סל ניוז

זה רק אני או שמצב הכדורסלן האמריקאי ברמת כישרונות העל בשנים האחרונות הוא מזעזע? מרגיש שהדור הנוכחי פשוט לא מספיק מוכשר ולא מספיק עובד קשה כמו הדורות הקודמים של הכדורסלנים. תסתכלו רגע על הצעירים האמריקאים שמובילים את הליגה היום. טייטום, מוראנט, זאיון, טרה יאנג, אנטוני אדוארדס, זאק לווין, דונובן מיטשל. אפשר להשוות אותם ללברון, קובי, שאק, דוראנט, סטף ולפני זה מייקל, לארי בירד, מג'יק וקארים? בכלל, תסתכלו מי לקחו את הMVP בעונות האחרונות. כמעט כולם לא אמריקאים. כנ"ל גם עם הדראפט הקרוב שגם בו הפרנצ'ייז פלייר הכי מדובר הוא בכלל צרפתי וכנראה יהיה כזה גם בשנה הבאה. לא רואה באופק שום "לברון הבא, קובי הבא או שחקן גדול אחר" בדראפטים הקרובים, אני בעיקר רואה קומבו גארדים סטייל סקוט הנדרסון. השחקנים האמריקאים הכי טובים היום הם עדיין דוראנט, סטף, לברון וקוואי(ואולי טייטום). זה אומר שני דברים:
א. החבר'ה האלה באמת עילויים. מצד שני, החבר'ה האלה בני 32 פלוס.
ב. מצב הכדורסלן בארה"ב גרוע כי מרגיש שדור ההמשך בינוני.

מעניין אם האמריקאים בעצמם מודעים למצב הזה ויש להם תוכנית עבודה מסודרת ע"מ לשנות את זה.

העומק האמריקאי בלתי נתפס עכשיו, אנחנו מדברים על אומה שיכולה עכשיו לשלוח את נבחרת ג' שלה ולדרוס באליפויות עולם, במצב הזה בלבד יש שיפור אדיר של רמת הכדורסל ואיכות השחקנים מאשר בשנות ה-90 ותחילת ה-2000.
ברמת כשרונות העל? עוד מוקדם לדעת (כאילו, לא לגבי לאווין, הוא לא שחקן ואף פעם לא היה שחקן, מצד שני הוא דוג' מאד מוזרה בדיון הזה כי הוא מעולם לא היה יותר מאשר כוכב דרג 3, זה כמו להזכיר את דהרוזן כשמדברים על הכוכבים הוותיקים), אבל לגמרי יכול לראות איך אנט או טייטום הופכים לכוכבים סופר גלאקטים שמתדפקים על שערי הטופ 10, ומסוגל גם לראות אותם כשחקנים מאד סבבה וזהו בסוף הקריירה, הם עוד ממש צעירים.

אכן, התכוונתי ברמת כישרונות העל ופחות בדרג השני והשלישי.
ניסיתי לחפש את השחקנים האמריקאים הכי טובים מתחת לגיל 30 ואלו החבר'ה העיקריים שמצאתי(שכחתי את בוקר ואולי עוד כמה בודדים, אבל זה בגדול הרשימה). עכשיו תשווה אותם לכל דור אחר שהיה בגילאי 20-30, אני חושב שלא מופרך לומר שזה "דור המצטיינים" הכי גרוע ביי פאר שהיה לכדורסל האמריקאי. והקטע הוא שאני לא רואה בעתיד הקרוב(שני דראפטים קדימה) שינוי מהותי בנושא.
טייטום שחקן טוב, אולי הטוב ביותר בעשור שאני מדבר עליו. אבל גם הוא לא מתקרב לכישרון של טופ 20 בכל הזמנים סטייל לברון, סטף, קובי, שאק ודוראנט שלא נדבר על דורות לפניהם.

אני מנסה לחשוב אם היה מתישהו שחקן אמריקאי בסדר גודל כזה שלא היה ברור כבר מהתיכונים שהוא יהיה משהו מיוחד. היו כמובן מקרים הפוכים ששחקנים עם הייפ גדול נפלו, אבל כוכבים בסדר גודל כזה היה ברור כבר משלב מוקדם שהם משהו מיוחד. אולי רק סטף לא היה כזה.
זה מעניין כי היו באמת כמה שנים עכשיו שלא זכור לי שהיה שחקן כזה חוץ מזאיון.
מצד שני אלה שחקנים שמגיעים פעם בדור. לא כל כמה שנים יהיה לך לברון או קובי חדשים.

אני מסכים במידת מה עם כל הנקודה הכללית של הפוסט, הכדורסלן האמריקאי הטוב ביותר בנקודת שפל היסטורית לכל הזמנים ביחס לכל הטופ העולמי.
אלא שאני לא בטוח עד כמה זה בגלל דור אמריקאי פחות מוכשר ועד כמה זה פשוט בגלל שהגלובליזציה של הענף ייצרה כמות כשרון בינ"ל בלתי רגיל.
בסוף גם לפני 15 שנים, כשהכשרון בטופ האמריקאי היה יותר מרשים (אבל בשוליים הרבה הרבה הרבה פחות. היום הליגה אולי בשיא שלה מבחינת עומק הכשרון), עדיין יאניס, יוקיץ׳, לוקה ואמביד היו בין ה7-8 שחקנים הכי טובים בעולם, וככה גם נגיד ב2014 וככה גם בתחילת שנות ה90.

אז טייטום, בוקר, זאיון וג׳ה הם כנראה שחקנים פחות טובים מקובי, לברון, וויד והרביעי של אותה התקופה (האוורד? פול? מלו?), אבל עדיין נורא מוקדם מבחינתם, וגם במקרה שלהם - זו לא בהכרח בעיה של כשרון וגם לא בעיה גורפת של עבודה קשה.
אם כבר, אז נראה לי בקרב ילידי 92-95 האמריקאים המחסור בכשרון הוא הגדול יותר.

יש פה כנראה שילוב של שתי מגמות
- שחקנים בינלאומיים ברמה שלא הייתה פה - אם נוביצקי נחשב לאירופאי הגדול עד עכשיו, יש עכשיו 2-3 שחקנים בינלאומיים בו זמנית שכבר ברמה שלו, אם לא יותר.
- ירידה של השחקן האמריקאי - אבל כשמסתכלים יותר לעומק הפער הוא דווקא לא בשחקנים שצויינו (טייטום, בוקר, ג'ה וזאיון) אלא חצי עשור מעליהם, השחקנים בגילאי 27-32 שהיו אמורים להיות בפריים שלהם עכשיו. יש את הלבל של דוראנט, לברון, סטף (ואולי גם הארדן). לצורף העניין יש את הדראפטים שעד 2009 כולל שייצרו כוכבי ענק, הדראפטים של 2015 והלאה שבינתיים הפיקו את בוקר טייטום ג'ה וזאיון, ויש את הדראפטים של 2010-2014 שניפקו הרבה חוסר הצלחות (ג'בארי פרקר, כל דראפט 2013), הרבה פציעות (וול, קזינס, ג'ורג', קאווי) או סתם הרבה בעיות גישה (קיירי, במידה רבה גם דיוויס). זה בדיוק הדור שהיה אמור להוביל את הליגה עם הירידה של ג'יימס סטף ודוראנט, ולא ממש עושה את זה. אין ספק שקיירי הוא המייצג הכי טוב של הכישלון הזה

עוד שתי נקודות:
- ג'ה וזאיון מצביעים אולי עם בעיית גישה יותר עמוקה של השחקן האמריקאי. שני שחקנים שנראה שהקריירה שלהם בסימן שלהם בגלל בעיות גישה. מנגד, האירופאים המובילים היום באו רובם ממקום די נמוך בדראפט (יוקיץ', יאניס, אפילו לוקה שלא נבחר ראשון) מה שאולי עזר לבנות את הגישה הנכונה "מלמטה"
- חשוב לציין גם את הפריחה של השחקנים הקנדיים.נכון שכבר היו כוכבים ברמה גבוהה יותר (נאש) אבל עומק שיש היום עם שילוב של שחקן חמישייה ראשונה בליגה (שיי) ו-2 השחקנים ה-2 הכי טובים בגמרים האחרונים (מאריי ווויגינס), יחד עם לא מעט שחקנים נוספים -(בארט, דורט, מת'ורין ועוד) - זה משהו שאני לא זוכר

אמנם ג'ה וזאיון לא מצליחים לשרוד בלי פציעות, הסתבכויות וכו'
ועדיין יש להם נבחרת אדירה אם כל הכוכבים מגיעים.

נניח אם כולם יגיעו לאולימפיאדה 2024:

חמישיה: סטף, בוקר, טיטום, דוראנט, דייויס.
ספסל: לברון ,באטלר, קוואי, באם, מיצ'ל, קליי תומפסון, לילארד.

ואפשר בכיף להרכיב עוד סגל של 12 שחקנים שיכולים לקחת:
חמישיה : דיארון פוקס, הארדן, אינגרם, רנדל, מיילס טרנר.
ספסל: ברונסון , קיירי, בראדלי ביל, ג'יילן בראון, פול ג'ורג', ג'ראט אלן, האליברטון.

אני לא חושב שמישהו טען שהנבחרת המלאה לא לוקחת, ובקלות. טענו שאיכות הכוכבים ירדה, כולל ביחס לדור של לברון דוראנט וסטף.
לגבי הנבחרות, הנבחרת האמריקאית כשלה לא פעם גם כשהיה לה יתרון עצום ברמת הכישרון, והייתה צריכה לדחוף את עצמה למימוש מלא של הכישרון כדי להצליח לקחת (לדוג' ה-redeem team). על הנייר, כל הנבחרות האמריקאיות שכשלו היו בעלות יתרון עצום ברמת הסגל הכישרון והעומק.

מהרשימה הראשונית נעלם דווין בוקר משום מה.
בטופ של הליגה יש איזושהי בטן, בהחלט. דוראנט, הארדן, ווסטברוק, סטף... כולם עם תארי MVP וכרטיס חופשי להיכל התהילה.
גם לא הבנתי את הטענה. אני לא חושב שהקצפת של הליגה הם שחקנים גרועים.
אם כבר יש מגמה אחרת שהיא מעניינת יותר והיא שאנחנו במידה מסוימת חזרנו 20 שנה אחורה. פחות קבוצות כוכבים, יותר קבוצות עם כוכב אחד ראשי ושחקנים משלימים מסביב.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת