סל ניוז

אלעד חסין אחלה מאמן.

_________________
גם כלפי השופטים היו לחולון טענות רבות. הקבוצה מתכוונת להגיש מכתב רשמי לאיגוד ובו פירוט הטענות שלהם כלפי צוות השיפוט, בעיקר בדקות הסיום. "אנחנו שלטנו לאורך כל המשחק, איך פתאום בשתי הדקות האחרונות הם רצו 0:9, אם לא בעזרת השופטים?"' תהו במועדון.

פשוט לא יאמן .מדהים....

עכשיו זה כבר התעללות בגופה. ישראל ב-30 כשהבלגים עם 33 נקודות לא מסוגלים לקנות סל.

ניצחון ישראלי, 46:67 למרות 3 מ-25 מהשלוש...

וולף עם 17 נקודות, 18 ריבאונדים ו-3 אסיסטים יפהפיים במשחק שבו הוא החטיא לא מעט זריקות קלות. יעקב עם 11, 6 אסיסטים ו-6 ריבאונדים. שניהם לא שיחקו ברבע האחרון.

ומתי הוא כן מסר? בסיום ה-24 במקום לזרוק. אחד הסתומים. אם לא היה כזה חסר הבנה, באמת היה צריך לדרוש שיראה תעודת לידה.

וולף זה שילוב של יוקיץ' וצוקרברג.

לא להאמין שהנבחרת שהייתה ב-95 אחוז ללכת למאבקי הישרדות הולכת להתמודד איכשהו על הזהב.

אכן, הוא אחד מילדי שנות השישים שהזכרתי

צרפת נגד יוון התחיל, את זה אפשר לראות באתר של פיבא אני חושב

נראה לי שאפשר לומר תודה על מדליית הכסף ולוותר על הטקס מחר. הצרפתים שלוש רמות מעל לטורניר. גם בלי החמישה שנבחרו בדראפט, הם עושים שפטים ביוונים האומללים. לא כוחות בכלל.

_________________
עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז... יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר

אני חושב שאותו משפט נאמר לפני כמה ימים כשבאנו להתמודד מול ספרד.
עד עכשיו טורניר ברמה מאד נמוכה. אני ראיתי טורנירים בעבר, לא ראיתי רמה כזאת.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

בלי לזלזל לרגע בהישגיות לכשעצמה, מה בדיוק הימים יגידו? כולנו מבינים שבניגוד לימי בורשטיין-גרין והלפרין-לימונד, כבר לא מעט שנים אליפויות העתודה הן למעשה אליפויות דרג ב' שהשחקנים המובילים לא שוקלים בכלל להגיע אליהן.

גם בימי הזוהר ההם, שחקנים בולטים בנבחרות ההישגיות כמו אורי יצחקי ואיציק אוחנון הפכו להיות שחקני ליגה ישראלית סטנדרטיים במקרה הטוב, והכוכבים הגדולים ביותר (בורשטיין והלפרין) הפכו לשחקני רוטציה בקבוצות יורוליג טובות.

לגבי הגל של השנים האחרונות, כולנו רואים מה הקריירה של בלאט, זוסמן, גיל בני וכו'. אין חשש שישראל הבוגרת תהפוך להיות נבחרת טובה, זו זריית חול בעיניים. מדינות כדורסל שפעם היינו מתמודדים איתן ראש בראש כמו ספרד, צרפת ויוון לא רואות אותנו ממטר גם בהרכב שלישי. האמת העצובה היא שישראל הבוגרת רק הלכה אחורה מול שאר אירופה, השאירו לנו מגרש חול של עתודה דרג ב להיות שמחים לפעמים.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

הצרפתים בינתיים בטורניר:
17 הפרש על גרמניה (היה כבר 30)
20 הפרש על סלובניה
45-110 מול איסלנד (שלא כה רעים לאור שאר התוצאות שלהם)
55-89 מול פולין
רק 9 הפרש במשחק שהיה צמוד מול סרביה
51-98 בחצי גמר מול יוון

מבחינה סטטיסטית קבוצתית:
הצרפתים קולעים 90 נקודות למשחק. הנבחרת השנייה במדד זה היא ספרד עם 78. ישראל בין האחרונות עם 65...
הצרפתים קולעים 10.3 שלשות למשחק (שניים אחרי האיסלנדים עם 12.2!) ב-42.2% (האיסלנדים שניים עם 35.8%, כל שאר נבחרות האליפות עם 32% ומטה...). ישראל מקום 15 מתוך 16 מבחינת אחוזים עם 23.6%.
הצרפתים ראשונים עם ממוצע פסיכי של 17.3 חטיפות למשחק. לשם המחשה - יוון במקום השני עם 11.7 "בלבד". ישראל במקום טוב עם 9.8.
ולסיכום - עד כמה הצרפתים "מעל הטורניר" (לכאורה) - ממוצע מדד של 119.7. הספרדים שניים עם 89.7.

נקודה מעניינת אחרת, ישראל שנייה באחוזים מהקו עם 73%. צרפת אחרונים עם 56%. אולי זה הסיכוי שלנו...
עוד נתון משעשע, ישראל מובילה את כמות הדאבל-דאבלים באליפות עם 6 (וולף 4, יעקב 2). צרפת מהנבחרות הבודדות ללא אף דאבל-דאבל, ככה זה כשהמשחקים לא צמודים והשחקנים המובילים משחקים בממוצע 20-21 למשחק (כפי שצוין, זה משמעותית פחות מכל אחד מהחמישייה הישראלית).

שיהיה לנו בהצלחה...

_________________
קצת אחרי הסידרה של מכבי מול פאו' , דיוויד פרדמן מנסה לדרבן את האוהדים להגיע לפיינל פור הליגה האדריאטית:
"זו גם ההזדמנות לכל מי שיצא לפני הסיום של משחק 4 להודות לקבוצה, וגם ליהנות מהפיינל פור".

24.4.2012

חוזר לפוסט שאיתו פתחתי את השרשור הזה, כי הוא נראה די רלוונטי כרגע:

"נראה לי שעדיף לפתוח שרשור נפרד לכל אחת מהנבחרות הצעירות שישחקו הקיץ ולא לשים את כולן באותו שרשור.

העתודה ישחקו ראשונים ויתחילו בעוד שבועיים.

היום הפסד לצרפת במשחק אימון, 76:84. האמת שהיה אחלה של משחק. הצרפתים התחילו חזק עם אתלטיות ושלשות ועלו לאיזור ה-20 הפרש בסוף הרבע הראשון. משם ישראל נכנסה למשחק עם יכולת קליעה פנומנלית של ציפר, משחק סבלני, והגנה לא רעה. עד המחצית הם סגרו את ההפרש ומשם היה משחק צמוד. חמש דקות לסיום, העתודה עולה ליתרון 7, 67:74. אבל הסיומת לא הייתה טובה והצרפתים עם יתרון הגודל והאתלטיות עשו ריצת 2:19 בחמש הדקות האחרונות.

ציפר היה מצויין עם משהו כמו 25 נקודות. החטיא את שלוש השלשות הראשונות שלו, אבל אז נכנס למשחק והתחיל להשחיל שלשות עם יד על הפנים -- איזה חמש או שש רצופות וגם כמה חדירות יפות לסל. בסוף המשחק הוא החטיא כמה ברצף ובכלל, הוא שחקן קצת סטריקר אבל יש לו טאץ' נהדר.

נעם יעקב היה לא רע וגם לוין נתן משחק נחמד. חיבבתי גם מה שראיתי מדניאל גואטה. השאר לא הבריקו אבל לא חושב שראיתי את אבנר דרור או בן ממן. מעניין אם הם עם הקבוצה. דרור יכול להיות יופי של שיפור על אגייב בצבע.

אבל הסיפור הגדול זה דני וולף. חתיכת מציאה לנבחרת הזו בעמדה הכי חלשה שלה. ממש יופי של שחקן. חכם, מבין את המשחק, יופי של טאץ' בקליעה מכל הטווחים, יכולות טכניות גבוהות לסייז שלו (נייד, עבודת רגליים יפה בצבע, חיתוכים, מוביל כדור, מוסר יפה), וגם ריבאונדר הגנה טוב, עם מיקום וגוף גדול, למרות אתלטיות בינונית. בקיצור, יש יורש לג'ייק כהן. הוא מרים את התקרה של הנבחרת הזו בלא מעט למרות דור חלש מאוד של ילידי 2003 הישראלים. איתו, עם יעקב ועם ציפר, אין סיבה שהנבחרת הזו תרד לדרג ב' ואפשר אפילו לקוות לטורניר יפה."


עד כאן מה שכתבתי לפני שלושה שבועות. האם אפשר להסיק מזה שיש לנו סיכוי מול צרפת? מי יודע. אין ספק שהצרפתים נבחרת הרבה יותר גדולה ומוכשרת והם פייבוריטים כבדים. אם הייתי צריך להמר, אז תבוסה היא התוצאה הכי סבירה. מצד שני, אני לא חושב שספרד נופלים מהם בהרבה. כמובן שאם נקלע כמו היום (3 מ-25 משלוש) אין שום סיכוי. אבל אם במקרה לציפר היה היום את היום באסל שלו, ומחר יהיה היום שבו הוא פוגע, אז אולי יהיה אפשר להישאר קרובים.

מבחינה מקצועית, הצרפתים נבחרת מאוד מנוסה ומאוזנת שלא תלוייה באף שחקן. כולם משחקים בין 12 ל-21 דקות וכולם תורמים. כל הסגל ילידי 2003 ורק לשני שחקנים שלהם עדיין לא מלאו 20 (לעומת שבעה בישראל, כשיעקב וברמן עוד לא בני 19).

מעבר לזה, באופן לא כל כך טיפוסי לנבחרות צרפתיות, הם גם קולעים מדהים משלוש. שלושת השחקנים המצטיינים שלה כולם קולעים מצויין משלוש -- הגארד האנרגטי קאמארדין (3 חטיפות למשחק) עם 52% לשלוש, אדאמה בול מאריזונה עם 40%, והגבוה המצויין מקסים ריינו (2.16) עם 5 מ-6 משלוש באליפות. כנבחרת הם קולעים 42% משלוש, עם עשרה שחקנים (!) שקולעים לפחות 36% מהטווח הזה. לשם השוואה, בישראל לוין עם 40% הוא היחיד שקולע יותר מ-33% אחוז משלוש והנבחרת כולה עם 23% באליפות. אם גם מחר אחוזי הקליעה נראים ככה, אז באמת אין לנו שום סיכוי, כי צריך לוותר על משהו מול נבחרת ברמה כזו של גודל וכישרון.

טוב, פוסט קצר אבל יש כאן הרבה לפרק.

נתחיל מהרמה של אליפויות העתודה. אין כאן באמת עניין של שחקנים שלא רוצים להגיע אליהן. פשוט, שחקנים שנבחרים בדראפט ה-נבא (הצרפתים, סוהן הפולני, יוביץ' וווקצ'ביץ' הסרבים) לא מגיעים וגם קודם הם לא הגיעו, אבל אולי פעם היו קצת פחות מהם. זה היה קורה גם עם אבדיה ומדר אם היו אליפויות לפני שנתיים שלוש. ובאליפויות שמתקיימות באותה שנה כמו אליפות העולם עד גיל 19, גם הכשרונות הגדולים מהשנתון הצעיר יותר לפעמים לא באים, מה שבעיקר בולט השנה אצל ספרד וצרפת (למרות שאלה של טורקיה דווקא כן הגיעו). באופן כללי, זה פשוט לא נכון שרוב הנבחרות כאן הגיעו בלי הכוכבים שלהם. ספרד עם כמה שחקנים שיהיו יופי של שחקני יורוליג. גם צרפת כאמור. טורקיה רק לפני שבועיים ניצחה את קנדה ב-25 ואת ארה"ב ב-15 בדרך למדליית כסף באליפות עד גיל 19 והכוכבים של הנבחרת הזו כאן. גם ליטא נבחרת טובה, ואין כאן חיסורים בולטים. אפשר להמשיך הלאה לסרביה, סלובניה, קרואטיה, בלגיה, איטליה ומונטנגרו. כולן כאן עם השחקנים הבולטים שלהן בשנתונים הללו. איך יודעים? 20 מתוך 30 השחקנים הבולטים מהדור של 2003 (לפי אתר יורוספקטס) הם מנבחרות שמשחקות באליפות (השאר בדרג ב'; אגב, בטח לא תופתעו לגלות שאף אחד מה-30 לא מישראל). זה כולל 4 צרפתים, 3 מספרד, 2 מקרואטיה, 2 ממונטנגרו, וגם גרמנים, בלגים יוונים וסרבים. מתוך ה-20 הרלוונטיים, רק 3 (!) לא נמצאים באליפות. וגם לגביהם אני לא בטוח אם אין כאן עניין של פציעות. בקיצור, ממש אין צורך להקטין את ההישג ואלו ממש לא אליפויות דרג ב'.

בנוגע לפסימיות בנוגע לעתיד של ישראל, מעניין שבחרת להזכיר דווקא את בלאט זוסמן ובני (שמככב כאן לאחרונה ובטח מסמיק שמדברים עליו כל כך הרבה) ולא את מדר ואבדיה, שני השחקנים הבולטים של הנבחרת הבוגרת באליפות אירופה האחרונה, כששניהם רק בני 21 (עובדה שמשום מה ממשיכים להתעלם ממנה כששופטים את הנבחרת הזו לחומרה). שניהם רק בני 22, שחקני נבא ויורוליג לגיטימיים, אבל עדיין לא מוצרים מוגמרים. גם בלאט ממש לא אכזב (לפחות לא אותי). זוכר עדיין איך דיברו עליו כאן כשחקן שאין סיכוי שיגיע לנבחרת או ליורוליג. אז הוא הגיע לשניהם וגם נראה טוב מאוד בנבחרת בלא מעט משחקים. זוסמן באמת איכזב בעיני. חשבתי שיגיע לרמה של בורשטיין וזה קרה רק בצד אחד של המגרש, הפחות חשוב. גיל בני? תעשו לי טובה. לא מבין למה הוא בכלל מוזכר בדיונים כאן. מישהו באמת חשב או אמר מתישהו שהוא חלק מהעתיד של נבחרת ישראל הבוגרת?

אגב, גם אכזבות יחסיות כמו זוסמן צריך לקחת בעירבון מוגבל. הרי לא חסרים שחקנים אמריקאים שנראים מבטיחים בגיל צעיר אבל לא ממשים את הפוטנציאל (אמוני בייטס מישהו?). אם נסתכל על מדינה כמו צרפת, ב-6 השנים האחרונות נבחרו ממנה פרנק ניליקינה (נבחר במקום ה-8), סקו דומבויה (15), קיליאן הייז (7), אוסמן דיינג (11), וגם שחקנים כמו אלפה קאבה, תאו מלדון, בגארין, מוסה דיאבטה ואלי אוקובו. רובם איכזבו בגדול. רובם כבר לא ב-נבא. זה שם קצת בפרופורציות את האכזבה שלנו מאבדיה (או מדר), שנבחר שני מקומות אחרי הייז, הסקורר הכי גרוע ב-נבא בהפרש לא קטן. מה שכן, ארה"ב וצרפת מייצרות וויליום של כשרונות שמאפשר להן לחיות טוב עם שחקנים שלא מממשים את הפוטנציאל. אצלנו זה קצת יותר קשה אבל אלה החיים.

מעבר למדר ואבדיה, יש גם שלושה קומבו גארדים צעירים -- דברת, יעקב ושרף, שממש מוקדם עוד לקבוע מה ייצא מהם. אם שניים מהם יהפכו בסוף לשחקני יורוליג סבירים פלוס, אז יש כאן יופי של בסיס בקו האחורי ליד מדר ובלאט. בצבע, סורקין הוא שחקן יורוליג חביב, צ'אצ'א עוד צעיר ומתקדם, ועכשיו גילינו גם את וולף. בכלל לא רע ביחס למה שהיה כאן בעשורים הקודמים. נזכיר שנפער בור בין הדור של כספי ומקל לזה של אבדיה ומדר, בלי אף שחקן ברמה אירופית גבוהה. רק עכשיו מתחילים לסגור אותו וזה לוקח זמן. אבל חמישיית נבא/יורוליג של נניח מדר, שרף, זוס, אבדיה, וסורקין/וולף בעוד ארבע או חמש שנים, כשרובם בשיא הקריירה וכולם עדיין בני 30 מינוס וספסל של יעקב, בלאט, דברת, לוי, גינת, צ'אצ'א, ואולי גם גלעד לוי נראה לי כמו משהו שאפשר לצאת להילחם איתו, בטח אם ישכילו עד אז להצטרף לשאר אירופה ולהוסיף איזה מתאזרח ברמה גבוהה -- גארד/פורוורד סקורר אתלטי או סנטר אתלטי בצבע.

הלאה -- הנבחרות שפעם היינו מתמודדים איתן ראש בראש (ספרד, צרפת ויוון). אז קודם כל מדובר על ממש פעם. עניין של 20-30 שנה. אבל למען האמת גם אז זה לא ממש היה המצב. יוון בין 1987 ל-2007 הגיעה 8 פעמים לפיינל פור באליפויות אירופה וזכתה בשתי מדליות זהב (וגם מדליית כסף באליפות העולם עם ניצחון גדול על ארה"ב). ספרד בין שנות ה-80 ל-2007 עם עשרה פיינל פורים והרבה מדליות (ועוד הרבה מאז). ישראל, מיותר לציין, בלי אף הופעה בפיינל פור האירופי ב-44 השנים האחרונות. שתי נבחרות שכן מאוד התקדמו בעשורים האחרונים הן גרמניה וצרפת. מעבר לנוביצקי ופארקר, מדובר על שתי מדינות ענק, שקלטו לא מעט מהגרים אפריקאים וגם התחילו לקחת את הכדורסל יותר ברצינות. קשה להשוות את הפוטנציאל הבסיסי שלהן לזה של ישראל, מדינה של 10 מיליון, בלי הגירה משמעותית מאפריקה ועם אוכלוסיות משמעותיות (כמעט חצי מהילדים) שלא משחקות כדורסל (חרדים, ערבים).

לבסוף, לגבי ההישגים עצמם בנבחרות הצעירות. אז הישגים בגילאים הצעירים הם באמת לא חזות הכל. אבל בעיני לפחות הם חשובים. קודם כל לנו, האוהדים. מי אמר שרק מה שבבוגרים נחשב? אוהדי כדורגל ישראלים לא נהנו והתלהבו מההצלחות של הנבחרות הצעירות בשנתיים האחרונות? ועדיין, מישהו באמת מאמין שנבחרת הכדורגל הישראלית תגיע פעם לרבע הגמר באליפות אירופה או במונדיאל כשהם יתבגרו? אני בהחלט שמחתי (ושמח עכשיו) עם שלושת הגמרים הרצופים ושתי הזכיות של העתודה והטורנירים המעולים של בלאט, זוס, אבדיה, מדר, דברת, לוי ויעקב. ואני מאמין שיש לא מעט אוהדים צעירים שהתחברו דרכם לכדורסל הישראלי ולשחקן הישראלי. זה לא שיש לנו כאוהדי כדורסל ישראלי כל כך הרבה סיבות לשמחה. ולבסוף, יש כאן חשיבות גם לשחקנים צעירים שגדלים כאן, שרואים את ההצלחות ויש להם מודלים לחיקוי. אבל מעבר לזה, הנבחרות הללו מאופיינות בזה שיש בהן לא מעט שחקנים בולטים, שיהוו את השלד של נבחרת ישראל ב-10 השנים הקרובות. בלאט, זוסמן, אבדיה, מדר, דברת, לוי, יעקב, וולף, ובצעירים יותר גם שרף ומאייר (ובשוליים גם הובר, ארצי, בריסקר, צ'אצ'א ועוד כמה). חלקם כבר הראו שהם שחקני נבא/יורוליג לגיטימיים ואחרים אולי עוד יגיעו לשם.

עם כל הכבוד למדר ואבדיה, ויש, הם לא אלה שיהפכו את ישראל הבוגרת לנמר אירופי מול היריבות.

השורה התחתונה היא שישראל מציגה הצלחות יפות מאד בנבחרת העתודה בשנים האחרונות, והשאלה הנשאלת והטבעית היא איך זה ישפיע על ההצלחות של ישראל הבוגרת, והתשובה שלי היא שזה כנראה לא. ישראל הבוגרת תישאר נבחרת בינונית-מינוס למרות כל ההצלחות הנ"ל.

כשאני מדבר על "פעם" אני מדבר על מתי שאני התחלתי להתעניין בכדורסל, שזה שנות התשעים, אבל גם כשהנבחרת של אוכריד הגיעה למקום השני ב2000 וגם כשהנבחרת של הלפרין-לימונד-אליהו עשתה את זה ב2004, היתה תקווה אמיתית שאלה שחקנים שיוכלו לעזור לישראל הבוגרת להתמודד ברמה הגבוהה של היבשת. התקווה הזו כתקווה ריאלית, לדעתי לא קיימת היום יותר. ההתפתחות האתלטית-מקצועית בשאר הנבחרות עקפה את ישראל בשנות אור.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

ראיתי גם קצת מצרפת-יוון אתמול. עם כל הכבוד לוולף והתעוררות של לוין, לא חושב שיש סיכוי. ישראל תצליח לעצור את צרפת על 70 נק'? אז צרפ תעצור את ישראל על 50. הם יותר מדי אתלטיים ועם נוכחות גדולה בצבע. בניגוד לספרד, צרפת לא יבואו בזלזול.
בכל מקרה גם מקום 2 זה הישג מצוין לנבחרת הזו ובכללי בטורניר אליפות אירופה.

ולגבי ההגנה של ישראל - ההגנה של ישראל מצויינת. חלק גדול ממנה לא יוכל לבוא לידי ביטוי ברמה גבוה יותר, אבל לטורנירי עתודה מדובר בהגנה מעולה. אני יודע שפסיכולוגית צריך למצוא הסברים איך נבחרת שקולעת כל כך גרוע, ובלי ספסל למעשה ועדייין הגיעה לגמר. אז דיברו פה שהטורניר חלש מאוד. לא יודע. יכול להיות שבאמת השילוב של אליפות העולם U19 ושחקנים ששיחקו בליגת הקיץ גרמה לכך שיהיה הרבה פחות כישרון, אבל עדיין הגיעו לא מעט שחקנים שמדברים עליהם בעתיד בהקשר ל-NBA ולרמות הגבוהות באירופה. לדעתי הסיבה להצלחה זה קודם כל ההגנה, שאגב וולף הוא גם חלק משמעותי ממנה.

מקסים ריינו, הסנטר של נבחרת צרפת (2.16) סיים עונה שנייה במכללת סטנפורד (שאאל"ט הרבה יותר חזקה מ-ייל):
עונת פרשמן 12 דק', 4.5 נק', 3.8 ריב' למשחק
עונה שנייה 22 דק', 8.8 נק', 6.1 ריב'

יהיה מעניין לראות היום מול וולף איזה משמעות יש לזה.
אגב, לא זוכר אם כתבתי על זה כבר, אבל אין מצב שוולף הוא 2.13 וגם לא 2.11. הוא נראה קצת יותר גבוה מלוין ובאותו גובה כמו הגבוה של גרמניה (פרו) שרשום כ-2.05.
האם זה משנה משהו? בהתחשב בכך שלא נראה שיש לו מוטת ידיים יוצאת דופן, אם אנחנו מנסים לנבא הצלחה שלו במקצוענים, יש הבדל בין 2.07-2.08 ל-2.13.

יהיה קשה מאוד הערב מול צרפת שהיא ללא הפסד עם הפרש ממוצע של 32 נ'ק בניצחונות שרק סרביה נתנה לה פייט והפסידה בחדספרתי...

על פניו זה אכן נותן קמצוץ של טיפה להיום בערב. יחד עם זאת, זה בכל זאת משחק אימון וכמו שאתמול במשחק קובע הצרפתים לא הורידו לשנייה את הרגל מהגז (לפחות בדק' שאני ראיתי) גם ב-30 הפרש, אז גם היום הם לא. לפי התיאור של משחק האימון, לא מופרך שברגע שהיה צריך, הצרפתים קצת לחצו ועשו את הריצות שלהם בהתחלה ובסוף. אני גם מניח שאומנם הרוטציה שלהם רחבה בטירוף, אבל בכל זאת המחליפים פחות טובים מהמובילים.

קודם כל, לא ממש הגיוני לצפות שההצלחה באליפויות העתודה תשפיע באופן סיבתי על הצלחות בבוגרת. ישראל בבירור כבר 5 אליפויות "איז פנצ'ינג אבוב איטס ווייט" ומנצחת פעם אחרי פעם נבחרות טובות ממנה או שוות לה. אלה יופי של הישגים שצריך לשמוח בהם (מה רע בגאווה באנדרדוג שמוציא מעצמו שוב ושוב יותר מהכישרון שלו?). אבל מה שאמור לקדם את הנבחרת הבוגרת זה מן הסתם לא ההישגים באליפויות עצמם, אלא השחקנים שייצאו מהמחזורים הללו. וכמו שכתבתי למעלה, עושה רושם שזה כבר מצטבר לאיזשהי מאסה משמעותית שהיא מעבר לרק אבדיה ומדר.

מעבר לזה, כשמדברים על הצלחות, השאלה זה מהן ציפיות ריאליות. אם מישהו חושב שישראל הולכת להגיע בשנים הקרובות לרמה של נבחרות העילית האירופאיות, צרפת, ספרד, סרביה, גרמניה או ליטא, הוא באמת חולם. ליוון וסלובניה יש כוכבי נבא שהופכים אותן לפייבוריטיות מובהקות מול ישראל אם הם משחקים. וגם לטורקיה עם אוכלוסיה של 85 מיליון איש, כמה שחקני נבא, ועוד כמה ביורוליג ולאיטליה (60 מיליון איש) יש יתרון מובנה. זה כבר תשע נבחרות שבכל אליפות אירופה יבואו כנראה כפייבוריטיות לרבע הגמר לפני ישראל. לזה אפשר להוסיף את לטביה עם כמה שחקני נבא, קרואטיה התמיד מסוכנת ופינלנד של מרקנן, נבחרות שאנחנו לא אמורים להיות עדיפים עליהן בבירור. זה לא אומר שאי אפשר אף פעם לנצח אחת מהנבחרות הללו (למשל יוון בלי יאניס או איטליה, שלא מגדלת כשרונות גדולים בשנים האחרונות) במשחק נתון. רק שרבע גמר זה הישג שהוא אולי אפשרי עם הגרלה נוחה (כמו באליפות האחרונה) וקצת מזל, אבל קצת מעל לכישרון הריאלי של ישראל גם אם הכשרונות הצעירים שלנו יתקדמו כמו שאפשר לקוות.

אבל העניין הוא שזה ממש לא דבר חדש: כבר 40 שנה שרבע גמר אירופאי הוא לא באמת הישג ריאלי לנבחרת הישראלית.

אם יש נבחרות אירופאיות שבאמת יכולות להתגעגע לעבר מפואר אלו נבחרות כמו רוסיה (איזו נפילה בשני העשורים האחרונים), קרואטיה, יוון ואיטליה. הקרואטים גידלו תור זהב בשנות ה-90 אבל לא הצליחו לשחזר את זה. יוון, אחרי המון הישגים בשנות ה-80, ה-90, וה-2000 המוקדמות (מדליות ופיינל פורים באליפות אירופה ובאליפות העולם), כבר 15 שנים לא הגיעו להישג משמעותי, גם לא עם יאניס. ואיטליה, עם 6 פיינל פורים ושתי מדליות זהב באליפויות אירופה של שנות ה-80 וה-90 לא הגיעה לשום הישג כבר 20 שנה. אפילו אצל ליטא מורגשת נפילה בהישגים בעשור האחרון.

ישראל? לא ממש, אלא אם מדברים על 40 שנה ויותר, כשהכדורסל היה אחר לגמרי, בלי שחקנים אירופאים ב-נבא, בלי מתאזרחים אמריקאים בכל נבחרת (חוץ מהרבה מהם בישראל), ועם הרבה פחות נבחרות מוכשרות (לפני הפירוק של ברה"מ ויוגוסלביה). מה ישראל עשתה באליפויות אירופה ב-40 השנים האחרונות? רבע גמר אחד (ומקום שביעי) ב-2003, די מקרי, שהושג עם לא מעט מזל (סל ניצחון של בורשטיין על סלובניה). וגם אף אליפות עולם מאז 1986 (הנבחרת של ברקוביץ', ג'מצ'י ומרסר עם ניצחון צמוד על צ'כוסלובקיה במוקדמות שהבטיח את ההופעה). גם לא כשהאליפות גדלה ל-32 נבחרות. בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 הנבחרת אפילו לא הצליחה להגיע בכלל לאליפות אירופה.

אז כשאתה אומר שישראל לא תהיה יותר מנבחרת בינונית ברמה האירופית, זה כמעט בטוח נכון. אבל נכון גם שאף פעם בעידן המודרני של הכדורסל (ובטח מאז ההתפרקות של הגוש הסובייטי) לא היינו יותר מזה גם אם דמיינו שכן.

כדי להבין למה יש בכל זאת אופטימיות זהירה עם הדור הצעיר, צריך קודם להיזכר כמה רע דברים נראו רק לפני 7 או 8 שנים. נבחרות הגילאים הצעירים (כולן) דשדשו בדרג ב' של אירופה ולא הוציאו במשך כמעט עשור אף שחקן שנראה כמו מישהו שיוכל לשחק ביורוליג (אולי חוץ משון דוסון, תקווה שלא התממשה). ב-2017 ישראל הגיעה לאליפות אירופה כמארחת עם נבחרת שכמעט כולה בגילאי 30 פלוס (כספי, מקל, אליהו, הלפרין, פניני, כדיר ואוחיון). הצעירים יותר (גילאי 23-26) היו שמות כמו זלמנסון, מנקו, בר טימור, ובלייזר... כשהנבחרת הזו סיימה את האליפות במקום ה-21 עם הפסדים ביתיים מביכים לאיטליה, גאורגיה ואוקראינה, העתיד נראה שחור. היה נראה שכל אירופה מתקדמת ורק ישראל הולכת אחורה. וזה לא היה רק הנבחרות של ברה"מ לשעבר כמו אוקראינה, גאורגיה, או לטביה (ליטא תמיד הייתה עולם אחר) או של יוגוסלביה לשעבר כמו קרואטיה, סלובניה, בוסניה ומונטנגרו (שוב, סרביה זה ספרה אחרת), שכולן נראו עם עתיד ורוד יותר מישראל. דיברו אז גם על נבחרות סקנדינביות כמו פינלנד שבדיה, ודנמרק שהולכות לעקוף אותנו בסיבוב. והאמת שזה לא נראה לגמרי מופרך כשהנבחרות הללו נראו לא פעם טוב יותר מישראל באליפויות הגילאים הצעירים עם כישרונות שנראו יותר מעניינים מאלו הישראלים. היה נראה שישראל בדרך לצנוח לעשירייה השלישית של אירופה, כמו בכדורגל.

אז צריך להיות ריאליים. לא מתאוששים תוך שנתיים מנפילה של עשור בכישרון. זה ייקח עוד כמה שנים. וגם אז, אין מה לדבר על מדליות או פיינל פור אירופאיים. אז מה הן כן ציפיות/שאיפות ריאליות לעשור הקרוב? עד 2033 הולכות להיות שלוש אליפויות אירופה ושתי אליפויות עולם. רבע גמר באליפות אירופה, כמו שכתבתי למעלה יהיה הישג גדול, אבל אולי זה אפשרי באחת האליפויות הללו וצריך לשאוף לזה. ברמת היכולת, בשאיפה, נחזור להיראות עדיפים על נבחרות כמו אוקראינה, גאורגיה, צ'כיה ושבדיה ולהיות לא פחות טובים מנבחרות כמו פינלנד, לטביה, קרואטיה, ומונטנגרו. העפלה לאליפות העולם ב-2027 או 2031 גם יכולה להיות מטרה ריאלית (12 נבחרות מאירופה באליפות השנה). בעיני, אם נגיע ל-2033 עם רבע גמר אירופאי אחד ואליפות עולם אחת, זה יהיה יופי והרבה מעבר למה שהיה אפשר לקוות לו רק לפני 6 או 7 שנים.

ניתוח מעניין
חסר לנבחרת שלנו עוד משהו, מאד חומרי - מתאזרח ברמה גבוהה. אני לא מדבר על איזה וויל ריימן אפילו ג'ונדי. אני מדבר על מתאזרח ברמה של לורנזו בראון. אם זה טוב לכמעט כל נבחרת (כולל כאלו שנמנעו בעבר), אין סיבה שרק אנחנו נהיה טהרנים. אין גם סיבה להגביל את ההיצע לשחקנים שמשחקים בארץ. שיקחו את העמדה הכי בעייתי (סנטר או סקורר) ויחפשו את הזר הכי טוב שיהיה מוכן לשחק, גם אם זה דורש לרשום לו צ'ק שמן.

אתה כותב הודעות ארוכות ומשקיע, אז סחתיין, אבל אני לא בטוח שמבין על מה הדיון.

בסיס הדיון הוא מה המשמעות של הישגים באליפויות העתודה, חוץ מה"שמחה" וה"פרגון" שסבבה ואחלה ואנחנו שמחים ומפרגנים. אם הבנתי את ההודעה שלך נכון, אתה בעצם מפרט באריכות את מה שאני כתבתי בקיצור, שזה שעם כל הכבוד להישגים באליפויות העתודה, לנבחרת ישראל הבוגרת זה לא יעזור להגיע להישגים ולהשתוות לרמה הבינונית-גבוהה של היבשת, ואתה מגדיר את המטרה ל"להיות לא פחות טובים מפינלנד ולטביה" (לקרואטיה לא נראה לי שיש לנו סיכוי להשתוות) ששוב בתור בחור שגדל לכדורסל בניינטיז ובתחילת האלפיים, זו מטרה מביכה. בפינלנד יש כ60% מהתושבים בישראל, ליגה חלשה מאד, מעט מאד ייצוג רציני של קבוצות במפעלים האירופיים וכמעט כלום שחקני NBA/יורוליג בכירים. זאת נבחרת שב40 שנה מ1969 עד 2009 השתתפה באליפות אירופה פעמיים, וסיימה 10 ו14 כשחלק מהזמן היא בדיויז'ן B. בלטביה יש פחות מ2 מליון אנשים, והמצב לא רחוק מהמתואר לגבי פינלנד. איך זה הצלחה להיות ברמה של נבחרות כאלה?

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

מה לעשות שכדורסל נבחרות הוא דינאמי ופינלנד ולטביה עשו התקדמות גדולה בעשור האחרון? לפינלנד יש כוכב נבא (לנו אף פעם לא היה). בעשור האחרון הם גמרו פעמיים במקום התשיעי באליפות אירופה, פעם אחת במקום ה-11 ובאליפות האחרונה במקום ה-7. וגם עלו לאליפות העולם. לטביה עם שני שחקני נבא יציבים, אחד מהם כוכב, תשחק גם היא באליפות העולם בעוד חודש. ב-2015 וב-2017 הם גם הגיעו לרבע הגמר של אליפות אירופה (מקום 5 ב-2017, שזה יותר מכל מה שישראל השיגה מאז 1979).

אז כן, הלוואי עלינו ההישגים של הפינים והלטבים בעשור האחרון. ממש לא רואה בזה פחיתות כבוד. כמו שכתבתי למעלה, אני קונה רבע גמר ואליפות עולם בעשור הקרוב. זה יהיה הרבה יותר ממה שהשגנו ב-20 השנים האחרונות (או 40 במקרה של אליפות העולם), כולל שנות התשעים המהוללות.

כאמור, הנוסטלגיה הרומנטית לננינטיז לא מחזיקה מים כשרואים שישראל נעדרה אז פעמיים מאליפות אירופה ולא הגיעה אפילו פעם אחת לרבע הגמר למרות שנבחרות כמו סלובניה, בוסניה, מונטנגרו, לטביה, אוקראינה, גאורגיה ואחרות רק השתחררו אז מהגוש הסובייטי ועוד לא התחילו להרים ראש. אולי היה נדמה לנו אז שאנחנו בטופ של אירופה, אבל בפועל אף פעם לא היינו. כן ניצחנו מדי פעם את גרמניה או צרפת, לפני שהן התחילו בנסיקה המטורפת שלהן. אבל בפועל, למרות שהאליפות אז הייתה כל שנתיים, לא הגענו באף שנה לרבע הגמר למרות דור מצויין של כוכבים אירופאים כמו קטש, שפר והנפלד.

נגיד את זה שוב -- ההישגים בעתודה בפני עצמם לא מבטיחים כלום, וגם לא הגיוני שיבטיחו. מה שחשוב זה שמהנבחרות הללו יצאה כמות די סבירה של שחקנים ברמה לא רעה בשש השנים האחרונות, שבשאיפה יחזירו את ישראל לאן שהיא הייתה עד לפני 10 או 20 שנה ועם קצת מזל גם יביאו הישגים שמתעלים על פחות או יתר כל מה שעשינו בארבעה העשורים האחרונים.

כתבת גם את זה: אם יש נבחרות אירופאיות שבאמת יכולות להתגעגע לעבר מפואר אלו נבחרות כמו רוסיה (איזו נפילה בשני העשורים האחרונים), קרואטיה, יוון ואיטליה

נתחיל בקרואטיה שמסורתית היא אהובה עליי. היא התחילה את תקופתה העצמאית מאד חזק עם תור הזהב המדובר שלקח מקום שני באולימפיאדה ב92, מקום שלישי בשתי אליפויות אירופה רצופות ב93 ו95 ועוד באמצע מקום שלישי באליפות העולם 94. אין ספק שהשנים האחרונות היו הרבה פחות טובות הישגית, אבל זו עדיין נבחרת שסיימה חמישית באולימפיאדה ב2016 ורביעית ביורובאסקט 2013, ושיש לה סוללת שחקנים שאם הם מגיעים ביחד לנבחרת אחת, אף אחד לא יזלזל בה. זובאץ, למשל, לא משחק בנבחרת הבוגרת אבל ברור שאם הוא ישחק זה סנטר שובר שוויון באירופה. בויאן זה שחקן של 20 נקודות למשחק בNBA. שאריץ'. הזוניה שהרגע לקח אליפות יורוליג כבורג מרכזי בריאל. בקיצור, עניין של סגל מלא יותר מאשר נפילה היסטרית ברמה.

יוון סיימה חמישית את היורובאסקט האחרון ויש לה את אחד משני השחקנים הטובים בעולם, לא נראה לי שהם בבעיה רצינית מדי.

מה באיטליה אמור לגרום לה להתגעגע לעבר מפואר? היתה לאיטלקים תקופת שיא בתחילת-אמצע שנות האלפיים, שזה לפני 20 שנה. הם זכו במקום השלישי ביורובאסקט 2003 ומקום שני באולימפיאדה ב2004, והתקופה המחורבנת באמת שלהם היתה בסביבות 2008-2012. בעשור האחרון הם במקומות טובים באמצע האירופאי-עולמי.

על רוסיה בהשעיה קשה לדבר, רק נגיד שביורובאסקט שלפני ההשעיה סיימה במקום הרביעי.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

אז עוד פעם, על מה הויכוח?

הכדורסל דינמי, ונבחרות כמו פינלנד ולטביה שפעם היינו מטאטאים בכיף הן היום היריבות הריאליות שלנו. הכדורסל דינמי, ונבחרות כמו צרפת, יוון, סלובניה, ספרד, איטליה, טורקיה וגרמניה שהיינו מתמודדים איתן בעבר בלי רגשי נחיתות, הן פייבוריטיות ברורות בכל מאץ' מולנו.

אין "נוסטלגיה לניינטיז", המציאות היא שבניינטיז ישראל מנצחת את צרפת וסלובניה ומתמודדת ראש בראש עם ספרד ויוון היה תרחיש ריאלי, והיום לא.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.