sheky כתב:
מסקרנים אותי פה כמה דברים -
1) מה זה "שמאלי רדיקלי"? מה בתפיסת העולם שלך היה שמאל רדיקלי ומה קרה במציאות שגרם לך לעבור לצד של סער, ליברמן ובנט?
2) בתור איש ימין לא משיחי (אם הבנתי נכון את הכיוון שלך) - מה אתה קורה בעיניך עם הפלסטינים עוד 20 שנה? עוד 40 שנה?
3) למה אין קשר בין העבודה של פעם למה שפעם היה "שמאל ציוני"? במה יאיר גולן (יו"ר העבודה, כן?) כל כך רחוק מה"שמאל הציוני" של פעם? מה זה בכלל ה"שמאל הציוני" של פעם?
היי שקי, אענה לך בשמחה:
1) בגדול, עד 2011 הייתי שמאל ליברל מצביע מרצ, קורא הארץ והעיר (מקומון תל אביבי ולפיכך במה לעמדות שמאל רדיקליות עוד יותר מאלו שהיו בהארץ), אך גם ידיעות אחרונות ומעריב.
השילוב של המחאה החברתית, וקריאה אינטנסיבית בבלוג בשם "לא למות טיפש" של בלשן בשם עידן לנדו, שהעניק לי חשיפה מוגברת לזוועות מבצע עופרת יצוקה, והמשטר הצבאי ביהודה ושומרון בכלל, הביאו אותי לעמדה של ניכור ל"משטר הציוני" מצד אחד, ותפיסה שרק שותפות יהודית-ערבית (ברמה המפלגתית, לא רק בגדר קואליציה כמו שראינו בממשלת השינוי) תוכל לשקם את השמאל ולהפוך אותו לכוח פוליטי משמעותי בזירה המדינית, כלכלית וחברתית.
עדיין חשוב לומר שגם אז, סלדתי מחד"ש, וקל וחומר שמבל"ד, וכך הגעתי להיות חבר ופעיל במפלגה שולית שבין היתר מתחה ביקורת חריפה על חנין זועבי והשתתפותה במשט המרמרה, על הרש"פ וחמאס יחדיו, ועל חד"ש.
לפני כמעט עשור, קצת אחרי צוק איתן שבמהלכו עוד הפגנתי (כפי שתפסתי את זה) גם נגד שלטון נתניהו וגם נגד שלטון חמאס, מתוך תפיסה שהם מעגנים זה את זה, עשיתי הסבה מקצועית להוראת אזרחות במכללה לחינוך, שדווקא נחשבת ל"הומניסטית" וכל שאר הג'אז הפוסט-ציוני הזה. הקורסים והספרים שקראתי כתוצאה מכך סייעו לי להכיר טוב יותר את שורש הסכסוך, את אש"ף ואת תהליך אוסלו (שעוד בפאזה הקודמת שלי הייתי ביקורתי כלפיו, וכעת הבנתי טוב יותר גם את הביקורת מ"ימין").
אם מכל מה שכתבתי עד כה נראה שאני בעיקר מושפע מטקסטים, אז מה לעשות שמכל האינטרוספקציה שעשיתי לעצמי, אני חושב שזה הוא המצב. ברור שאני גם תבנית נוף מולדתי, משפחתי, העיר שגדלתי בה וכן הלאה. אבל דווקא מסוכני חיברות בולטים כמו המסע לפולין, או שירות קרבי משמעותי (בגלל פציעה רצינית על השבוע הראשון בגדוד), נמנעתי. אני גם לא ממש טיפוס סאחי-מיינסטרימי שמחפש בכוח להיות ולחשוב כמו כולם, אבל גם לא מי שכל הזמן מחפש את עצמו כפי שיובל מנסה להציג אותי כאן (אחרת אהיה פאשיסט די גרוע...). סך הכל משתדל להיות אדם חושב וביקורתי, שלא מהסס לבחון את עמדותיו מחדש.
ובכל זאת, מה קרה במציאות - ברור שאירועי תשפ"א היו משמעותיים עבורי, מי שלא ככה - חי בהכחשה. אותו דבר נכון כמובן לשבת השחורה. מי שאחרי אירוע כזה לא עצר לבחון את עמדותיו ולחשב מסלול מחדש, בין אם הוא ביביסט, רל"ביסט או איש מחנה השלום, הוא מי שראוי לביקורת.
"לעבור לצדם של סער, ליברמן ובנט" זו התבטאות קצת נחרצת בעיניי. אני פשוט נוטה להצביע עבורם מכמה סיבות:
א. לדעתי רק רשימת ימין ממלכתי חזקה תוכל להדיח את נתניהו מהשלטון (ובתקווה שכך גם מהליכוד).
ב. במקרה הפסימי, רשימת ימין ממלכתי חזקה תוכל להיות שותפה קואליציונית לגיטימית על חשבון הכהניסטים של עוצמה יהודית. זה גם היה אחד השיקולים שלי להצבעה למחנה הממלכתי בפעם האחרונה, רציתי לחיות בישראל שבה זו הרשימה השלישית בגדולה, ולא רשימת הציונות הדתית.
ג. אני לא שותף למלוא הביקורת על גנץ, אבל אין ספק שהוא חלק מהקונספציה שהיתה מול חמאס. הן כרמטכ"ל והן כשר ביטחון. בנוסף, הוא לא נראה כמו מנהיג שיוכל להביע עמדה נחושה מול הממשל האמריקאי כמו בן גוריון במספר מקרים זמנו, או - אזהרת מילה טובה על ביבי שכנראה תמצב אותי סופית כביביסט - נתניהו. כך שלמרות הדיבורים הנכונים, על פניהם, לא נראה שהוא יעשה כל מה שצריך כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית.
לסיכום: הטרור של ימי אוסלו והאינתיפאדה השנייה עברו עליי לאורך תקופה שבה אומנם קראתי פה ושם מאמרים וכתבות בעיתונות המודפסת, אבל לא היה בכך בכדי לשנות את התפיסה הפוליטית שלתוכה נולדתי, להפך אם כבר. את האביב הערבי תפסתי כמשהו חיובי, שהוליד מחאות נחוצות בכל העולם כולל כאן, אבל נבלם ע"י פאשיסטים כמו בשאר אסד או גנרלים כמו במצרים. פרעות תשפ"א והשבעה באוקטובר כבר תפסו אותי במצב שקול ומפוכח יותר בחיי, כך לתפיסתי לפחות.
ואלו, לדעתי ולדעת רבים אחרים, שלוש ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בזירה המקומית ובאזורית מזה כשלושה עשורים, שאמורות לגרום לכל מי שעיניו בראשו - ורואות את המציאות נכוחה, לא רק את מה שהלב והמוח העיקש רוצים לראות - להבין איפה אנחנו חיים, ובמידת הצורך, לחשב מסלול מחדש.