סל ניוז

יכול להיות שאני נותן הקלה על אופי רך להרבה מאוד שחקנים, אבל אני חושב שמה שמבדיל שחקנים טובים מאוד מגדולים באמת הוא הפחד מפציעה.

כמה שחקנים כבר יצא לנו לראות שלאחר שהם חוו פציעה קשה הם כבר לא היו אותם השחקנים? ואני לא מדבר על שחקנים שהפציעה אילצה אותם לשנות את אופי המשחק שלהם כי הם איבדו מהאתלטיות (כריס וובר למשל)

אני מדבר על שחקנים רוויי כישרון שעושים את המינימום האפשרי. כפי שאמרתי, מאוד יכול להיות שזה אופי, אבל יש שחקנים עם כ"כ הרבה כשרון והזדמנות לעשות איתו הרבה יותר והם פשוט בוחרים לעשות את המינימום האפשרי, וזה פשוט הורג אותי.

אני פותח את הת'רד הזה בעיקר בגלל דיוויד ווסט. אני פשוט לא יכול לקבל את המשחק הנרפה שלו.

ווסט הוא לא רק אחד הפאוורים הכי מוכשרים בליגה, הוא אחד הפאוורים עם הסל ההתקפי הכי שלם שראיתי בכלל.

למרות שהוא שיחק שנים עם פול, הוא לא באמת צריך רכז שיפעיל אותו. ווסט הוא מהפאוורים הנדירים שיודעים לייצר לעצמם מצבי קליעה. הוא נייד, הוא נפלא עם הגב לסל, יש לו ידיים נהדרות וקליעה אוטומאטית מחצי מרחק.

מבחינה התקפית ווסט הוא הגדרת הפאוור המושלם.

הוא אף פעם לא היה שומר גדול או ריבאונדר יוצא דופן. אבל בשנים האחרונות ובעיקר בשנה וחצי האחרונות, האיש פשוט לא רוצה לעשות כלום. הוא נמצא בקבוצה שהוא בקלות יכול היה להיות הגו טו גאי שלה, אבל הוא לא רוצה.

לפעמים סיטואציות מביאות אותך לידי כך כפי שקרה עם אולדריג' בפורטלנד (ללא ספק הפאוור הכי שלם בליגה כיום) ואפילו לרוי לפניו. אבל צריך לדעת לקחת אותן.

ווסט שמעולם לא היה ריבאונדר גדול ירד השנה למספרי ריבאונד מעליבים. והוא לוקח את כולם בהגנה. הוא לא נאבק בכלל בהתקפה. לא על ריבאונד, לא על מיקום ולא על זריקות. זה פשוט עצוב בעיניי.

סיפור דומה היה עם ברוק לופז, שהוא סנטר נהדר בעיניי. יש לו את המבנה, הגודל ואת הכשרון ההתקפי יוצא הדופן. עבודת רגליים מצויינת, ידיים טובות והתמצאות נהדרת בלואו פוסט. אחרי עונת רוקי סופר מרשימה, בעונה שלאחריה הוא בחר להפוך לרכיכה שבורחת ממגע וקוטפת פחות ריבאונדים מהפויינט שלה. הוא גילה את הפועל השחור- כריס האמפריז ופשוט לא טרח יותר ללכלך את הידיים. וזה לא יעזור, מי שלא נלחם, זה ניכר גם בהתקפה.


אני חושב שאם נבדוק, נגלה שברוב המקרים שחקנים הופכים להיות כאלו לאחר פציעות. אולי הם אפילו מקבלים עיצות אחיטופל מהסוכן שלהם בכדי שהקריירה שלהם תאריך שנים. אני לא יודע, אני יודע רק ששחקנים עם סל כשרון כ"כ גדול שלא מנצלים רבע ממנו פשוט מוציאים אותי מהכלים.

בייחוד כשאתה רואה מצד שני את הגברים האלו שמשחקים רק חזק לצבע, שמים את הגוף שלהם בסיכון יומיומי וחוזרים מפציעה היישר אל שדה הקרב. אייברסון, ווייד, ג'ינובילי, אליס, פירס לעומת ג'יי ריץ', רוברט הורי, דיוויד ווסט ושאר רכיכות שבחרו בדרך הקלה.


אתם חושבים שבצוותים של הקבוצות יושבים פסיכולוגים, אנשים שמנסים להתמודד עם הפחד (המובן) של חזרה לאחר פציעה? האם לא שווה להשקיע בזה, אם אין צוות כזה?

טוב... סיימתי להוציא את תיסכוליי על דיוויד ווסט ומתנת הטבע שהוא מבזבז בשוויון נפש שכזה

אני חושב שהסברת את זה בצורה די טובה - זאת לא הפציעה שמשפיעה, אלא סוג השחקן. מי שיש לו אופי חזק יודע לחזור חזק מהפציעה שלו, לעומת כל מיני רוברט הורי למיניהם שמתקשים לפתח ביטחון אחרי החזרה. ברור שיש פציעות חמורות יותר ופחות, אבל שני שחקנים שונים יגיבו לאותה הפציעה בצורה שונה.

באותו עניין, יהיה מעניין לראות איך פרקינס יחזור מהפציעה שלו. בכל זאת, פייטר ענק שעבר פציעה קשה מאוד שעלולה לגרום לו לחשוש ממגע. אני מאמין שנראה את אותו השחקן, אבל קצת יותר מוגבל.

נו, ווסט הוא לא בדיוק החבילה השלמה. הוא פאוור פורוורד נייד עם קליעה מצוינת מחצי מרחק. אבל משחק הפוסט שלו אף פעם לא היה משהו, והוא גם לא השחקן הכי חזק או פיזי בעולם (גם בצד ההתקפי).

_________________
תודה לאלוהי הבירה

מישהו יכול להסביר לי על שום מה ולמה רוברט הורי מוזכר כאן?

כי הוא בנזונה קשוח שלא מפחד ממגע

דיון נהדר, בעיניי.

אם יורשה לי להרחיב אותו קצת, אז לדעתי אפשר בהחלט להתווכח מה האסטרטגיה הנכונה לשחקן שבסופו של דבר רוצה להתחרות לאורך זמן ברמות הגבוהות ולתחזק קריירה ארוכת שנים. אני לאוו דווקא מדבר על פיזיות בהגנה אלא יותר על סגנון משחק.

בלייק גריפין, למשל. אין לי ספק שהבחור הוא ה-דבר הבא בפורוורד. מוק מדבר על דיוויד ווסט, אז גריפין שחקן אולי (היום) פחות טכני מווסט אבל היכולות הפיזיות שלו הופכות אותו, בשילוב עם מוסר העבודה ואינטילגנציית המשחק הגבוהה שלו, למוטציה באמת בלתי אפשרית. השאלה אם גריפין צריך לשמר את סגנון המשחק הנוכחי שלו, שמייצר המון היילייטס ומוכר כרטיסים (ובאן.בי.איי יהיו שיגידו שזה כמובן הדבר הכי חשוב, לפחות מבחינת החוזה הבא שלך) אבל מציב אותו ברמת סיכון מטורפת לפציעות ברכיים וסיום הקריירה לפני גיל 30.

החלופה השנייה היא לפתח את הנשקים האחרים במשחק שלו, פוסט אפ (יש לו ברמה מאוד גבוהה כבר עכשיו) ומיד-ריינג'. להפוך לשחקן שמתבסס פחות על אתלטיות ויותר על טכניקה. כפי שמוק ציין, הגדולים ביותר בדרך-כלל עשו את זה עם הגיל או בחזרה מפציעות. לא רואה שום סיבה שזה לא יתבצע גם כאקט מונע כדי להאריך את הקריירה של השחקן.

_________________
Whether he is a sinner or not, I do not know.
All I know is that once I was blind, and now I can see.

רוברט הורי לפני הפציעה היה חתיכת פורוורד אתלט ומגוון ולא רק מפציץ שלשות.

פרקינס אגב לדעתי יחזור בדיוק לאותו סגנון משחק. כפי שציינת בהרבה מקרים זה באמת עניין של אופי. עד כמה הוא יהיה אפקטיבי, זאת שאלה פיזית לגמרי ולא מנטאלית. ראינו כבר שחקנים שהצליחו לשקם לחלוטין את היכולות האתלטיות אחרי פציעות ברכיים וראינו גם שחקנים שזה גמר להם מעשית את הקריירה.

_________________
Whether he is a sinner or not, I do not know.
All I know is that once I was blind, and now I can see.

ובכל זאת, הבנאדם זכה בחמש אליפויות אחרי הפציעה, היה קלאץ' פלייר מדהים, והפך לשחקן עם הכי הרבה זכיות באליפות מאז איחוד הליגות.
קצת קשה לי לראות איך נותנים את הקריירה שלו כדוגמא רעה למשהו.
אולי אני טועה (ובהחלט יכול להיות, כי הייתי מאוד צעיר אז), אך למיטב הבנתי זה לא שבתחילת הקריירה היה נראה שהוא הולך להיות סופרסטאר או אפילו לא אולסטאר.
וכרולפלייר, הוא נתן חתיכת קריירה מרשימה.
מה גם שלא ראיתי שהפציעה הובילה לכזו ירידה סטטיסטית מטורפת.

אכן לא היה נראה שהוא ברמת אולסטאר, אבל היה סיכוי טוב שהוא יתפתח למשהו דרגה אחת מתחת - שחקן של 17 נקודות ממוצע קריירה או משהו כזה. וזה יותר עניין של סגנון משחק - לפני הפציעה הוא עשה גם נקודות בחדירה, במיד ריינג' ובריבאונד התקפה ואחריה הוא הסתפק בהפצצות מ 3.

מזכיר לי קצת את ת'רד הפרישה של שאק.
כמה מאיתנו דיברו על כך שאם הוא היה משקיע יותר, הקריירה שלו היתה יותר טובה אבל אולי גם יותר קצרה בגלל פציעות.

רוברט הורי היה מאוד מוכשר כשחקן צעיר ביוסטון, הוא היה אתלט, הוא היה חודר ופחות התבסס על שלשות. זה לא היה המשחק שלו, כי אם חלק חביב מהמהשחק שלו. בשביל זה היו שם את ורנון מקסוול, מאט בולארד ומריו אלי. אני אזכיר שבשנים ההם הוא שיחק סמול.

לאחר פציעות ועליי במשקל הוא כבר שיחק יותר 4, היה הרבה פחות נייד והתבסס ברוב הקריירה שלו על הקליעה מבחוץ.
זה שהוא היה שחקן קלאץ'? אין ספק, זה שהיו לו טבעות? אלו עובדות, אי אפשר לקחת את זה ממנו.

אבל הורי בחר בדרך הקלה לקריירה ארוכה. הוא לא שמר, הוא ברח ממגע וחי רוב הזמן על קשת השלוש בזמן שהוא יכול היה לעשות הרבה יותר. גיים ווייז, לא טבעות ווייז מין הסתם... רוברט הורי הוא פיל ג'קסון של הכדורסל, תמיד גם היה לו את המזל לנחות במקום הנכון ובזמן הנכון...

אגב, דווקא לקראת סוף הקריירה שלו כשהוא כבר באמת היה כבד ובקושי יכול היה לזוז, הורי נתן קצת האסל והלך מכות בצבע. מבחינתי זה היה אחלה רידמפשן לקריירה לא הכי פיזית, אם אהיה עדין בבחירת המילים שלי...
הורי תמיד העדיף לתת להררות, ת'ורפים, פוקסים, ג'ורג'ים ורוזים של העולם לעשות את העבודה השחורה עבורו.

נורטון, משחק הפוסט של ווסט הוא מהטובים בליגה, פשוט כמו שיד שהיה פנטסטי בזה, הוא ממעט לעשות אותו כי לא בא לו להכנס לצבע, להילחם על מיקום ולחטוף מכות. עניין של אופי. ואגב, בניגוד לשיד שהיה שחיף רוב הקריירה שלו לווסט יש אחלה פריים, הוא בחור חזק. אבל יש הבדל בין חזק לפיזי. הוא פשוט לא רוצה.

הורי היה אתלט מצויין ביוסטון והושווה לסקוטי פיפן מבחינת סגנון המשחק שלו.

_________________
צריך להילחם בפיינל פור כאילו אין שריון ולהילחם בשריון כאילו אין פיינל פור.

אכן ת'רד מעניין ואני מסכים עם רוב הדברים, אבל אם אפשר לסטות טיפה מהנושא אז במה רנדולף או גאסול פחות שלמים מאלדרידג' אותו הכתרת ללא שום ספק?

_________________
"If LeBron is King, Kobe must be God."

אין לי מושג מי השווה את הורי לסקוטי פיפן, אבל הוא כנראה מעולם לא ראה את הורי, כי למרות שהורי שיחק 3 ביוסטון בתחילת הקריירה שלו, הוא מעולם לא הוריד כדור וכמובן לא היה עם יכולת מסירה כמו פיפן. הוא כן היה שחקן אתלטי מאד, שהיו לו בדר"כ 2 מודים להשיג נק'. זריקה מבחוץ, או צעד ראשון והתפוצצות לטבעת. גם בצעירותו, לפני הפציעות הורי היה שחקן שדגדג את בלוטות הטעם מבחינת פוטנציאל, אבל אכזב במבחן התוצרת. למי שלא זוכר, במהלך עונת האליפות הראשונה, בעונתו השניה סה"כ בליגה הרוקטס כבר העבירו את הורי+מאט בולרד לדטרויט תמורת שון אליוט. אבל אליוט נכשל בבדיקה הפיזית בשל מחלת כליות ואילו הורי נשאר ביוסטון וזכה באליפות.

אני באמת לא זוכר פציעה ממש משמעותית של הורי ששינתה לו את המשחק.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

אני דווקא ראיתי כמה משחקים של הורי ביוסטון וזו ההשוואה שדיברו עליה. אתה יכול לומר שהיא מופרכת, ממה שאני ראיתי זה לא היה מופרך מדי.

_________________
צריך להילחם בפיינל פור כאילו אין שריון ולהילחם בשריון כאילו אין פיינל פור.

לא יודע מה אתה ראית, סקוטי פיפן היה פוינט פורוורד. שחקן התקפה שלם לחלוטין. נכון שהקליעה לא הייתה יציבה, אבל היא הייתה נשק. מבחינת טיפול בכדור, זה היה ברמה של גארד. להורי מעולם לא היה כדרור משמעותי. החדירות שלו היו מבוססות על צעד ראשון ואז צעד וחצי עד לטבעת תוך ניצול האורך שלו. סקוטי היה מוסר בחסד. הורי היה פינישר. באמת שאני לא זוכר דבר שאמר לי סקוטי פיפן במשחק של רוברט הורי. שחקנים מסוג אחר לחלוטין לטעמי.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

ברור שבמבט לאחור אין דמיון, אבל בעונות הראשונות, ההשוואה הייתה יותר מבחינת האתלטיות והנתונים הפיזיים,החדירה היעילה, והאקספלוסיביות והאנרגטיות בהתקפה, כמו גם היכולת לשמור ביעילות יחסית על כמה עמדות.
כמובן שהעובדה שהורי לא הצליח לפתח את אותה יכולת הורדת כדור שהזכרת לגבי פיפן גורמת להשוואה להיראות מעט מופרכת כיום, אבל מבחינת פרוספקט צעיר בליגה זה היה הגיוני למדי.

_________________
צריך להילחם בפיינל פור כאילו אין שריון ולהילחם בשריון כאילו אין פיינל פור.

אני גם לא זוכר כזאת השוואה, מה שאני כן זוכר זה השוואה הגיונית למדי בין פיפן לגרנט היל, בערך באותה תקופה.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

פיפן לא דומה להורי. פיפן גדל כגארד, והגיע לעונה הראשונה שלו בקולג' בגובה 185 ס"מ. בסוף הקולג' הוא צמח לגובה 203 ס"מ (כמה אנשים יכולים להגיד שהם גבהו ב-18 סנטימטר בגילאים 18-21?), והשאר היסטוריה.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

אין שום דמיון בין פיפן להורי. הם שונים בכל מובן אפשרי.

פיפן היה סווינגמן שיכול לשחק בכל עמדות החוץ והורי, גם בימיו האתלטיים היה פורוורד גדול גוף שלא יכול לשחק בחוץ ובטח שלא לטפל בכדור ברמה כזו. מה גם שבניגוד לפיפן שהיה שומר עלית, הורי אהבה לשמור באותה הרמה, רק על עצמו...

מה שכן, היו ימים שהורי היה מזנק על הטבעת... כמה חבל שהוא גילה את הידית כ"כ מוקדם. בשתי העונות האחרונות שלו ביוסטון הוא חווה פציעות משמעותיות. בעונה השלישית הייתה לו הפציעה המשמעותית הראשונה (בברך אם אני זוכר נכון) ואז הוא הכפיל את כמות הידויים שלו וחדר הרבה פחות. בלייקרס הוא כבר בעיקר יידה.

פיפן שיחק אי פעם משהו שהוא לא סמול בNBA?

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

לא נכון, שניהם כושים.

אגב פיפן, השחקן האהוב עלי אי פעם. כשהייתי ילד היה לי פוסטר שלו בחדר.
סרטון היילייטס הגנתיים נחמד:

שניהם מוקה.
פיפן שיחק תמיד כסמול.

לא קשור, אבל מאיפה אפשר לקנות פוסטרים?
אי ביי? חלום חיי לקנות פוסטר של ברנדון רוי...