יום אחד אם ימצו את הכישרון שלהם עד הסוף (לא מדבר על נבא בכלל)? הייתי אומר שרק ארבעה -- זוסמן, אבדיה מדר, ודברת. אולי בלחץ גם חנוכי, למרות שבהחלט מוטל בספק. אז מתוך אלו, אבדיה הגיע ל-נבא, זוסמן שחקן חמישייה (כאמור די זניח) ביורוליג, ומדר ודברת אולי יהיו כאלו יום אחד. חנוכי היחיד ברשימה הזו שאפשר להגיד עליו שהוא אכזבה משמעותית לאור הציפיות בזמנו. מי עוד אכזב? אולי קופרברג בהשוואה למה שהראה אז, אבל גם אצלו הגג (נניח שחקן ליגת על טוב) היה די ברור כבר אז. היחיד הנוסף שאפשר לומר שהוא אכזבה מסוימת ביחס לציפיות אז הוא אולי זוסמן. הגג שלו בזמנו נראה כמו שחקן מוביל ביורוליג, אולי אפילו שחקן ספסל ב-נבא. לא קרה וכנראה גם לא יקרה. כמו שלא קרה לעוד המון כישרונות צעירים מהמון מדינות. לעומת זאת, בלאט הוציא את המקסימום מהכישרון שלו והוא שחקן יורוליג לגיטימי ושחקן מוביל בנבחרת, מה שמעטים האמינו שהוא אי פעם יעשה.

יש כאן באמת מישהו שחושב (או חשב בזמנו) ששחקנים מוגבלים (פיזית, אתלטית, או מבחינת כישרון כדורסל) כמו רוינה, בני, הובר, בריסקר, קרביץ או אלבר היו מתפתחים להיות שחקני יורוליג אם רק היו מקבלים יותר דקות בליגת העל או איכות אימונים גבוהה יותר? יש מישהו שחושב את זה עכשיו על נניח אהרוני, טל, או רינסקי?

לעומתם, אם ניקח את טורניר 2017 כדוגמא, בהחלט היה אפשר לחשוב ששחקנים כמו מיכאיליוק (מלך הסלים של אותו טורניר, צלף שלשות בגובה שני מטר עם אתלטיות לא רעה), וגנר (2.11 עם יד רכה, שיכול גם להוריד כדור לרצפה), או קורקמאז (עוד שוטינג גארד בגובה שני מטר עם שחרור מהיר מעוד ואתלטיות סבירה) היו כולם *לפחות* כשרונות יורוליג וספק גם נבא בזמן אמת. וזה בלי להזכיר את כל השחקנים שהיו זמינים אבל לא הגיעו בכלל לטורניר הזה (למשל בנדר, זובאץ' וזיזיץ' הקרואטים, נטיליקינה ואוקובו הצרפתים, הרטנשיין ובונגה הגרמנים, דונצ'יץ' וצ'נצ'אר הסלובנים, ועוד ועוד).