סל ניוז

עם למעלה מאלף שנים של היסטוריה ומסורות חוצות גבולות,פיצה או הפיצה היא אחד המאכלים הנחשבים ביותר בעולם ובמיוחד

באיטליה.

אחרי שבני האדם הבינו כיצד להשתמש ולבשל באמצעות אבנים,הדרך להכנת פיצה ואפייתה,הייתה קצרה.
מקור הפיצה,שהפכה לסמל המטבח האיטלקי,נעוץ בתקופה הפרה היסטורית והיא מלווה אותנו עד היום.

במזרח,כשעבודת החקלאות הייתה עוד בחיתוליה,הבינו האנשים שבישול של בצק המורטב על אבן,היא מפתח להשגת
מאכל מקורי וטעים.
לאחר ההתפחה,הבצק שעשוי מדגנים טחונים,הופך להיות רך יותר וכך גם קל יותר לעכל אותו.
מכאן נוצר הלחם.
אחרי שהומצא הלחם,מכאן והדרך לסלילת הפיתה,התפתחה ברומא העתיקה,ושם האיכרים למדו איך לחתוך את הלחם
לסוגים שונים.
הם לשו את קמח החיטה שנטחן,יחד עם מים,עשבי תיבול ומלח.
לאחר מכן הם הניחו את הבלילה שמוצרה על אח וכך הרומאים התחילו להשתמש בלחמים עגולים וכך נוצרו פיצות עגולות.
חלק מהמרכיבים נשכחו עם הזמן ולקח מאות שנים לגלות את אותם המרכיבים החסרים שיצרו את הלחם העגול שלימים הפך
לפיצה וזאת עוד אחרי שהשתמשו עם אבן שמוט לפיצה שלאחר מכן הפכה להיות מוצר פופולרי גם.

בשנת 1600 החלה להתפתח הפיצה המודרנית,אותה פיצה שעשויה מבצק לחם שנאפה בתנור של עצים,מתובל בשום,מלח גס,
בזיליקום וגבינת קצ'קבל.
במרוצת השנים התגלתה יבשת אמריקה וכך הגיעה העגבניה לאיטליה,ושידרגה את הפיצה למימדים אחרים.
בהתחלה הפיצה היתה נפוצה אצל בני המעמד הנמוך,אבל מרוב שהיא הפכה להיות מוצר פופלרי למדי,הדרך שלה למעמד
הגבוה היתה קצרה.

בין המאה ה-19 ל-20,הפכה הפיצה לפופולרית עוד יותר וכך נוצרו מתכונים חדשים שהרכיבו כל מיני סוגי טעמים.
הפופולריות השניה פרצה לאחר מלחמת העולם השנייה,כאשר לא נותרה בדרום איטליה .