שי האוזמן מפרק את השיטה של דז'ילה מהלך אחרי מהלך ומראה למה ה-P&R של קטש עם שחקנים עדיפים קרס מול הבונקר של הפועל.
קיצרתי רק לקטעים שמדברים על הפועל.
** דוגמאות במקור:https://www.mako.co.il/Sports-basketbal ... d=25483675סגנון המשחק ההגנתי שביקש להנחיל אלכסנדר דז'יקיץ' רחוק מלהיות שגרתי בליגה שלנו. ואתם יודעים מה, לא רק בליגה שלנו.
הגנה בתוך פרצוף שלך, במובן המילולי ביותר של המילה, שבו שחקן עומד בתוך הלבלב של זה שעליו הוא מופקד, משך דקה אחר דקה, רבע אחר רבע ומשחק אחר משחק.
בלי הנחות, בלי חילופים, בלי הגנות מתחלפות.
מכירים את המושג סיזיפי, כן? בניגוד לשימוש השגרתי בו, הרי שעבודה סיזיפית מוגדרת כעבודה קשה בלי תועלת ובלי מטרה - עבודה מפרכת ואינסופית ללא תכלית.
כדי להגיע לרמת ביצוע גבוהה בסגנון הגנתי כזה צריכים להשקיע ולהקריב הרבה מעבר לרגיל ולהאמין שכל העבודה הזאת איננה לשווא, אלא היא כזאת שיכולה להביא לדברים.
אנשים מבחוץ (ולא רק מבחוץ), מלהגים ומצקצקים (כמוני) המעיטו מערכה וצפו לה שחורות, כלומר אפורות.
אבל הפועל ירושלים, חרף הפתיחה המהוססת, המשיכה להאמין באיש גדול המימדים שהחתימה בקיץ האחרון.
והוא הצליח לגרום לחבורה שהונחתה והולחמה לקראת פתיחת העונה להאמין שהם פשוט צריכים לעשות מה שהוא דורש מהם.
כולל דרישות הגנתיות שנראות מיושנות, לא רלוונטיות וקשות עד כמעט בלתי אפשריות לביצוע.
ובלי האמונה, אתם יודעים, נו, יש את המשפט ההוא עם צסק"א.
לא שיטה. שיטתיות !
כמו בריון בגן משחקים, נטלה הפועל ירושלים ממכבי תל אביב את כל מה שיש לה. היא לקחה ממנה את משחק הריצה.
למרבה התדהמה, היא גזלה ממנה את היתרון האבסולוטי שיש לה על פני כל יריבה (ביבשת) בקטגוריית הכדורים החוזרים בהתקפה.
היא השילה מעליה כל נסיון לתזמון וריווח במשחק ההתקפה המסודר. היא השאירה אותה בלי כלום. היא השאירה אותה עם כלום.
הגנה, בטח לבדה, כבר מזמן לא מייצרת אליפויות. מי שמכיר יודע שאני מטיף ומלהג על כך לא אחת.
כלומר, הגנה היא אלמנט מאוד חשוב וכו' וגו' וכמעט בלתי אפשרי בלעדיה, אבל קשה לזכור את הפעם האחרונה שבה זכתה באליפות קבוצה בעלת אוריינטציה הגנתית/בונקריסטית ולא משנה מאיזו יבשת היא מגיעה.
בראיון סיום המשחק, הודה קואץ' דז'יקיץ' שלעיתים נראית הדרישה ההגנתית שלו מהחבורה שלו כמשהו מוגזם, על סף הגרוטסקי (אוקיי, זאת תוספת שלי), כאשר שחקן הגנה שלו עומד צמוד צמוד צמוד לאיש האוחז בכדור ממש מולו.
בחיאת, איך אפשר לעצור ככה שחקנים מוכשרים שמשחקים כדורסל של כשרון? אה, אז מסתבר שאפשר.
הפועל ירושלים חנקה את משחק ההתקפה של מכבי תל אביב ולא אפשרה לה ולו רבע אחד שבו היא קולעת מעל 17 נקודות.
הפועל ירושלים אמללה והתישה את הצהובים שמולה והותירה אותם נטולי רעיונות.
כו-לם אוהבים לדבר על הכדורסל של קטש. על השיטה של עודד. השיטה. האם היא מתאימה לקבוצה אם לאו.
מה היא? איך היא? האמת היא שזה לא מעניין. שיטה היא גחמה של מאמנים/פרשנים.
תפקידו היחידי של מאמן כדורסל הוא לנצח משחקים ולא להצטיין באיזשהי סכמה רעיונית חכמה או יצירתית.
עודד קטש, בצדק או שלא, יודע או רוצה ללמד רק סגנון כדורסל מובהק אחד.
שכל כולו מורכב מהיכולת של שחקנים לייצר מצבים מתוך כדרור, כלומר מתוך מהלכי פיק אנד רול, כשהחוסם וכו' צריכים לדעת לקרוא את המצבים שנוצרים בתוך משחק ההתקפה.
וכל זה אחלה ומעלה, לפחות בתאוריה.
אני לא יודע מהי השיטה של דז'יקיץ'. אני לא בטוח שיש כזאת, בטח התקפית.
במקום שיטה, כאידיאה או תורה, יש לירושלים שיטתיות. הגנתית.
כזאת שלקחה את השיטה שאיתה ואותה משחקת מכבי תל אביב, לעסה וירקה אותה החוצה.
תחילת המשחק דווקא הציגה רמת מוכנות טקטית של מכבי לכל הלחץ ההגנתי והכניסה לקווי המסירה של ירושלים.
אותה מוכנות, פלאס רמת ביצוע טובה, אפילו הביאה לכמה מהלכי הגבהה לנגיחה לג'וש ניבו, שביום רגיל אמור היה לייצר כמה נקודות קלות ולהוכיח לירושלים שכל הג'אז הזה לא עובד מול כשרון של יורוליג.
אבל ניבו לא הצליח להשתלט על הכדורים או לסיים במגה דאנקים הרגילים ולא מעט מחבריו הצטרפו אליו בכמה החטאות של סלים קלים שיכולים היו לעשות הבדל.
וככל שנמשך המשחק, הפך המושג סל קל למשהו בלתי ריאלי בעליל.
לשאלות ובירורים ניתן לפנות לאיתי שגב, שהצליח לייצר את חסימת העונה במהלך הזה, כשהוא גם יוצא חזק על לורנזו בראון בפינה וגם מספיק להגיע עד לטבעת ועד לתקרה.
לצד השיטתיות ההגנתית עליה ליהגתי ממש כעת, קיבלנו כאן התמקדות הגנתית והתאמות מיקרו שנעשו על ידי ירושלים כדי שתוכל להתמודד מול אחד הצמדים הכי מוכשרים שיש ביבשת הישנה.
וזה מתחיל מאבא לורנזו. קודם כל ולפני הכל, המטרה הראשונה הייתה לחסום לו כל נתיב גישה.
כששומרים קרוב קרוב, היעד הראשון הוא לקחת את הזריקה לשלוש.
לורנזו בראון אוהב את המהלכים הללו של הטעיה (לפני או תוך כדי כדרור), לאחריה שלשה נינוחה מול שומר שנזרק לאחור.
את זה כמעט ולא ראינו אתמול. אם אין את זה, האופציה הטובה שנשארה, שבראון אוהב פחות, היא ללכלך את הידיים וללכת אל המגע שבתוך הצבע.
הכוכב של המשחק (ושל מרבית הדוגמאות במקור) הוא רכז מרובה שיער ראש שעונה לשם ולכינוי ספידי.
כאשר באנו לדרג את טובי מובילי הכדור אצלנו, בטח בתחילת העונה, לא היה סרט שהוא ימנה באותה הרשימה עם ווייד בולדווין או לורנזו בראון או ג'קובן בראון או ג'ו רגלנד.
ופתיחת העונה המשעממת של ירושלים הייתה, במידה רבה, על הראש שלו, באופן שהוביל רבים וטובים (יחסית) להגיע למסקנה מוקדמת שאיתו זה לא יעבוד.
לא יעבוד, אה?
למכבי תל אביב היו אתמול 9 אסיסטים בסך הכל. לספידי סמית' היו 9 אסיסטים אישיים, בעצמו.
ועל הדרך, הוא נתן את כל מה שיש לו במשך למעלה מ-37 דקות.
ובניגוד ללורנזו בראון שקיבל הנחות הגנתיות, לסמית' היו משימות הגנתיות בלתי נגמרות, שאותן הוא ניצח פעם אחר פעם.
ספידי סמית' לקח על עצמו את הפועל ירושלים.
הוא עשה את זה במהלכים התקפיים, גם מול שומרים ראשוניים כמו דיברתולומיאו ובולדווין, מולם ביקש חסימה וקיבל בידוד כנגד איזה סורקין או ניבו, להם דפק להם נקודות מעל הראש והידיים.
הוא עשה את זה במהלכים התקפיים שבהם מרכיבה ירושלים קו אחורי מוכשר ביחד עם רנדולף וקרינגטון.
הוא עשה את זה במהלכים התקפיים שבהם הוא נותר בודד על הפרקט, נוכח בעיית העבירות של אותם רנדולף וקרינגטון.
הוא שמר. הראיתי לכם כבר כמה קטעים שבהם הוא מאמלל את הבולדווינים והבראונים.
המשך יבוא.