|
כשהתחלתי לכתוב, חשבתי שמדובר בעמדה מחורבנת, עם רק שני שחקנים שבאמת יכולים להיחשב ככוכבים, אבל עם תהליך הכתיבה גיליתי שלכל הפחות יש כאן עומק לא רע. והיי, אם הצלחתי לשים שחקן שקלע 22 נקודות למשחק, מחוץ ל 15, ואפילו לא בטוח שב-18) זה כנראה אומר משהו על העומק.
יש עתיד לעמדה הכי ורסיטלית בליגה.
אזכורי כבוד:
מי לא יהיה כאן, אלא בעמדה 4 אם בכלל? - ובכן, קייל קוזמה, ג׳רמי גרנט, סקוטי והאריסון בארנס. לפחות הם.
מהנותרים:
אישית, אני הכי אוהב את ברוס בראון (דנבר). בא לשחק כל פעם עם תשוקה ואנרגיה. פיתח קליעה לא רעה מהשלוש. מהווה מטרה לא רעה בצבע או מהשלוש (36%), ונותן הגנה אישית נהדרת ואפילו מוסר כחלק אינטגרלי מהקבוצה (3.3 אס׳). היה לדנבר השנה כמעט מה שאיגודלה היה לה לפני 7-8 שנים. אם הוא היה טיפה יותר מוכשר הוא היה נמצא ברשימה הסופית כמובן.
בראון אחר, קלדון (ספרס) קולע המון, 22 נקודות למשחק, שלכאורה שווים מקום ב 15, אבל גם קבוצה מחורבנת שהוא לא הוביל לכלום, וגם 33 אחוז מהשלוש בלבד. נראה לגמרי כמו שחקן ואקום. שחקן ואקום חמוד, אבל שחקן ואקום.
קאם ג׳ונסון יכול להיות כאן ברשימה שנה הבאה. אול אראונד טוב, שכמו המדורג רביעי ברשימה כאן למטה, נהנה מאד מהמעבר לנטס. עם קצת מזל, צמד החמד שהוא ברידג׳ס את ג׳ונסון, יזכיר צמדי חמד אחרים כמו טייטום את בראון או ג׳ורג׳ את לאונרד.
גורדון הייוורד נתן עונה סבירה סטטיסטית (15, 4, 4) ובריאותית (50 משחקים) בקבוצה מחורבנת במיוחד. שווה אזכור? כן. שווה הרבה יותר מזה? לא.
דיאנדרה האנטר גם שווה אזכור, שחקן הגנה טוב, שיודע לתת התקפה סבירה בקן הצרעות של טריי יאנג.
והשניים האחרונים שנזכיר הם קיגן מורי שנתן עונת רוקי מצוינת גם אם בגיל מבוגר יחסית לרוקי בסקרמנטו המפתיעה, וצריך ויכול לבסס את עצמו כשחקן סביר מאד בליגה (או לכל הפחות כיורש לשלשות של באדי הילד) ואילו קיילב מרטין היה בסדר רוב השנה, אבל אדיר ומופלא ומושלם ונהדר, שלא לומר מאמי בניצחון בגמר המערב מול בוסטון, ורק על זה מגיע לו אזכור או לפחות, אזכורון.
15. בויאן בוגדנוביץ׳ (דטרויט, 21.5 נק׳, 41% מהשלוש)
אחרי שנים רבות של כדורסל תחרותי, בוגדנוביץ׳ בגיל 33 הגיע לקבוצה לא תחרותית בכלל. שבר בה את הממוצע העונתי שלו, ובקלות (כצפוי), נפצע מעט ויובש מעט (גם כצפוי), והוא עדיין אחד הסקוררים הטובים בעולם, כשמסדרים לו מצב. קליי תומפסון בקרואטית. בגדול, המקום ה 15 הוא מקום של כבוד ,כי בואו בגיל 34 הוא כבר לא יהיה יותר מאשר או ראש לשועלים כמו שהוא היום, או זנב לאריות. אבל אישית, הייתי מאד שמח לראות אותו בקבוצה תחרותית מאד, כי בעיניי הוא יכול להיות ההבדל בין סיבוב שלישי לבין אליפות בכמעט כל קבוצת צמרת בליגה.
14. ג׳יילן ווליאמס (ג׳יי דאב... אוקייסי , 14 נק׳, 4.5 ריב׳, 57 אחוז אפקטיבי מרשים מאד).
תשמעו, האיש הזה הולך להיות שחקן. ככל שהעונה של אוקייסי התקדמה, נעשה יותר ויותר ברור שהקו האחורי של הקבוצה כולל לא רק סופרסטאר אחד (שג״א) ועוד שחקן ממש ממש טוב (גידי) אלא גם סווינגמן שהולך להיות משהו רציני מאד בנ.ב.א בשנים הקרובות - אחד מהשניים עם אותו שם בקבוצה (פחות או יותר), ג׳יי דאב הוא הקצת יותר נמוך וקצת יותר כהה משני הווליאמסים, והוא גם אתלטי יותר, מהיר יותר, קבוצתי מאד (מוסר 3.3 אס׳ למשחק), ובעיקר השתפר ככל שהעונה התקדמה, וימשיך להשתפר גם בעונה הקרובה. יש בהחלט מצב טוב לראות אותו נכנס לעשירייה של העמדה הזאת בתוך שנה מהיום.
13. או.ג׳ אונונובי (טורונטו, 17 נק׳, 5 ריב׳, 39% מהשלוש)
בדרך כלל אני לא אוהב לדרג שחקני נ.ב.א סבירים, שהם בדיוק מה שהם ולעולם לא יהיו יותר, אבל לגבי אנונובי קשה להתעלם מכמה עובדות. קודם כל, הוא באמת שחקן הגנה טוב. שנית, למרות שסקוטי בארנס מלהיב הרבה יותר, נדמה שהאחרון קצת דורך במקום ואנונובי כבר שנה שלישית ברציפות מוכיח שהוא שחקן טוב יותר. שלישית, מדובר בשחקן שהמושג d&3 כאילו הומצא בשבילו כשמצד אחד הוא קולע יותר מאשר שתי שלשות במשחק באחוזים נפלאים, ומצד שני בכל זאת מדובר במלך החטיפות של הליגה, ממרומי הווינגספאן בן ה 2.20 מטר כמעט שלו. בקיצור, נכס. אם רק היה לומד לנהל משחק או למסור קצת יותר טוב, יתכן והיה אף גבוה יותר ברשימה. כך או כך, מגיע לו מקום.
12. מייקל פורטר ג׳וניור (דנבר, 17.5 נק׳, 5.5 ריב׳, 41 אחוז מהשלוש, 60 אחוז אפקטיבי)
14, 5, 2, 11, 16. זה מקבץ הנקודות שהוא קלע בחמשת משחקי הגמר מול מיאמי... לא משהו בכלל. כשבפלייאוף כולו הוא קולע פחות מ 13 נקודות למשחק ב 32 אחוז מהשלוש. מה יהיה?
אז כן, האיש הוא צלף, זאת האמת. פשוט צלף. והאמת היא גם שהוא מוכשר יותר מאשר רוב הרשימה הזאת, זה ברור. אלוף נ.ב.א וזה לא רק ברור אלא גם עובדה מוכחת. אבל נדמה לי שהביצים לא לגמרי שם, ובסופו של דבר בפלייאוף הוא בהחלט היה פחות טוב משניתן היה לצפות ממישהו בגובה 2.10 שמסוגל לקלוע שלשות כמו חמאה. היה צריך להיות דוראנט, וברמת הכשרון הוא טוב יותר (קצת יותר גבוה, קצת יותר חזק, קצת יותר מדויק) מאשר ברנדון אינגרם למשל, עוד שחקן שמושווה אליו רבות. ועם זאת, איכשהו נדמה לי שהוא ממש נהנה מכך שהוא אופציה שלישית רביעית ככה בקבוצה ענקית, כי הוא אוהב לסמוך על אחרים. וחבל, כי הוא היה יכול להיות סופרסטאר רציני. עניין של אופי, בסופו של דבר. אבל הוא עדיין צעיר, ואולי יותר מכל אחד אחר ברשימה הזאת, הוא עוד עשוי להיות סופרסטאר של ממש. אם רק יגדל זוג.
11. פרנץ וגנר (אורלנדו, 18.5 נק׳, 54 אחוז אפקטיבי)
זה מדהים איך בנ.ב.א יש קבוצות נמוכות (נגיד הווריורס) שבהם כל מי שעובר את השני מטר מתופקד כסנטר, ומצד שני יש קבוצות גבוהות (קליבלנד, יוטה, אבל כן, גם אורלנדו) בהם שחקנים כמו פרנץ וגנר משחקים בעמדה מס׳ 3. אבל ככה זה. גבוה, גבוה, אבל ורסיטלי, קולע היטב, והרגע לקח אליפות אירופה עם גרמניה (למרות שהיה פצוע חלק גדול מהזמן). כשרון גדול, ברור שהוא כן, ויחד עם באנקרו מדובר בצמד פורוורדים שהוא שתי חמישיות מקבוצת אליפות. השתפר בין עונת הרוקי לעונה הקודמת וימשיך להשתפר, כשלדעתי אורלנדו היא מועמדת רצינית להיות הסוס השחור של הליגה, והוא מועמד רציני להיות ה mip.
10. קריס מידלטון (מילווקי, 15 נק׳, 4 ריב׳, 5 אס׳, רק 31% מהשלוש).
הוא לא חזר טוב מהפציעה, כי אחרת הוא היה מדורג גבוה הרבה יותר. יש גם שיגידו שההפסד המפתיע של מילווקי למיאמי בסיבוב הראשון של הפלייאוף הוא עליו. ויש בזה משהו, הוא לא הצליח לקחת את הקבוצה להיות תחרותית, אם כי ברור שבלי יאניס זה הרבה הרבה יותר קשה. ועדיין, יש כמה נקודות שצריך להזכיר - אחוזי השלוש שלו אמנם צנחו, אבל בהחלט יתכן שזה היה מקרי, מדובר בשחקן שעשה יותר מ 40 אחוז מהשלוש במשך חמש עונות שונות. ואם זה חוזר, אז הכל משתנה. מה גם שאולי ההפסד למיאמי קצת עליו, אבל הוא היה גם השחקן הכי טוב של מילווקי והיחיד שהשאיר אותם בערך בפנים באותם משחקים עם 24 נק׳ בכל משחק ו 40% מהשלוש. מילווקי בעיניי כבר הרבה מעבר לשיא, כשהוא לא המזדקן היחיד ואני גם לא בטוח כמה המוטיבציה של יאניס גבוהה, ועדיין...
9. דמאר דרוזן (25 נק׳, 4.5 ריב׳, 5 אס׳)
המון פעמים דיברתי בשבחו של הבחור הזה, יש לו אסתטיקה נפלאה, הוא עדיין השחקן שהכי מזכיר לי את קובי בעולם, ולמרות הכל הוא השחקן שמוביל את השיקגו בולס. הוא ולא לאווין. מצד שני, הוא ולא לאווין כבר בן 34, עבר עונה שהיתה פחות טובה מקודמתה הן ברמה האישית והסטטיסטית והן ברמה הקבוצתית. ואין סיבה לחשוב שזה הולך להשתפר פתאום. או שאתם יודעים, הוא פתאום ילמד לקלוע מהשלוש. זה לא הולך לקרות וזה לא הולך לקרות והוא ימשיך לדשדש את הקריירה שלו עד הסוף הבלתי נמנע.
8. פול ג׳ורג׳ (קליפרס, 24 נק׳, 6 ריב׳, 5 אס׳, 54% אפקטיבי) (היה מדורג רביעי אם היה בריא יותר)
מדהים כמה שהמספרים של ג׳ורג׳ וקוואי דומים, ומדהים עד כמה שניהם שחקנים מעולים כשהם משחקים, ומדהים עד כמה שאי אפשר לסמוך עליהם שהם ישחקו כשזה חשוב. 4 עונות רצופות עם פחות משישים משחקים, היה פצוע גם לקראת הפלייאוף, ובואו, בגיל 33 זה לא הולך להשתפר. אז במשחקים שהוא ישחק הוא יהיה נפלא, והקליפרס ימשיכו להתפלל שדווקא השנה, בנס, גם הוא וגם קוואי יהיו בריאים בדיוק באותו זמן, כלומר, בזמן הפלייאוף. רק שאיכשהו סביר הרבה יותר להניח שאחד מהם או שניהם לא יהיו. וככה זה, כי מה שהיה הוא שיהיה. אבל בתור תושב העיר, שמחבב מאד את האסתטיקה גם של pg13 וגם של the claw, ממש הייתי שמח אם זה כן היה קורה - בריאות של שניהם בפלייאוף. כי זה עוד יכול להביא אליפות. מצד שני, יש יותר סיכוי לראות פילים עפים.
7. קוואי לאונרד (קליפרס, 24 נק׳, 6.5 ריב׳, 4 אס׳, 42 אחוז פנומנלי מהשלוש, 55 אחוז אפקטיבי) (היה מדורג שני אם היה בריא יותר)
נניח שהוא הטוב מבין שני הסמול פורוורדים השבירים של הקליפרס. היה מצוין שנה שעברה. כשהוא שיחק. בעצם, הוא מצוין תמיד. כשהוא משחק. הוא כבר לא שחקן ההגנה שהוא היה, אם כי עדיין הרבה מעל הממוצע בליגה. והוא כן סוג של גו-טו-גאי שיודע להתפוצץ היטב כשהוא משחק. כל הדברים האלה ברורים, אבל אחרי שגם בשנה האחרונה הוא פספס את רוב הפלייאוף כשהוא נפצע במשחק השני מול פניקס, ואחרי שש עונות פציעות פחות או בעיקר יותר, ואחרי שהוא כבר בן 32, וזה לא נראה שהוא יהיה עמיד יותר. הרי שהאיש הזה, שכשהוא בריא שווה הרבה יותר מהמקום השביעי ברשימה הזאת (למעשה, שני לדעתי), לא יכול להיות מדורג גבוה יותר.
6. לברון ג׳יימס (לייקרס, 29 נק׳, 8.5 ריב׳, 7 אס׳).
כי אם הגבה מתעקש להיות פאוור פורוורד, אז מי כבר יכול להיות הסמול פורוורד אם לא המשנה לעז. אז למה הוא כל כך נמוך? כי בתור מישהו שהיה בקריפטו שנה שעברה לא מעט, יש לי תחושה שעם כל הכבוד זה כבר לא זה. אחרי שהוא שבר את השיא של קארים, גם לו קצת נגמר על מה לשחק. אליפות הרי לא תהיה. בריא יותר הוא כבר לא יהיה. יותר מאשר קונוס הגנתי, הוא כבר לא יטרח. אז מה כן? להגיע לארבעים אלף נקודות ולשחק עם ברוני ובעיות הלב שלו? אנעארף, כנראה שכן, אבל כרגע זה הכל שואו, זיקוקים. זה לא כדורסל מנצח כבר וזה לא כדורסל בריא. ואגיד עוד משהו - נדמה לי שאפילו המספרים יתחילו מאד לרדת העונה, ואם נחיה, גם נראה וניווכח.
5. אנדרו וויגינס (ווריורס, 17 נק׳, 5 ריב׳, 40% מהשלוש, 56 אחוז אפקטיבי)
עונה קצת פחות טובה מאשר עונת האליפות הקודמת שגם לוותה בהעדרות המסתורית שלו מעשרות משחקים, ובעובדה שכשהוא חזר הוא נראה קצת פחות מחובר. ועדיין, האיש הזה עם ההילה של ״לברון ג׳יימס הבא״ הוא אולי לא לברון, אבל הוא כן סוג של ״ביג פנדמנטל״ המשחק שלו הוא משחק של יסודות ברורים וטובים מאד, הן בהגנה והן בהתקפה, כשהוא משחק כדורסל קצת אנכרוניסטי בסגנון, אבל עם יכולת קליעה טובה מאד מהשלוש. התחושה שלי היא שהשנה, הוא יזרוק את הבעיות האישיות שליוו אותו אשתקד הצידה ויחזור להיות מצוין. אין לו אופי של שחקן מוביל וזה בסדר, כי בתור שחקן מס׳ 2 הוא אמור להיות מעולה.
4. ברנדון אינגרם (ניו אורלינס, 25 נק׳, 5.5 ריב׳, 6 אס׳, 39% מהשלוש).
שיחק רק 45 משחקים בעונה האחרונה, ולמען האמת פרט מהעונה הראשונה שלו בליגה הוא לא עבר את ה 62 משחקים, וכן, זו בעיה. בכלל, עמדת הסמול פורוורד היתה יכולה להיות עמדה אדירה ,אבל היא פשוט רווית פציעות ושחקנים פצועים ברמה שקשה להאמין. אינגרם בכל מקרה, היה בריא מספיק בדיוק כשזה היה חשוב בעונה האחרונה בשביל להביא את הפליקנס לפליי-אין, וכשהוא היה בריא, זה היה ברור שהוא האלפא של הקבוצה. ובסופו של דבר, פציע, לא פציע. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הוא היה יכול להיות ציון ווליאמסון.... ולמקרה ששאלתם, למה מכונת הפציעות הזה מדורג גבוה יותר מאשר צמד החמד של הקליפרס (שבעיניי הם שחקנים טובים ממנו, ולא במעט) - זה בגלל שבגילו יש מצב שהוא עדיין יהיה קצת יותר בריא יום אחד. רק עניין של יישור קו סטטיסטי.
3. מיקל ברידג׳ס (ברוקלין, 20 נקודות, 4.5 ריב׳, 38% מהשלוש, 54% אפקטיבי).
שברתי קצת את הראש לחשוב מי באמת יכול להיות לפני השחקן שבסך הכל היה השחקן מס׳ 3 של קבוצה שלא עשתה אליפות, כמו פניקס, רגע לפני שהוטרד לברוקלין, ובחיי שאין מישהו כזה. ברידג׳ס הוא הסמול פורוורד השלישי בטיבו בעולם היום בעיניי. הוא בריא יותר מאשר לאונרד או ג׳ורג׳ (וזה אנדרסטייטמנט) הוא שומר טוב יותר מאשר 97% מהליגה, וב-27 משחקים בנטס, הוא קלע 26 נקודות למשחק שזה ממה יפה. הוא אפילו היה ארגיואבלי השחקן הכי טוב של הנבחרת האמריקאית באליפות העולם. צריך להמשיך ולהיות השחקן המוביל של הנטס, ואם זה יספיק בשביל מקום בפליי-אין, הרי שהוא הצדיק את המקום שלו כאן בדירוג בתור אלפא שיכול להוביל קבוצה לפליי... משהו.
2. ג׳ימי באטלר (מיאמי, 23 נק׳, 6 ריב׳, 5.5 אס׳, 56% אחוז אפקטיבי שזה הכי גבוה שלו בקריירה ובקלות).
נתן את מה שהיתה ארגיואבלי סדרה הפלייאוף בסיבוב הראשון הכי טובה ומפתיעה בהיסטוריה כשהוא אכל את מילווקי לבד, בלי מלח. עם 37 נקודות למשחק, משחק של 56 נקודות ועוד כהנה וכהנה הישגים אדירים. אחרי זה הוא אמנם לא היה באותה רמה בדיוק, אבל עדיין היה רמה מעל כולם, וסחב את קבוצת שחקני הג׳י-ליג והחבר׳ה שלא נבחרו בדראפט עד הגמר המר מול דנבר. בהחלט פלייאוף היסטורי של הבחור הזה, גם אם בגמר הוא לא בדיוק היה באותה רמה בה הוא היה בסדרות הקודמות ( כשחוץ ממילווקי צריך גם להזכיר את הסדרה מול בוסטון, ומול האיש שידורג כאן במקום הראשון דווקא באטלר היה אדיר). האם בגיל 34 הוא יעשה את זה שוב? לא יודע, אבל מדובר בעיניי בכל מקרה באחד האובראצ׳יברים הגדולים בתולדות המשחק. וגם זה משהו.
1. ג׳ייסון טייטום (בוסטון, 30 נק׳, 9 ריב׳, 4.5 אס׳, 35% מהשלוש).
אם יש משהו אחד שטייטום הוכיח השנה, זה שהוא בהחלט יכול להוביל קבוצה לבד - הוא יכול לנהל את המשחק, הוא יכול ליצור לעצמו מצב כמעט ברמה שדוראנט יצר לעצמו לפני חמש שנים (אם כי הגובה והאורך של דוראנט כן נתנו לו יתרון מהבחינה הזאת), והוא גם הוכיח שעם כל הכבוד לג׳יילן בראון, ברור שהוא הגו-טו-גאי של הקבוצה. אמנם לא סחב את הקבוצה לאותו מקום אליו היא הגיעה בשנה הקודמת, אבל אפשר גם לתלות את זה במאזולה, וגם קצת בעובדה שהוא היה קצת פצוע בסדרה מול מיאמי. בכל מקרה, קשה לי להאמין שיש סמול פורוורד טוב ממנו כיום בליגה.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
