סל ניוז

ומשהו לגבי לברון-כן מכונת יחסי ציבור, לא מכונת יחסי ציבור, מעולם לא היה שחקן בגיל שלו ובטח שלא בוותק שלו שהיה קרוב אפילו ליכולת הנוכחית שלו, זה בכלל לא קרוב. אז כן, הוא כמעט בוודאות לא יביא אליפות השנה, ובתור ג'י.אם הוא באמת עושה עבודה מחורבנת, אבל בכל מה שקשור לכדורסל הוא עדיין מפלצת.

_________________
כורסה נוחה זה התחלה של סוף

הקריירה הכי גדולה ever
ג'ף ונגנדי כבר טבע את הביטוי
לא מערער על גדולתו והכדורסל שלו, לגמרי לא.
הוא אף פעם לא היה הבחירה שלי בליגפאס גם כשהיה צעיר, אבל זה עניין של טעם אישי.

על טעם אישי אין ויכוח, אבל לא הבנתי את הערת מכונת היח״ץ בהקשר הזה.
הנטייה שלי הייתה לא לאהוב אותו בעבר בשנים שפחות עקבתי אחרי הליגה בגלל הנרטיב השלילי לגביו בתקשורת וזה שחשבתי שהוא רק פריק אתלטי וכו׳, אותו נרטיב שקיים לגבי יאניס עכשיו.
מהחזרה לקליבלנד והלאה הוא הפך לשחקן האהוב עלי ולמרות שאני בעיקר עוקב אחרי הכדורסל אני כן עוקב אחרי הדמות ויכול להעיד שכמות התוכן שסובבת את האיש באופן גורף מגיעה מצד התקשורת.
המכונה שלו עובדת כמובן, הוא איש עסקים והוא מבין את מה שהם מבינים- שכל מה שקשור אליו מוכר, אבל התייחסויות בתוכניות כמו השופ וההדלפות בהן הוא מתייחס לעינייני כדורסל מעטות מאוד ביחס לתוכן שנוצר עליו.
מעבר לכך הוא מפיק הרבה דברים חלקם גרועים (רדים טים), חלקם טובים (האסל), אבל מי שקונה את נראטיב המעניין אותו רק שיאים וסטט׳ לדעתי ממש מוטעה/טועה.

לעינייני כדורסל, לא ייאמן שהלייקרס ״תיקנו״ את הסגל בלי להביא קלעים שוב… ז״א (לפחות הבוקר) זה היה נראה פחות כואב לעין מעונה שעברה עם יותר צעירים ואתלטיות אבל וואוו זו קבוצת קליעה גרועה.
רק בשביל פרספקטיבה- גולדן הביאו את דיוושנצ׳קו וגרין שדופקים שלשות ועושים הגנה לא רעה בכלל במחיר שהלייקרס ללוני ווקר אחד...
תסריט פסימי (ולצערי הריאלי) זה כמובן פציעות ופלייאין (או לא), תסריט אופטימי זה טרייד וקצת מזל עם פציעות של היריבות ולסיים במקומות 6-8 ולהתפלל.

אין ספק שלברון נותן קריירה מאד ארוכה ואיכותית, אין שחקן שהיה כל כך טוב למשך כל כך הרבה זמן. הרבה מזה זה איך הוא מתחזק את הגוף והבריאות שלו.
מצד שני, היו לו גם נפילות - הפסדים בגמרים, פספוס פלייאוף ועוד.
ואז חשבתי על לארי בירד, שכנראה לא הצטיין בשמירה על הגוף שלו (כנראה לגמרי להיפך). כתוצאה מכך הייתה לו קריירה די קצרה. שיחק 13 שנה, אבל אמיתית הקריירה שלו הייתה 9 שנים, בשנה ה-10 הוא נפצע ופספס כמעט את כל העונה וחזר שחקן גמור.
מה שהוא השיג ב-9 השנים האלה זה די חסר תקדים:
- 3 אליפויות ועוד 2 גמרים
- 2 פיינלס MVP (יכלו לתת גם על האליפות הראשונה)
- 3 תארי MVP (ברצף)
- 9 פעמים בחמישייה ראשונה (כלומר בכל עונה, כולל עונת הרוקי)
- רוקי העונה
- פעמיים בחמישיית ההגנה השנייה (די הופתעתי מהנתון הזה)

כלומר בעונות שהיה כשיר הוא הגיע לגמר ביותר מחצי מהפעמים, זכה באליפות ו-MVP כל שנה שלישית והגיע לחמישייה הראשונה בכל שנה.
ואת כל זה הוא עשה בשנות השיא של הלייקרס (עם שני שחקנים טופ 5 היסטורי), של דטרויט ותחילת השיא של ג'ורדן
יכול להיות שאם בירד היה יודע לשמור על הגוף שלו כמו לברון, מצליח להשאר בריא ושומר על אחוזי ההצלחה בתארים, הוא היה בדיבור רציני על ה-GOAT, או לפחות ללבל של לברון?

מאחר ואני חוויתי את שנות השמונים, אני יכול להגיד שבוודאי בחצי השני של שנות השמונים, אבל לדעתי גם לפני כן, מג'יק ובירד היו על אותו לבל.
עוד שני דברים חשוב לציין. הסלטיקס לקחו אמנם 3 אליפויות, אבל 2 היו מול יוסטון בדיוק בשתי העונות הבודדות שהלייקרס פספסו את הגמר בשנות השמונים. מול הלייקרס המאזן של הסלטיקס היה 2-1.
ב-4 העונות הראשונות של בירד בליגה הסלטיקס הגיעו לגמר הליגה פעם אחת בלבד. פילי היתה עדיפה על הסלטיקס והגיעו 3 פעמים לגמר.
ביל סימונס התעסק לא מעט בתסריטי what if. אחד מתסריטי ה - what if המעניינים ביותר בעיני הוא מה היה קורה אם אנדרו טוני לא היה גומר את הקריירה שלו הלכה למעשה בגיל 27. איך פילי היו עם המשולש - מוזס, בארקלי, טוני. האם הם היו עושים את הטרייד המפגר על מאלון אם טוני היה בריא ואיך הייתה נראית היריבות עם הסלטיקס אם הבוסטון סטרנגלר היה שותף לקרבות.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

מעניין
כמה דברים:
- גם 1:2 מול הלייקרס זה מרשים, קבוצה שכאמור היו לה 2 שחקני טופ 5 פלוס ג'יימס וורת'י. גם בשנים שהיא הפסידה לרוקטס, כנראה שהרוקטס לא היו רעים...
- תחילת הקריירה והעדיפות של פילי זה נתון. אני שואל מה היה קורה אם בירד היה נותן עוד 4-5 עונות בלי פציעות. זה 5 עונות שקבוצה מהמזרח זכתה (דטרויט ואז שיקגו). האם בירד בכושר היה מצליח להביא עוד 1-2 אליפויות? לא בלתי סביר
- אתה אומר שבירד ומג'יק היו על אותו לבל, אבל היסטורית לדעתי ברוב הדירוגים מג'יק מעל בירד, וזה אולי עושה עוול לבירד

בשורה התחתונה, בירד לדעתי בדירוגים היסטוריים איפשהו במקום 5-7 (כנראה אחרי ג'ורדן, לברון, מג'יק וקארים, איפשהו יחד או קצת לפני דאנקן/שאק/קובי ואולי בקרוב קארי). לדעתי אם לא היה נפצע היה לו קייס חזק לטופ 3

וצריך לציין שהניצחון של הלייקרס ב-1987 הושג מול בוסטון די מפורקת, גם מקהייל וגם וולטון שיחקו עם שברים ברגליים, שזה מטורף לגמרי במונחים של היום.

_________________
כורסה נוחה זה התחלה של סוף

אני חייב להגיד שכל פעם שאני עשיתי דירוגים שכאלו, מג'יק ובירד אצלי תמיד מדורגים ביחד. אני לא יכול להפריד ביניהם, הם הגדירו את הכדורסל של שנות השמונים. מג'יק משך עוד איזה 2-3 בשיא היכולת ולכן בהרבה מהדירוגים הוא קודם לבירד.
לגבי הסיכויים של הסלטיקס לזכות בעוד תארים אם בירד היה בריא, אני לא יודע. לא רק בירד התפרק באותן שנים. כל בוסטון הזדקנה והתפרקה ומעט כישרון צעיר הגיע (רג'י לואיס). ב-91 לא נראה לי שהיה סיכוי. אולי שנה אחת מהבק טו בק של דטרויט.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

ואני עוד פעם אגיד שהאתוס שאליפויות קובעות מיהו השחקן הגדול ביותר (ובעיניי זה אתוס מוצדק) התקבע רק עם ג'ורדן, ולא לפני.
לכן, אכן, בירד ומג'יק נחשבו בזמן אמת כשווים, ורק כיום נחשבים אחרת. ולכן, בזמן אמת (ואחזור שוב, שכך בוודאות זכור לי), צ'מברליין נחשב לטוב ללא עוררין מראסל, בעוד היום זה אחרת.

עד כדי כך היתה גדולה ההשפעה של מייקל.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

מעניין, אני לא יודע אם זו ההשפעה של מייקל או שזה התחיל קצת קודם, לדוג' עם האיחוד עם ה-ABA. עוד לפני האליפויות של ג'ורדן זה כבר היה חשוב ברמה שהתחיל לחץ על המורשת של ג'ורדן שהוא עוד לא זכה באליפות (כן, אולי זו חלק מההשפעה של ג'ורדן).
לפחות מאז שאני עוקב אחרי הליגה בשנות ה-80, אם הייתי צריך לבחור פרמטר אחד יחיד שמצביע על גדולה של שחקן זה פיינלס MVP. זה לא טהור ב-100%, אבל לדעתי הכי קרוב. בגלל זה מעצבן אותי שלפעמים עושים בחירות "מעניינות" כמו איגי באליפות הראשונה. השחקנים הגדולים יובילו כמה פעמים קבוצה לאליפות. שחקנים גדולים שהובילו קבוצות ביחד יתחלקו בתואר מול שחקן שמוביל לבד. זה לדוגמא מחלק את 5 האליפויות של קובי בין 2 שהן "שלו" ל-3 שהן "של" שאק.
הטבלה שבה ג'ורדן ראשון עם 6, לברון שני עם 4 ומג'יק, דאנקן ושאקיל שלישיים עם 3 היא קרובה לדעתי לדירוג האמיתי. אגב, אני רואה לא מעט תחזיות שהקליפרס יזכו השנה באליפות. אם קאווי מביא פיינלס MVP שלישי (ב-3 קבוצות) זה שם אותו אותו מעל הרבה שחקנים מהסיבה הפשוטה - הוא מביא אליפויות

אחלה ווריורס

אני מוכרח לומר שעל אף מספרים בסדר יחסית של אנתוני דיוויס, הוא נראה קצת כבד בהגנה. וויגינס תפר עליו בקלאץ' שלשת סטפ-בק שהוא לא היה קרוב בכלל להפריע לה. סיים גם עם הפלוס/מינוס הכי נמוך בקבוצה.
הסגל המסייע של הלייקרס מביך.

בגולדן, אני חושש שג'ורדן פול ינסה מאוד להוכיח את עצמו מהספסל בתור האופציה הראשונה, אולי יותר מדי אפילו. וייסמן עם 8 נק' ו-7 ריב' ב-17 דקות מהספסל. ג'מייקל גרין, דוינצ'נזו. ספסל של עשירים.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

למה הוא צריך להוכיח משהו ? את הכסף כבר קיבל, אם כבר הייתי דואג הפוך.

אני ממש לא מסכים. אחת הטענות כנגד ג'ורדן לפני שהוא זכה באליפות הייתה שהוא לא יכול להיות השחקן הכי גדול בהיסטוריה (כבר בסוף שנות השמונים החלו הדיבורים) אם הוא לא זכה באליפות. וג'ורדן התקבע כגדול ביותר לא בגלל שהוא זכה בשש טבעות או אפילו בשלוש ראשונות ברצף, אלא בגלל שהוא באמת היה השחקן הכי טוב. אחרי האליפות הראשונה זה כבר היה טענה לגיטימית לגמרי, אפילו טענת הרוב לדעתי, שהוא השחקן הגדול בהיסטוריה. אחרי הדומיננטיות שלו בשנות התשעים (זה לא רק האליפויות, זה ההרגשה שלא משנה מה יהיה, אם ג'ורדן על המגרש, הוא ינצח) זה הפך לקונצנזוס. היה עוד הבדל גדול בין בירד ומג'יק לג'ורדן. בירד ומג'יק היו אמנם הכוכבים של הקבוצות שלהם, אבל הסגלים של הסלטיקס והלייקרס היו עמוסים בכוכבי על. הסגל של הבולז היה הרבה פחות מוכשר מזה שלהם. לכן החשיבות של ג'ורדן באליפויות של הבולז נראתה כהרבה יותר גדולה.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

נו, זה בדיוק מה שאני אומר.
כבר אחרי האליפות הראשונה (אני זוכר אחרי השניה מול פורטלנד, אבל זה בגלל שאז התחלתי להתעניין בכדורסל), התחיל הקונצנזוס שג׳ורדן הוא הגדול מכולם. וזה בגלל שאז התודעה עדיין לא חיברה אליפויות לgoatיות. ג׳ורדן היה כבר goat בעיקר כי הוא היה הפאקינג שחקן הכי טוב שאי פעם שיחק כדורסל בנקודת זמן כלשהי.

8 שנים אחרי זה, כשלמייקל כבר יש שש אליפויות - והקייס הסופי של מייקל היה צריך להיקבע. הוסיפו את העובדה, שהיי, לא רק שמייקל הוא בוודאות הגדול מכולם כבר משנת 92 , אלא שחלק מזה הוא גם (בדיעבד!!) שיש לו שש אליפויות והוא בלתי מנוצח ויאדה יאדה.

כלומר, החל מ 96 או 97, הקריטריון הזה של מספר האליפויות נקבע, כסוג של חצי דיסוננס אוביייקטיבי (אם תרצה) או קריטריון לתער אוקום (אם תרצה) לקביעת הגדול מכולם. לגמרי לגמרי בגלל ג׳ורדן.

ומכאן, שבדיעבד, המעמד של ווילט ירד והמעמד של ראסל עלה, ובמידה פחותה גם אם נכונה, המעמד של מג׳יק התחזק מול המעמד של בירד.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

הפוך גוטה הפוך. אם אליפויות לא היו המדד, לא הייתה שום סיבה לא להחשיב את ג'ורדן כגדול מכולם כבר ב-88 (MVP ראשון ועוד בקבוצה עם המאזן השמיני בליגה). אבל זה היה הדיבור השלילי עליו. עד שג'ורדן לא זוכה באליפות ויותר מכך, עד שהוא לא הופך את החברים שלו לטובים יותר, סטייל בירד ומג'יק, אי אפשר להגדיר אותו כגדול ביותר. כלומר גם לפני ג'ורדן האליפויות היו קריטיות ומשמעותיות בקיבוע מעמד השחקן (כאילו דה? המטרה הרי היא עדיין לנצח) אח"כ הסתבר שאם אתה ג'ורדן, אתה לא חייב להפוך את החברים שלך לטובים יותר, אתה פשוט יכול לסחוב אותם על הגב שלך וזה חיזק עוד יותר את הקייס שלו לשחקן הגדול בהיסטוריה.

לגבי המעמד של מג'יק לעומת בירד, אני לא חושב שזה סיפור של עוד 2 אליפויות (למרות שהבק טו בק היה משמעותי בהסתכלות על המעמד), אלא בעיני זאת ההשפעה של לברון. מג'יק נותר כרכז הגדול מכולם, בטח אם מנפים את כל הזקנים שעוד מדברים על ביג או (ואני גם חושב שאחרי ווסטברוק, הילת עונת הט"ד של ביג או הועמה). בירד לעומת זאת בוודאי שכבר לא הסמול הגדול בהיסטוריה, זה לברון. דבר נוסף שקרה זה התארכות הקריירה של השחקנים (סטוקטון ומאלון החלוצים, אבל אח"כ גם כמובן אחרים כמו קובי וכמובן לברון) ואז ניתן משקל הרבה יותר משמעותית לסה"כ ההישגים בקריירה שלך. ומג'יק נתן עוד 2-3 עונות בטופ , זכה יותר בתארי MVP גמר וגם בעוד תואר MVP אולסטאר, הוא הגיע עם הלייקרס לגמר סה"כ 9 פעמים לעומת 5 פעמים של בירד. כמובן מספרי האסיסטים שבולטים לעומת מספרי קריירה לא מרשימים של בירד יחסית למעמד שלו (רק במקום ה-41 מבחינת נק', 62 מבחינת ריב').

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

הפוך גוטה הפוך. אם אליפויות לא היו המדד, לא הייתה שום סיבה לא להחשיב את ג'ורדן כגדול מכולם כבר ב-88 (MVP ראשון ועוד בקבוצה עם המאזן השמיני בליגה). אבל זה היה הדיבור השלילי עליו. עד שג'ורדן לא זוכה באליפות ויותר מכך, עד שהוא לא הופך את החברים שלו לטובים יותר, סטייל בירד ומג'יק, אי אפשר להגדיר אותו כגדול ביותר. כלומר גם לפני ג'ורדן האליפויות היו קריטיות ומשמעותיות בקיבוע מעמד השחקן (כאילו דה? המטרה הרי היא עדיין לנצח) אח"כ הסתבר שאם אתה ג'ורדן, אתה לא חייב להפוך את החברים שלך לטובים יותר, אתה פשוט יכול לסחוב אותם על הגב שלך וזה חיזק עוד יותר את הקייס שלו לשחקן הגדול בהיסטוריה.

לגבי המעמד של מג'יק לעומת בירד, אני לא חושב שזה סיפור של עוד 2 אליפויות (למרות שהבק טו בק היה משמעותי בהסתכלות על המעמד), אלא בעיני זאת ההשפעה של לברון. מג'יק נותר כרכז הגדול מכולם, בטח אם מנפים את כל הזקנים שעוד מדברים על ביג או (ואני גם חושב שאחרי ווסטברוק, הילת עונת הט"ד של ביג או הועמה). בירד לעומת זאת בוודאי שכבר לא הסמול הגדול בהיסטוריה, זה לברון. דבר נוסף שקרה זה התארכות הקריירה של השחקנים (סטוקטון ומאלון החלוצים, אבל אח"כ גם כמובן אחרים כמו קובי וכמובן לברון) ואז ניתן משקל הרבה יותר משמעותית לסה"כ ההישגים בקריירה שלך. ומג'יק נתן עוד 2-3 עונות בטופ , זכה יותר בתארי MVP גמר וגם בעוד תואר MVP אולסטאר, הוא הגיע עם הלייקרס לגמר סה"כ 9 פעמים לעומת 5 פעמים של בירד. כמובן מספרי האסיסטים שבולטים לעומת מספרי קריירה לא מרשימים של בירד יחסית למעמד שלו (רק במקום ה-41 מבחינת נק', 62 מבחינת ריב').

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

אני חושב שבת'ריפיט הראשון הסגל שמתחת לג'ורדן ופיפן באמת היה פחות מרשים, וגם היריבות היו יותר חזקות ובעיקר פיניקס שהיה לה את האציל בתור mvp ושורה של שחקנים משלימים ברמה גבוהה מאד, כמו ת'אנדר דן, קווין ג'ונסון, הוטרנים אקס אולסטארים צ'יימברס את איינג', כשרון צעיר על סף פריצה בדמותו של סדריק סבאלוס וכמובן הרוקי אקס חולוני ריצ'י דומאס שנתן עונה בלתי נשכחת מבחינתו. 93' בעיניי זו האליפות הכי מרשימה של הבולס. גם השלישית ברצף שזה הישג פנומנלי, אבל גם מול יריבה מעולה ונגד הביתיות.

בת'ריפיט השני היו רודמן בתור אחד מגדולי שחקני ההגנה בכל הזמנים ומלך הריבאונד הקבוע של הליגה, קוקוץ' מהספסל (ב98 בחמישייה), רון הארפר שעבר מטמורפוזה מדהימה מסקורר וכוכב של קבוצות קטנות כמו קליבלנד והקליפרס לשחקן שהוא חלק מהשיטה. היו גם למל"מים כמו בוכלר, אבל גם לסיאטל וליוטה לא היה הרבה מסביב לכוכבים שלהן, סיאטל נחשבה לשטיח בדרך לאליפות ואצל יוטה אמנם קרל מלון היה בשיאו, אבל סטוקטון החל להיחלש והסגל שמסביב לא ממש התפקע מכשרון.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

אני עדיין לא חושב שירדת לסוף דעתי. העולם לא דיכוטומי, זה לא או שאתה השחקן הכי טוב בעולם עם מיליון mvp או שחקן עם מיליון אליפויות. ג׳ורדן כן היה צריך חותמת אחת או שתיים (אליפויות) בשביל לקבע את המעמד הראשוני, אבל העובדה שהוא זכה בסופו של דבר בשש, היא שקבעה את אתוס ה״אליפויות״ היא חזות הכל. (דיסוננס קוגנטיבי שיצר תער אוקאם, וזאת באמת הגדרה טובה, even if i say so myself).

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

מג'יק זכה בעוד פיינלס MVP אחד, כלומר עוד 2 אליפויות של בירד זה מאד משמעותי כי אז הוא כנראה עובר את מג'יק ומשתווה ללברון בתארים פיינלס MVP. MVP אולסטאר זה די קשקוש ולא מוריד או מעלה בדיון על הגדולים אי פעם (ד"ש מקיירי ומווסטברוק שזכה פעמיים ברצף). בשורה התחתונה, אם בירד מאריך קצת את הקריירה ולוקח עוד אליפות או שתיים, הוא לדעתי בלבל של מג'יק ולברון. כרגע הוא בלבל מתחתיהם.

אתה לא יודע מי היה מקבל MVP גמר אם בירד היה זוכה. מתוך 3 אליפויות הוא זכה ב-2 תארי MVP. מג'יק זכה ב-3 מתוך 5 אליפויות. אי אפשר לדעת מה היה קורה.
וכמו שכבר רשמתי, בעיני בירד באותו לבל בדיוק של מג'יק.
אני לא אוהב את ההסתמכות המאד חזקה על אורך קריירה. אם שחקן שיחק 10 עונות בשיאו ובגלל פציעה ירד ביכולת, ובאותן 10 עונות הוא היה שווה לשחקן אחר ששיחק עוד 2-3 באותה רמה, אין הבדל גדול בין השחקנים הללו.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

אם מדברים על הלונגטיביטי של לברון והדרך בה הוא שומר על הגוף שלו, אז בירד לעומתו בקיץ לאחר אחד הMVP שזכה בהם (לא זוכר אם זה שאחרי האליפות האחרונה או זה שלפניו) החליט לתקן את שביל הגישה לבית אימו. הוא יכל כמובן לשכור בעל מקצוע שיעשה את זה, לא היה חסר לו כסף, אבל איזה אינדיאני שמכבד את עצמו יעשה דבר שכזה? אז הוא עבד במהלך הקיץ תיקן לאמא שלו את החניה ופרץ לעצמו דיסק בגב. מאז אותו הקיץ התחילה הידרדרות הגוף הרצינית שלו (במשחקים הוא היה נח בשכיבה על הפרקט במקום לשבת על הספסל), לא עזרו גם שנים של אביוז שהגוף שלו עבר עם כל ההשתטחויות על הפרקט, שתיית בירה לאחר משחקים והיעדר ידע לגבי טיפולים כמו פילאטיס שיכלו לעזור לגב שלו ולהאריך את הקריירה (וגם החלטה נמהרת והרסנית של פורוורד צעיר ומבטיח בדראפט 86 שלא נדבר עליה...)
לגבי ההפתעה מבחירתו פעמיים לחמישיות ההגנה, בירד לא היה אתלט גדול, גם אם בהחלט נייד מאוד לגובהו, הוא כן היה בעל זריזות ידיים ומחשבה יוצאות דופן ויכולת לראות את מיקומם של כל השחקנים על המגרש בו זמנית ולחזות מה הם עומדים לעשות. הוא כן התקשה בהגנה אישית מול אתלטים סטייל אירווינג, וורת'י, דומיניק ופיפן אבל היה מגן קבוצתי עילאי.

כן, סיפור ידוע של בירד. כמה שהוא היה גאון על המגרש, את זה הוא לא ראה מגיע (או שהיה גאוותן מדי כמו שכתבת...). יש גם תמונה מפורסמת שלו ושל ג'ורדן מברצלונה 92, ג'ורדן מנסה לנצח באיזה משחק פינג פונג ולארי בצד כמובן שותה בירה.
לן ביאס זו באמת טרגדיה ומעניין איך היה נראה העתיד של בוסטון איתו. בשנים האלה עוד היו מקרים שהאלופה (ואולי הקבוצה הכי טובה אי פעם, בטח של הסלטיקס) בוחרת מקום 2 בדראפט (קצת כמו שהלייקרס כמה שנים קודם בחרו את וורת'י ומג'יק למרות שהיו קבוצת צמרת). היום יש כנראה הרבה יותר מודעות לבחירות דראפט גבוהות והמחיר עליהן הרבה יותר גבוה וכולל הגנות הרבה יותר משמעותיות.

והפרחים לטד סטפיין.
לן ביאס זה אחד ה-What Ifs הגדולים. גם אם הוא לא היה מתפתח להיות ברמה של בארקלי או דומיניק (שאליהם הושווה) אלא רק היה אול סטאר או על הסף, הוא היה מאפשר לבוסטון לתת הרבה יותר מנוחה לבירד ומקהייל החבוטים (ומזיז את בירד לעמדה 4 שיותר התאימה לו בשלב המתקדם בקריירה) וכנראה שהסלטיקס לא היו צריכים לחכות יותר מ-20 שנה לדגל אליפות נוסף. והנה גרמת לי לדבר על זה שוב ועכשיו אני אלך לצד לבכות קצת...

וכדי להשלים את הסיפור, שנה אחר כך בוסטון בחרה במקום ה-22 את רג'י לואיס, שדווקא כן הספיק לשחק כמה שנים ואפילו נבחר לאולסטאר לפני שצנח ומת על מגרש אימונים מאירוע לב בגיל 27
אגב, דראפט 87' (של רג'י לואיס) היה אחד החזקים אי פעם עם דיוויד רובינסון, פיפן ורג'י מילר.
דראפט 86' לעומתו נחשב לאחד הגרועים, לא רק בגלל לן ביאס. רוב שחקני הלוטרי חוץ מבראד דוהרטי היו די כישלון, מצד שני יש כמה בחירות פיקנטיות - סקוט סקיילס (שיאן האסיסטים למשחק), דל קארי (אבל של), מרק פרייס ודניס רודמן בסיבוב השני, סבוניס שהגיע רק אחרי הרבה שנים ובעיקר - לא מעט שחקנים שכיכבו אצלנו על המגרשים - מילטון ווגנר, קני ברלו, באק ג'ונסון והאחד והיחיד בילי הכומר תומפסון (אליפות ה-NBA, אלוף המכללות ומחזיק שני גביעים בישראל).