|
סיכום שלי לאליפות:
קודם כל, החל מהשלב השני, אחלה אליפות עם משחקים טובים ומותחים, התעלות של שחקנים, קבוצות מרשימות, ולא מעט הפתעות. השלב הראשון, לעומת זאת, היה די משמים (חוץ מהבית של צרפת, לטביה וקנדה). 32 נבחרות בטורניר הזה זה יותר מדי, בעיקר כש-6 מהן מגיעות מאסיה ומפסידות כמעט כל משחק בהפרשים גדולים. לא נראה לי שלפיב"א זה אכפת במיוחד, אז כנראה שזה לא הולך להשתנות. אבל 24 נבחרות (פחות שלוש מאסיה, שתיים פחות מאפריקה ואחת פחות מאמריקה) זה פורמט הרבה יותר מוצלח (וגם יותר מוצלח מהאולימפיאדה עם רק 12 נבחרות, ששתיים מהן חלשות).
5 המצטיינות:
1. לטביה. עם כל הכבוד לגרמנים (ויש הרבה), הנבחרת הכי אובר-אצ'יברית באליפות, ובהפרש לא קטן. אחרי שהתברר שפורזינגיס לא יגיע (והאמת שעוד לפני כן), הסיכויים שלהם להגיע לרבע הגמר מבית שכלל את צרפת וקנדה והצטלב עם צרפת וברזיל נראו קלושים במקרה הטוב. במשחק השני של האליפות הם גם איבדו את ברטאנס המבוגר יותר, הקלע הכי טוב שלהם. אז לא רק שהם עשו את זה עם ניצחונות גדולים על צרפת וספרד, הם גם כמעט השיגו ניצחון על הגרמנים ברבע הגמר (הנבחרת שהכי הקשתה על הגרמנים בכל האליפות) ולקינוח ניצחו את איטליה והביסו את ליטא בדרך למקום החמישי. וכל זה בלי שחקן נבא של ממש (ברטאנס כזה רק רשמית) ובלי כוכב יורוליג. שאפו. לפני ארבע שנים צ'כיה ופולין השתחלו גם כן לרבע הגמר, אבל אף אחת מהן לא התקרבה אפילו להישגים של לטביה באליפות הזו.
2. סרביה. תכף נגיע לגרמניה, אבל בעיני סרביה, למרות שהפסידה בגמר, הייתה הנבחרת המרשימה יותר, בעיקר ביחס לציפיות המוקדמות. בלי יוקיץ', מיצ'יץ' ופוקושבסקי, ואחרי שכבר לא מעט זמן לא הגיעו למדליה גם כשיוקיץ' ומיצ'יץ' שיחקו, הסרבים גם שיחקו נפלא וגם ניצחו די בקלות את הדומיניקנית של טאונס בשמינית, את ליטא ברבע הגמר, ואת קנדה בחצי. בוגדנוביץ', שכל פעם נראה כמו סופרמן בנבחרת, הוא בעיני ה-MVP של האליפות הזו ואם לא היה משחק חולה וגם נכנס לבעיית עבירות בגמר, מאמין שהסרבים היו גם לוקחים את הזהב. עם התוספת של יוקיץ' ומיצ'יץ' (ופוקו אם יהיה מספיק טוב) באולימפיאדה, הם יהיו מועמדים בכירים לזהב (שניים רק לארה"ב אם הכוכבים באים).
3. גרמניה. האלופה וגם הקבוצה הבלתי מנוצחת היחידה באליפות. קבוצה של ממש, עם רכז נהדר שתמיד מופיע במשחקים בינלאומיים, יחד עם שחקנים כמו האחים וגנר, תייס, ואובסט (וגם בונגה, תיימן ו-וויטמן), שכולם נתנו טורניר נהדר וכאמור, בעיקר שיחקו כמו קבוצה (איזה הבדל מהסגנון של האמריקאיות). סחטיין לשמוליק על ההימור המוצלח עליהם. וגם למאמן גורדי הרברט, שהוביל אותם בשנה שעברה לארד באליפות אירופה ועכשיו להישג שרק ארבע נבחרות אחרות הגיעו אליו ב-60 השנים האחרונות. לדעתי זה הולך להיות השיא שלהם ולא מאמין שהם יוכלו לשחזר את זה באולימפיאדה כשנבחרות אחרות יגיעו עם תוספת של עוד שחקני מפתח. אבל הם השיגו את מה שדירק לא הצליח עם הנבחרות של זמנו וכל הכבוד להם.
4. קנדה. כבר כמעט עשור שאנחנו שומעים שהנה, תיכף הקנדים מגיעים. המדינה עם הכי הרבה שחקני נבא מחוץ לארה"ב (בהפרש) ועם כמה כוכבי נבא כבר הרבה זמן נראית כאילו היא עומדת להפוך לכוח מוביל גם בכדורסל הנבחרות. רק שעד עכשיו זה לא קרה. הקנדים נכשלו שוב ושוב להעפיל לאולימפיאדה (לא היו שם מאז 2000 עם סטיב נאש) עם הפסדים מביכים לונצואלה וצ'כיה (בבית!), הכוכבים הרבה פעמים לא רצו לבוא, וגם באליפויות העולם הם נכשלים כבר 20 שנה, שבהן לא הגיעו אפילו לשמינית הגמר וסיימו מחוץ ל-20 הראשונות. אז עכשיו הם סוף סוף כאן. זה התחיל עם משחקי הצהרה מול צרפת (30 הפרש) ולטביה (26 הפרש) בבית המוקדם. ואח"כ הם גם הראו סוף סוף אופי, עם החזרה מפיגור 12 ברבע האחרון של המשחק מול ספרד, אחרי שעמדו שוב לפני הדחה וכבר היה נראה שהם בדרך לעוד אכזבה גדולה. ולקינוח, הניצחון הגדול על השכנה מדרום והזכייה בארד. לא נשברו למרות המהלך המדהים של ברידג'ס שהוביל להארכה וסיימו יפה. אז לפני הכל, זה שרגא, שיש לו קייס טוב ל-MVP של האליפות (הוביל את האליפות באפקטיביות ונראה כמו הכוכב הכי שלם).
אבל הסיפור הכי גדול של הקנדים לדעתי זה דווקא דילן דה וילן ברוקס, שיש לו קייס טוב לחמישייה השנייה של האליפות. בקיץ עוד היה מי ששלח אותו לשחק בסין אחרי עונה לא טובה וממפיס שחתכו אותו בצורה משפילה. אבל באליפות הזו הוא צחק לכולם בפנים. לזה שהוא מגן מצויין וטורדני כבר התרגלנו. אבל הסיפור הגדול באליפות הזו הייתה הסבלנות, בחירת הזריקות הנכונה בהתקפה, וגם הביצוע. בלעדיו הם מפסידים לספרד (3 שלשות בלי החטאה ברבע האחרון בקאם בק של קנדה) וגם לארה"ב במשחק על המדליה (39 נקודות שהן שיא במשחק על מדליה באליפות העולם). בסך הכל, משחקן שלא עבר פעם את ה-53% קליעה אמיתי בקריירת ה-נבא שלו, קנדה קיבלה שחקן שקלע ב-76% קליעה אמיתי (!), עם כמעט 60% מהשלוש. חלק מזה זה כמובן מדגם קטן (8 משחקים) וזון קליעה שאי אפשר לשמור עליו לאורך שמן. אבל הרבה מזה גם היה תוצאה של סבלנות ובחירת זריקות טובה, מה שהוא לא הראה בשנים שלו בממפיס. אם יוסטון מקבלים את ברוקס הזה בשנה הבאה, החוזה הגדול שלגלגו עליו לא מעט הולך להיראות כמו מציאה.
5. דרום סודן. כבר כתבתי עליהם מוקדם יותר בשרשור הזה. המדינה הכי צעירה בעולם עם נבחרת שקיימת הלכה למעשה רק 5 שנים והצליחה להעפיל לאולימפיאדה על חשבון נבחרות כמו ניגריה, מצרים, מאלי ואחרות עם מסורת. במידה מסויימת זה מעיד על הכדורסל באפריקה שלא מצליח לפרוץ למרות כמויות הכישרון. גם מי שהביא את דרום סודן לאולימפיאדה זה שחקנים שגדלו בארה"ב ובקנדה. ועדיין, הישג מצויין. חבל רק שבאולימפיאדה הם הולכים כנראה לחטוף בראש מכולם.
5 המאכזבות:
1. צרפת. תיכף נגיע לארה"ב. אבל מנבחרת שרק לפני שנתיים ניצחה את ארה"ב באולימפיאדה ולא הייתה רחוקה מזהב עם הרכב כמעט זהה לזה, ציפו להרבה יותר. אז נכון שהם נפלו לבית המוות בשלב המוקדם על קנדה ולטביה שסיימו במקומות השלישי והחמישי באליפות. אבל זה לא רק (היעדר) ההישגים. זה גם היכולת החלשה, התבוסה לקנדה ב-30 הפרש, המשחקים הצמודים מול לבנון ועוד קבוצות נחותות, ובעיקר התחושה שמדובר על דור שדי מיצה את עצמו. אז באולימפיאדה שהם מארחים הם יגיעו עם וומבי (עדיין צעיר) ואולי אפילו אמביד (למרות שיש לי תחושה שהוא יבחר בארה"ב, שיותר צריכה אותו וגם יש לה יותר סיכוי להביא לו את הזהב). אבל הקו האחורי והכנפיים שלהם נראו בכלל לא טוב באליפות הזו, עם דה קולו ובאטום הזקנים. וגם כשמסתכלים מסביב, לא רואים הרבה פוטנציאל לשיפור משמעותי בקו האחורי מעבר לפורנייה, שתמיד טוב בנבחרת אבל עדיף שלא יהיה זה שצריך לייצר נקודות.
2. ארה"ב כמובן. כמו שכתבתי למעלה, אני לא שותף לביקורת על בניית הקבוצה. לדעתי הם דווקא בנו די נכון בהתחשב במי שרצה להגיע לשחק והיה זמין, עם שורה של שחקנים טובים (גם אם לא סופרסטארים) בשיא הקריירה, כמה צעירים מוכשרים, וגם כמה שחקנים משלימים, שבעיני זה רעיון טוב. זה לא הלך בעיקר בגלל חוסר הניסיון של כל הסגל במשחק של פיב"א, העובדה שהם היו הנבחרת הכי לא מחוברת באליפות (נפגשו רק לפני חודש), חוסר מחוייבות הגנתית, וגם קצת חוסר מזל במשחקים הקובעים. בשנה הבאה כמה סופרסטארים יגיעו ולמרות סגנון המשחק הסוליסטי הם שוב יהיו מועמדים ברורים לזהב.
3. אוסטרליה. הנבחרת עם הכי הרבה שחקני נבא בסגל חוץ מארה"ב נפלה לצד הקשה של ההגרלה ולא הצליחה לצלוח אותו. הפסד צמוד לגרמניה ובעיקר הפסד לסלובניה של לוקה, שהיא לדעתי קבוצה פחות טובה. גידי הראה שבגיל 21 הוא כבר השחקן המוביל של הנבחרת הזו. אבל שיני הזמן סוף סוף ניכרו בדור הותיק שהביא אותם למקום רביעי ולמדליית ארד באולימפיאדות האחרונות. מילס ובעיקר אינגלס לקחו צעד אחורה וכרגע הדור הצעיר חוץ מגידי עדיין לא בשל להחליף אותם. הם יהיו באולימפיאדה אבל לא בטוח שיוכלו להתמודד שוב על מדליה.
4. ספרד. האמת היא שכמו אוסטרליה, גם הם נפלו לצד הקשה של ההגרלה ובכלל לא היו רחוקים מלהגיע לרבע הגמר למרות כישרון מוגבל יחסית. שיחקו כדורסל יפה וקבוצתי. אבל הפסידו משחק קריטי ללטביה, שעשתה קאמבק מאוחר ואז גם לקנדה הכישרונית במשחק המכריע, עם כמה טעויות קריטיות ברבע האחרון. גם אצלם, כמו אצל אוסטרליה, יש כמה שחקנים שמשחקים על אדי הדלק האחרונים (יוי, פרננדז). אבל אלדמה הצעיר הראה אחלה יכולת ויש להם דור צעיר ומוכשר שבשנים הקרובות ייקח פיקוד וישמור אותם בעניינים.
5. הרפובליקה הדומיניקנית. הגיעו עם קא"ט (שהיה טוב) ועוד כמה כשרונות, קיבלו הגרלה נוחה, ניצחו את כל המשחקים בבית המוקדם (כולל מול איטליה) וכבר היו עם רגל וחצי ברבע הגמר (ואם קנדה מפסידה לספרד, אז גם היו עולים לאולימפיאדה). אבל הפסד מיותר לפורטו ריקו המאוד בינונית שלח אותם הביתה. אולי בשנה הבאה דוארטה והורפורד יבואו.
חמישיית הטורניר שלי:
בוגדנוביץ' (MVP)
שרגא
שרודר
לוקה (למרות ההתבכיינות הבלתי נסבלת. מלך הסלים של האליפות ולסלובניה באמת יש מעט מאוד חוץ ממנו אז רבע הגמר זה הישג שרשום עליו)
ברידג'ס (הבחירה באדוארדס, שקלע הכי הרבה, עצלנית. ברידג'ס נתן טורניר מעולה בשני צידי המגרש, עם כמעט 80% טרו שוטינג).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
