טור חסר יושרה (כרגיל) של אודי הירש בהארץ (הדבקתי למטה). הירש הוא מהגרועים שבפרשנים, עם אג'נדה מהבית וטייקים צפויים, שתמיד יביעו אכזבה מהכדורסלן והמאמן הישראליים ויספרו לנו כמה הם נוראים, נחותים, עצלנים, מפונקים וחסרי שיטה.
הפעם הוא מזייף נוסטלגיה לנבחרות הישראליות של לפני 40 ו-50 שנה, אלו שהגיעו להישגים באירופה ובאליפות העולם, ו"הכל בזכות המתאזרחים שסחבו אותם על הגב", כי כידוע מעולם לא היו כאן ישראלים ברמה. לא משנה שהמובילים בנבחרת של 79' היו ברקוביץ' וינאי ובזו של 86' ברקוביץ' וג'מצ'י (וכן, ללו סילבר ולבאן מרסר בהחלט היה תפקיד חשוב בנבחרות הללו, אבל הם לא היו הכוכבים שלהן).
וכמובן, הוא גם "שוכח" להזכיר שההישגים הללו היו כשלא רק הכדורסל היה שונה מאוד (מעט נבחרות איזרחו שחקנים מובילים כשיטה, אז המתאזרחים של ישראל באמת נתנו לה יתרון חשוב), אלא גם מפת הכדורסל האירופאי, בעידן של לפני נפילת מסך הברזל. בקצרה, לא היו אז ליטא, לטביה, גאורגיה, אוקראינה, סלובניה, קרואטיה, מונטנגרו ובוסניה, שכולן מדורגות כיום לפני ישראל. הכדורסל ביוון, גרמניה וצרפת (עם אוכלוסיות גדולות פי 8 ו-6 מישראל) עדיין לא תפס מקום מרכזי והן היו רחוקות ממעצמות הכדורסל שהן היום וכמובן שנבחרת כמו פינלנד עוד לא הייתה בכלל בכיוון.
אבל המתאזרחים...
הטור:
במשך שנים ארוכות מתנהל שיח ער סביב האופי המיוחד, או כפי שמקובל לכנות אותו בחוגים מסוימים, הדנ"א של נבחרת ישראל בכדורסל. בדרך כלל מדובר בסופרלטיבים על רוח לחימה, שמירת לחץ, הזדמנות לשחקן הישראלי המקופח, התבגרות של "דור זהב" כזה או אחר שהצטיין בגילים הצעירים ואמור לשחזר זאת באופן מדויק, משום מה, ברמת הבוגרים.
אותה אופטימיות קוסמית השתלטה עלינו גם ערב הקמפיין הנוכחי של הנבחרת. לנו יש שחקני יורוליג (רובם לא ממש משחקים בקבוצותיהם, אבל זה בקטנה) וליריבות אין; כוכבי העתודה מתאחדים עם האיש שלקח איתם גביעים, "אריאל" (בכדורסל תמיד הפמיליאריות מנצחת, שם משפחה זה ללוזרים מהכדורגל); כאן "יובל" יראה מה הוא יודע ויממש את הפוטנציאל (משהו שלא קרה מעולם, גם אתמול).
לכן, טוב שהמשחק בפורטוגל אמש מתועד. מעתה, כשמבקשים להבין מהו אותו אופי חמקמק של נבחרת ישראל בכדורסל, אפשר פשוט לצפות בו ולהבין. כמובן, היה כמעט בלתי אפשרי לצפות בזוועה בשידור חי, לא כל שכן בשידור חוזר, אבל לעתים, כדי להשיל יהירות וזחיחות מעיקות מוטב להביט במראה ולהבין מי אנחנו באמת. מכאן אולי יכול להתחיל תיקון. עם אשליות עצמיות אי אפשר להתקדם.
ראשית – אין דרך קלה יותר לומר זאת – אנחנו הרבה פחות טובים ממה שאנחנו חושבים. יש לנו נטייה להתנשא על נבחרות גמלוניות ולא סקסיות כפורטוגל, שמעולם לא היתה מדינת כדורסל. רק שההבדל העיקרי בינינו לבין הפורטוגלים הוא שלהם אין קבוצות עשירות יחסית ביורוליג, ביורוקאפ ובליגת האלופות, מאוכלסות בזרים אמריקנים. נטולי פוזה ומרובי שערות על הכתפיים, הפורטוגלים ניצחו אותנו בשלב מסוים בעשור הראשון של המילניום בארבעה מתוך חמישה משחקים. גם אתמול הם היו קרובים מאוד והפסידו בין השאר כי קלעו באחוז לא סביר של 2 מ-21 (9.5%!) מחוץ לקשת.
פעם זה "מולי", אחר כך זה "אריק", בהמשך "ארז", "גיא" וכעת "אריאל" – רובם בחורים טובים ומאמנים לא רעים, אך לא כאלה שיצליחו בכמה ימי אימונים להסתיר את כל הפגמים של הכדורסלן הישראלי
שנית – לנבחרות ישראל בכדורסל, ככלל, אין מדיניות הגנתית. פעם, בתחילת שנות השבעים הנהיג המאמן דאז, אברהם חמו, הגנת לחץ. אבל מאז מדובר על פי רוב בעניין התנדבותי, המבוסס על מוטיבציה ויכולות אישיות. ירידה להגנה, סגירה לריבאונד (הפורטוגלים ניצחו בתחום זה 37:40, עם 15 ריבאונדים בהתקפה), ערנות לחיתוכים, הגנת היחיד (בלט לרעה נמרוד לוי שקפא מול חדירה של הילד הפורטוגלי פריי)? כל אלו הם המלצה בלבד. כדי לשנות משהו בהגנה, המאמן התורן בדרך כלל שולף אזורית שעוברת לאישית כדי לבלבל את היריבה - משהו שפיני גרשון ודיוויד בלאט השתמשו בו במכבי תל אביב בתחילת שנות האלפיים ומאז הפך לנוהג בכדורסל הישראלי, ורק בו. אם זה לא עובד – זורקים למגרש את ה"נלחמים", את האיתי שגבים והנועם יעקובים, אלו שפשוט אוהבים ויודעים לשמור, כדי שיחוללו מהפך.
הלאה. מאמני הנבחרת נקבעים בדרך כלל בתורות, על פי סידור עבודה, למי שמגיע, מעין פרס מפעל חיים על הישרדות בענף הנוירוטי וכפוי הטובה. איכשהו, כמעט אף פעם זה לא המאמן הכי טוב בארץ. כשאיכשהו מתרחשת תקלה והאיש הטוב ביותר בנמצא ממונה, הקוסמוס הביורוקרטי הישראלי (להלן ה-"DNA") דואג לאיזון והמאמן המצטיין נעלם. דיוויד בלאט הועזב לפני שאימן משחק אחד מפני שלא השלים קורס מאמנים (!) ועודד קטש, שאיתו לפחות היתה לנבחרת זהות התקפית מוגדרת, פוטר עקב סכסוך כספי. במקומם, פעם זה "מולי", אחר כך זה "אריק", בהמשך "ארז", "גיא" וכעת "אריאל" – רובם בחורים טובים ומאמנים לא רעים, אך לא כאלה שיצליחו בכמה ימי אימונים להסתיר את כל הפגמים של הכדורסלן הישראלי. הם ילמדו כמה תרגילי התקפה, את שינויי ההגנה שהזכרנו קודם, ויקוו לטוב – כלומר ליכולת אישית של ים מדר, רומן סורקין, תומר גינת (ו"דני" שיצטרף בקיץ) שתסדר הכל.
אה, כמעט שכחנו. בנושא אחד נבחרת ישראל הצטיינה באופן מסורתי – לאזרח את השחקן הנכון. חבורת יהודים אמריקנים הובילה אותנו להישג השיא, מדליית הכסף בטורינו ב-1979, ולבאן מרסר למקום השביעי באליפות העולם ב-1986 (מאז כלל לא שיחקנו בטורניר). רק שבזמן שבכל נבחרת סבירה דואגים מבעוד מועד לאזרח אמריקני בעל זיקה מינימלית עד לא קיימת למדינה, ישראל נותרה מאחור. לורנזו בראון לקח עם ספרד אליפות אירופה, ואנחנו נותרנו עם שיח שקרי על "לתת לשחקן הישראלי הזדמנות", "יש לנו מספיק גארדים/גבוהים" או "שר הפנים מש"ס, אין מה לעשות". כבר קרוב לשנה מתקיים שיח על אזרוחו של קאדין קרינגטון, אך ללא הועיל.
אז בפעם הבאה שמישהו טוען שאנחנו לא זקוקים לעזרה בדמות אמריקני כישרוני, שמשחק בליגה הישראלית, הקוריאנית או האוסטרלית, כדאי פשוט לצפות בפורטוגל נגד ישראל מאמש. המשחק שאנחנו מנסים לשחק הוא כדורסל, לא תחרות בציונות. ואנחנו זקוקים לכל עזרה שנוכל לקבל.
|