|
זה קשור רק בערך לנושא הת'רד (או לפחות לחלק ממה שהתפתח ממנו קודם...) אבל לא רציתי לפתוח על זה ת'רד חדש.
משהו שכתבתי וניסיתי לפרסם במקומות שונים של הציונות הדתית. נכתב לפני כשבועיים. תעשו עם זה מה שאתם רוצים כולל להסתכל על האורך ולהגיד 'נראה לו באמת שאני אקרא את זה??'. רק בלי גסויות.
חוד החנית (הלא נכונה)
אנו, בעולם הציונות הדתית, נוטים לחשוב על עצמנו כעל חוד החנית, ובצדק. הרי אנחנו הכי קרביים, הכי מתיישבים, הכי מתגרענים תורנית בעיירות פיתוח ובכלל הכי הכי בכל מקום. ובאמת, הנתונים מגבים. קשה לשבוע מהנתונים המדהימים המדברים על האחוז הגבוה של קצינים דתיים-לאומיים; קשה למצוא דתי-לאומי שיתחמק ממילואים וכנראה שלא נמצא עוד ציבור שמיטב בניו (ובנותיו...) בוחרים לגור בפריפריה החברתית-גיאוגרפית של המדינה. ובהתאם לחשיבה זו- על פינו יישק דבר ושכולם יעברו לדום.
אלא שטעות קריטית בידינו- אנחנו מקפידים להימצא בחודה של החנית הלא נכונה.
__________________________________
בתפיסה הכללית בה אנו בעולם הדתי-לאומי אוחזים, המושג 'פרט' הוא כמעט מוקצה, קל וחומר כשהוא לא מביע את הרעיון של היטמעות הפרט בתוך הכלל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשלדעתנו העיסוק בפרט עיקרו הוא ההוצאה מהכלל. אלא שבהוויה הציבורית בשנים האחרונות, המושג 'פרט' רוצה להדגיש משהו אחר- זכויות הפרט. החנית היום כבר לא נמצאת בצבא וגם לא בהתיישבות. החנית היום היא החנית החברתית, חנית השוויון האזרחי כשיושבי האוהלים הם החוד החדש.
ואנחנו לא שם ואנחנו מכירים בטעות אך לא לומדים לקח.
הבנו את הטעות בפעם הראשונה לאחר הגירוש מגוש קטיף. עד אז דיברנו בשפת הארץ וההתנחלות כששאר העם דיבר בשפת הביטחון (המדומה) ושפת שלום החיילים. כשניסינו לשנות שפה ולדבר 'פנים אל פנים' כבר היה מאוחר מדי.
זה המשיך במחאה החברתית של הקיץ האחרון. הארץ רעשה, געשה, רחשה וקישקשה. ונחנו, מה? מאומה... הציבור הדתי-לאומי נמנע בהמוניו מלהגיע לשלל המחאות שנגעו אף בו באופן ישיר ושכח לעלות על קטר המחאה (שבינתיים הפך לקורקינט...) בתירוצים שונים ומשונים.
________________________________
אחת מתוצאותיה של גלות אידיאולוגית זו היא אופיו של גל הפולמוסים הנוכחי בסוגיות דת ומדינה- שירת נשים, הפרדה באוטובוסים, ואפילו סוגיית תג מחיר שבכוונת מכוון משורבבת לשיח. בל נטעה- המכנה המשותף כביכול של הנושאים הנ"ל, 'הדרת נשים', הוא לא באמת המכנה המשותף הנמוך ביותר. המכנה המשותף הוא תחושתו של ציבור הולך וגדל מהחברה החילונית החש כי דורכים לו על זכויות הפרט, על זכויות החרות והבחירה החופשית. לא מרשים לו להתחתן איפה שהוא רוצה, למות איך שהוא רוצה, לנסוע בתחבורה ציבורית ככל העמים, ללבוש מה שהוא (היא...) רוצה וללכת איך שבא לו (לה...). קרוב מאוד היום בו הסאה תוגדש והציבור ייצא להפגנות ענק כנגד הממסד הדתי בכללותו ואוהלי המחאה יוחלפו בחתונות אזרחיות המוניות ובשיירות הנוסעות בשבת תוך שירת נשים רועמת.
ואיפה אנחנו? כנראה שבמקום אחר...
האמת היא, שהבעיה חמורה אף יותר. אף אם מי מהציבור הדתי-לאומי יקום ויקים קול זעקה כנגד ביזוי נשים אך בחטף יבקש גם לשמור בכל זאת על חדרי כושר נפרדים; ינסה להסביר בטוב טעם את החשיבות בשמירה על הממסד הרבני כגוף היחיד שמורשה לחתן במדינה; אפילו אם רבנים מהציבור הדתי-לאומי מביעים את הסתייגותם הנחרצת ואת שאט הנפש שלהם מגילויי אלימות למיניהם, קל וחומר כשהם מופנים לחיילי צה"ל, אך יביעו הזדהות ולו קלה שבקלות עם חיילים המבקשים שלא לשמוע שירת נשים, אפילו אז קולם יעומעם באשמת הכיפה שעל ראשם. כל עוד הממסד הרבני דתי-לאומי מנסה לייצג גם את 'עמדת התורה' שלפעמים, מה לעשות, מנוגדת לתפיסה האזרחית הרווחת בציבור, דעתם לא רק שתצומצם אלא גם תבוטל ותוכנס לתוך הקטגוריה של הדתי הפרימיטיבי והכופה. באווירה הציבורית-תקשורתית הנוכחית הדרך היחידה של אדם חובש כיפה להיכנס לתוך התחום של מביעי הדעות הלגיטימיות היא לוותר על ערכיו הדתיים לגמרי. כשהציבור הדתי-לאומי על גווניו השונים נתפס ככזה שכל המעניין אותו הוא שלמות הארץ והשמירה על הצביון הדתי של המדינה, הוא הופך למוקצה גם כשהוא מנסה להביע דעה מורכבת. מה לעשות, זכויות הפרט הן לא המגרש הביתי שלנו וכשמגיעים למגרש חוץ, הבריון השכונתי (התקשורת) יכול לעשות לאורח החלוש ככל העולה על רוחו.
___________________________________
מה הפתרון? איך חוזרים להוביל ואיך הופכים לרלוונטיים במישור הציבורי?
הפתרון מורכב משלושה שלבים. השלב הראשון הוא להבין שלפחות עד המלחמה הבאה או עד ההתנתקות הבאה, עיקר העניין הציבורי מופנה לחיי היום יום ובמימוש זכויות הפרט. עלינו לזהות את החנית.
כדי להיות בחודה של אותה חנית אזרחית, כצעד שני עלינו להפנים אל שורשנו את המוסר היהודי-תורני. מוסר המדבר על 'חביב אדם שנברא בצלם'; מוסר של חסד, צדק ומשפט; דאגה לגר, ליתום ולאלמנה. עלינו לחזור אל סיפור הבריאה של 'ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה בראם'; לחזור אל המקומות שמדברים על הדרישה המוחלטת ליושר ואפילו להתחיל לדבר על שלום עם שכנינו.
התוצאה של אותה הפנמת מוסר עליון תהיה הצעד השלישי שיהווה הובלה מעשית של כל אותם ערכים גבוהים. אנחנו נעמוד בראשם של ארגונים הקוראים לזכויות אדם באשר הוא אדם; נכתוב אין ספור מאמרים וספרים בגנות ניצול עובדים ועובדות; במצע מפלגותינו נעמיד בראש ובראשונה את חובתה של המדינה להתייחס בשוויון לכלל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין; נתגייס בהמונינו למקצועות החברתיים- הוראה, עבודה סוציאלית, מדיניות ציבורית וכו'; הגיבור החברתי בבית הכנסת יהיה לוחם החרות והחופש.
אין זה אומר שאנחנו הופכים להיות ליברלים קיצוניים. אין אנו נכנעים לתכתיבי התקשורת ואין אנו נסחפים אחרי אופנת פרט כזו או אחרת. זה אומר שאנחנו מרוויחים את הזכויות הציבוריות שלנו תוך קיום התורה באופן מלא. אותו אחד שנאבק נגד ניצול עובדים זרים מרוויח את הזכות להיאבק למען מדינה עם רוב יהודי; מי שיוודא שחיילי צה"ל המשרתים ביו"ש, עושים זאת ללא רבב ותוך התייחסות אנושית ככל הניתן לכלל תושבי האזור, מרוויח את הזכות לטעון טענות מדיניות; מי שיקפיד על כשרות חברתית ועל תו תקן חברתי יוכל לדרוש בגאון גם שירות מכבד וצנוע; מי שיעמוד (תעמוד?) בראש ארגון למען השוואת שכרן של נשים במגזר הציבורי יוכל להביע דעה על הדרת נשים...
יש עוד פסקת סיום אבל זה לגמרי לדוסים...
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
