הנ.ב.א קיים היום כמעט 65 שנה. ב 35 השנים הראשונות, נקרא להן – השנים הלא רלוונטיות מבחינת רוב החבר'ה בסלניוז, היו כמה סנטרים שהיו האנשים הכי דומיננטים במשחק. זה התחיל בג'ורג' מיקאן לכמה שנים, אחר כך ווילט צ'מברליין זכה בכל התארים האישיים וביל ראסל בכל התארים הקבוצתיים. וויליס ריד לקח ריפיט עם הניקס, וגם ווס אנסלד ודייב קאוונס וביל וולטון שלפני הפציעה לקחו תארי MVP מעמדת הסנטר. ובכלל, עמדת הסנטר (או למצער, הפאוור פורוורד, ע"ע בוב פטיט) אחראית על כמעט כל תארי ה MVP בליגה באותן שנים, כשמדי פעם גם בוב קוזי או אוסקר רוברטסון הבליחו. ואז הגיעו שנות השבעים והשמונים ומאז אפשר למנות שלוש דרגות או רמות של שחקנים גבוהים בצמרת האמיתית. בשלישית נמצאים כל מיני סנטרים שאמנם שהשאירו חותם של ממש בליגה אבל... דייויד רובינסון, פטריק יואינג, אלונזו מורנינג וכאלה. בשני שניים, מוזס מאלון האימתני והאקים אולג'ואן האלגנטי. אבל בשמנת של השמנת, הקרם של הקרם של הביג-מנים בליגה, היו בדיוק שלושה. קארים עבדול ג'באר הוא אחד, השניים האחרים, הם נושא הדיון שלנו היום. וכאן בקרב אימתני של ראש מול ראש, שני הביג-מנים הטובים בליגה של 25 השנים האחרונות. שאקיל אוניל מול טים דאנקן. קשה לחשוב על שני שחקנים עם סגנונות יותר שונים, מהצד האחד הכוח האימתני של מי שהוא אולי השחקן הכי חזק פיזית בתולדות הנ.ב.א, ומהצד השני הביג מן עם היסודות הכי מושלמים שיכולים להיות. מהצד האחד מי שהוא כנראה השחקן הכי טוב בהיסטוריה בשני מטרים שמתחת לסל, ומהצד השני, שחקן שאשכרה יכול היה לזוז קצת. מהצד השני פריק של הטבע, ומהצד השני גאון כדורסל. מהצד האחד, איש מוחצן, ומהצד השני – מופנם. כך או כך, זה קרב בין שניים מעשרת השחקנים הגדולים בהיסטוריה, בין שניים מחמשת הגבוהים הטובים בהיסטוריה, בין שניים שאחראים על 8 אליפויות ביניהם, ועל שלל תארים אחרים. שאקיל אוניל מול טים דאנקן – קלאסיקה.
שאקיל אוניל: אני זוכר היטב את העונה בה הוא הגיע לליגה. אני רק התחלתי להתעניין אז בכדורסל (בעצם, התחלתתי לדעתי שנה קודם, אבל שיהיה), וכל מה שהצלחתי לשמוע עליו בנ.ב.א, גם בקצת משחקים שראיתי, ובשבועון הזה של אחמד ראשד, אבל בעיקר בכתבות של מנחם לס – היה שאקיל אוניל, האיש שפשוט הגיע לליגה וכבש אותה מיד, אמנם גם עם חיוך כובש, אבל גם עם יצר בלתי נדלה לשלוט בכל קרב סנטרים, באחד מעידני הסנטרים הגדולים בתולדות הליגה, וכמובן ביצר שלו לשבור סלים (ונדמה לי שהיו לו שניים כאלה בעונת הרוקי) ממה שזכור לי הוא התחיל כאיש מאד כריזמטי, אבל עיקר הפרסום שלו בהתחלה היה בגלל הכוח, הגודל, הדומיננטיות והמספרים. מספרים שלא היו לרוקי מאז מייקל ג'ורדן, ושלא ישוחזרו עד אחד, לברון ג'יימס. אבל הכריזמה שלו, והמעמד ההגנתי רק התפתחו עם השנים, בד בבד עם קריירת הראפ שלו שבאה והלכה מיד, קריירת המשחק שלו, שעשתה בדיוק את אותו דבר ובכלל. וההישגים לא איחרו לבוא, אבל גם עקומת הלמידה. ובכלל, צריך לדעת – עקומת הלמידה של שאקיל אוניל בהחלט היתה איטית יותר מאשר זו של יריבו במצ' אפ הנוכחי. האקים אולג'ואן אנס אותו בגמר הנ.ב.א הראשון אליו הגיע שאקיל. אבל באיזשהו שלב, לקראת סוף שנות התשעים, ולמשך כחמש או שש שנים, שאקיל הפך להיות האיש הכי דומיננטי במשחק. שוב, על התווך שבין הפרישה של מייקל לבין הזריחה של לברון – שאקיל היה האיש עם המספרים המפלצתיים, והמדהים הוא שהמספרים שלו היו מפלצתיים בעיניי יותר אפילו מאשר של זה שלפניו וזה שאחריו. אחד מהאנשים האלה שאף אחד לא התפלא על כך שהוא נותן עוד משחק של 42 נקודות עם 27 ריבאונדים. עד כדי כך הוא היה גדול, דומיננטי, מושלם, במשך אותן שנים. מפלצת עם חיוך.
הישגים קבוצתיים: 4 אליפויות, שלושה בת'ריפיט עם הלייקרס 00-02 ואחד עם מיאמי ב 2006 שני גמרים, אחד עם אורלנדו, והשני עם הלייקרס ב 04. שלושה גמרים איזוריים נוספים, אחד עם אורלנדו (96), אחד עם הלייקרס (98), אחד עם מיאמי (05) הגיע לפלייאוף ב 17 מתוך 19 עונות (ולמעשה, ב 18 מתוך 19 העונות האחרונות שלו)
הישגים אישיים: פעם אחת MVP, בעונת 99-00 עם הלייקרס שמונה פעמים נוספות היה בחמשת הראשונים בקרב על ה MVP, כולל מקום שני פעמיים. שלוש פעמים רצופות MVP של סדרת הגמר, עם הלייקרס 8 פעמים בחמישיית הנ.ב.א הראשונה פעמיים בחמישייה השניה 4 פעמים בחמישייה השלישית שלוש פעמים בחמישיית ההגנה השניה של הליגה 15 פעמים אולסטאר פעמיים מלך הסלים של הליגה
סטטיסטיקה: ממוצעים כלל עונתיים של 23.7 נקודות, 10.9 ריב', 2.5 אס' ו 2.3 חסימות עבר את ה -20 נקודות למשחק בכל 14 עונותיו הראשונות עבר את ה-25 למשחק ב-10 מתוך 19 עונות, 10 פעמים בקריירה היה אחד מעשרת הקלעים הגדולים בליגה, בשמונה מתוכן היה בין הארבעה בכל 13 עונותיו הראשונות הוריד לפחות 10 ריבאונדים למשחק (לשיאו המפתיע הגיע דווקא בעונת הרוקי עם 13.9) 3 פעמים היה שני בליגה בממוצע ריבאונדים למשחק, ובסך הכל 7 פעמים היה בעשירייה המובילה, וחמש פעמים בחמישייה המובילה. גם בחסימות, רשם את הממוצעים הטובים בקריירה שלו דווקא בעונת הרוקי (3.5 למשחק, ושני בליגה), סיים בין עשרת המובילים בליגה, 12 פעמים, ובין חמשת המובילים 4 פעמים. 10 פעמים הוביל את הליגה באחוז מהשדה, כשבשלוש מתוכן עבר את ה 60%. בעיניי, אחת הסטטיסטיקות המרשימות ביותר שלו. באחוזי עונשין... טוב, עזבו. בדקתי עירנות. הוביל את מדד ה PER, 5 פעמים ברציפות (98-02), שבע פעמים נוספות היה בין חמשת המובילים, ופעמיים נוספות בין עשרת המובילים. הוביל את מדד ה IBM , הזכור לטוב, פעמיים. סה"כ בקריירה רשם יותר מ 28,500 נקודות (שישי בכל הזמנים), 13,000 ריבאונדים (14 בכל הזמנים), 2,700 חסימות (שביעי בכל הזמנים) ו 3,000 אסיסטים בפלייאוף העלה את הממוצעים שלו ל 24.3 נקודות, 11.6 ריב', 2.7 אס' ו 2.1 חסימות בסך הכל רשם בפלייאוף ב-216 משחקים, יותר מ 5,000 נקודות , 2,500 ריבאונדים, 550 אס', ו 450 חסימות. בקטגורית הנקודות, הריבאונדים והחסימות הוא רביעי בכל הזמנים בפלייאוף.
טים דאנקן: הסנטר האהוב עליי בשנות התשעים היה בכלל דייויד רובינסון, אולי בגלל הלוזריות שלו, אולי בגלל החיוך, אולי בגלל שהוא ייצג את אמריקה של הצווארון הלבן, עם SAT גבוה ועבר בצי האמריקאי. לא יודע. כך או כך, ממש עיצבנה אותי העובדה שאיך שדאנקן הגיע לליגה, וכבר בעונת הרוקי, הוא היה שחקן יותר טוב מאשר רובינסון. באמת. אני זוכר איך במשך שלוש השנים הראשונות, ייחלתי שאולי איכשהו דווקא רובינסון ייקח את המושכות מדאנקן ויחזור לעצמו. ניסיתי לשכנע את עצמי שאילולי אותה פציעה שהוא עבר בעונה שלפני דאנקן, המצב היה נראה אחרת. אבל יוק. דאנקן היה שם ודאנקן היה שם בשביל להישאר. ועם הזמן, התחלתי מאד לחבב את דאנקן. אני זוכר אותו עוד בוויק פורסט, וגם שם הוא היה עמוד משעמם אבל מאד מאד יעיל. ובטח שבנ.ב.א. בניגוד לשאקיל שלקח לו זמן ללמוד לנצח. דאנקן ידע לנצח מייד, וכבר בעונה השניה שלו, הוא לא התבייש להוביל קבוצה לאליפות (לעומת שאקיל שבגמר הראשון שלו הובס בסוויפ). אז נכון, מול קבוצה שדורגה שמינית ואיבדה את הסנטר אול-סטאר שלה מתישהו באמצע הפלייאוף, ועדיין מרשים. ואז הגיע שאקיל והלייקרס והדומיננטיות הכי גדולה בליגה מאז ג'ורדן. אבל איך שהעידן הזה נגמר, טים דאנקן חזר, ולקח אליפות, ואז הפסקה, ואז עוד אליפות, ואז עוד הפסקה ואז עוד אליפות. ותמיד תוך דומיננטיות שקטה. הקליעה שלו עם הקרש מחצי מרחק, החצי חדירה שלו שאותה הוא הוכיח מול כל גבוה אפשרי בליגה. משחק הפוסט הנהדר והדי אלגנטי (גם אם לא מבריק כמו של אולג'ואן, וכמובן לא כוחני כמו של שאקיל). הידיעה הזאת לעשות תמיד את הדבר הנכון. ההגנה שבמשך עשור ויותר, הפכה את הצבע של הספרס לכמעט בלתי עבירה, לבד. (כמובן, לא הזיקה העובדה שבוואן היה שם בקו האחורי). ואפילו כשחשבנו שהכל נגמר, והנה דאנקן תם ופג לו, הגיעה העונה האחרונה, ועימה עוד בחירה לחמישייה הראשונה, ועוד אליפות.... כמעט.
הישגים קבוצתיים: 4 אליפויות גמר אחד שני גמרים איזוריים נוספים פלייאוף בכל 16 עונותיו בליגה
הישגים אישיים: פעמיים MVP, בשתי עונות רצופות (2002 ו 2003) שלוש פעמים MVP של סדרת הגמר 12 פעמים היה בין עשרת המובילים בבחירה ל MVP. מתוכן, תשע פעמים היה בחמישייה 10 פעמים בחמישייה הראשונה של הליגה שלוש פעמים בחמישייה השניה פעם אחת בחמישייה השלישית 8 פעמים היה בחמישיית ההגנה הראשונה של הליגה 6 פעמים היה בחמישיית ההגנה השניה 14 פעמים אולסטאר
סטטיסטיקה: ממוצעים כלל עונתיים של 20.2 נקודות, 11.2 ריבאונדים, 3.1 אסיסטים ו 2.2 חסימות למשחק בתשע מתוך 16 עונות קלע יותר מ 20 נקודות למשחק. בשיאו (עונת 01-02) קלע 25.5, וזו הפעם היחידה בה עבר את ה-25 למשחק חמש פעמים היה בין עשרת הקלעים המובילים בליגה, פעם אחת מתוכן דורג חמישי בכל 13 עונותיו הראשונות הוריד יותר מ 10 ריבאונדים למשחק, בחמש מתוכן עבר את ה-12 למשחק (בעונה האחרונה אגב, הוריד 9.9) 12 פעמים דורג בין עשרת הריבאונדים הטובים בליגה. עשר מתוכן היה בחמישייה, ופעמיים היה סגן מלך הריבאונדים. 12 פעמים חסם יותר מפעמיים למשחק. דורג בין עשרת הראשונים בקטגוריה 12 פעם, ובין חמשת הראשונים שש פעמים כולל בעונה האחרונה. בשיאו דורג שלישי שלוש פעמים (כולל העונה). שש פעמים דורג בין עשרת המובילים בליגה באחוזי שדה (בשיאו רביעי בעונת הרוקי). 13 פעמים דורג בין עשרת הראשונים במדד ה PER. 9 פעמים היה בין חמשת המובילים. שלוש פעמים הגיע למקום השני במדד הזה. היה האיש האחרון לזכות במדד ה IBM, בשנת 2002 , וזכה בתואר הזה פעם אחת. סה"כ בקריירה עד כה רשם יותר מ 23,500 נקודות (22 בכל הזמנים), 13,000 ריבאונדים (13 בכל הזמנים, מקום אחד לפני שאקיל, ועוד היד נטויה), 2,600 חסימות (מקום שמיני, מקום אחד אחרי שאקיל, אבל כנראה יעבור אותו השנה), ו – 3,500 אסיסטים בפלייאוף העלה את ממוצעיו ל 21.9 נקודות, 12 ריב', 3.2 אס' ו 2.4 חסימות. בסך הכל רשם בפלייאוף יותר מ 4,500 נקודות (שישי בכל הזמנים), 2,500 ריבאונדים (שלישי בכל הזמנים, קצת לפני שאקיל), 500 חסימות (ראשון בכל הזמנים, וכנראה יישאר כך לעוד הרבה מאד שנים, אלא אם כן איבקה ייתן איזה 6-7 פלייאופים מאד משמעותיים רצופים) וכמעט 700 אסיסטים
ראש בראש: שאקיל דעך ב 3-4 שנים האחרונות שלו בקריירה מאד, כך שזה לא לגמרי השוואה הוגנת, ועדיין – הוא מוביל בעונה הרגילה עם 18 נצחונות לעומת 14 של דאנקן. כשהשניים נותנים מספרים די דומים, עם יתרון קל לדאנקן, אבל עזבו. לא מעניין, בואו נלך לפלייאוף.
אז ככה, פלייאוף – המון מפגשים בין השניים כך שזה מאד מעניין. כל אחד מהם ניצח 15 משחקים, כל אחד מהם ניצח 3 סדרות. (אם כי חובה לציין שבסדרה האחרונה ששאק הפסיד עם פניקס ב 2008, הוא כבר היה הרבה מאחורי שיאו, בשאר הסדרות, השניים היו פחות או יותר בשיא). אבל הברייקדאון הרבה יותר מעניין.
בסדרה הראשונה – הספרס הסוויפו את הלייקרס בסיבוב השני של הפלייאוף בדרך לאליפות מרשימה. דאנקן הראה דומיננטיות ברורה עם 29 נקודות ו-10.8 ריבאונדים למשחק, לעומת 23.8 נקודות ו 13 ריבאונדים של שאקיל. יתירה מזאת - בשני המשחקים האחרונים של הסדרה, דאנקן קלע 37 ו-33, כשבשניהם הוא מוריד 14 ריבאונדים. כמובן, שאקיל באותה סדרה נתקל לא בענק אחד, אלא שניים (רובינסון), ועדיין הראה פריכות מסוימת שהיתה אופיינית לו קצת בשנות התשעים, כולל משחק של 16 נקודות ו 8 ריבאונדים (אבל גם 36 נקודות עם 14 ריבאונדים במשחק הרביעי).
בסדרה השניה – נקמה. כשהלייקרס הפעם מסוויפים את הספרס בגמר המערב, בדרך לאליפות שניה ברציפות שלהם. שאקיל גם היה טוב יותר מאשר דאנקן שהיה מאד לא יציב באותה סדרה. שאקיל רשם 27 נקודות ו 13 ריבאונדים, כשבדרך היה לו משחק אימתני של 35 ו-17. דאנקן לעומתו רשם 23 נקודות ו 12.2 ריבאונדים, בנוסף ל 4 חסימות למשחק, כשבדרך גם לו היה משחק אימתני (אבל הפסד) במשחק השני בו הוא מחק את שאקיל וקלע 40 נקודות ו 15 ריבאונדים. מצד שני, גם היה לו משחק של 9 נקודות (אבל 13 ריב' , 7 אס' ו 4 חסימות) ועוד אחד של 15, 7 ריבאונדים ו 4 חסימות.
בסדרה השלישית, שוב הלייקרס בדרך לת'ריפיט שלהם, ושוב פעם בקלות, אם כי לא בסוויפ אלא רק 1-4. הפעם המפגש התקיים בחצי גמר המערב, ויצוין שהפעם בניגוד לשתי הפעמים הקודמות, אולי שאקיל הוא שיצא עם חיוך וכאלה, וניצח בקרב. אבל במצ' אפ האישי, דווקא המפסיד – דאנקן היה עם ידו על העליונה, ודי בגדול. 29 נקודות ו 17.2 ריבאונדים מול 21.4 נקודות ו 12.2 ריבאונדים. מבחינת דאנקן זה כלל לא רק משחק של 27 נקודות, 17 ריבאונדים ו 5 חסימות ואסיסטים במשחק הניצחון (השני) אלא גם משחק פסיכי בהפסד במשחק החמישי עם 34 נקודות ו 25 ריבאונדים ועוד משחק של 2 כפול 20, במשחק הראשון עם 26 נקודות ו-21 ריבאונדים. שאקיל לעומתו, נתן לקובי לעשות את רוב העבודה, וקצת נח. במשחק הראשון הוא עוד קלע 23 עם 17 ריבאונדים, אבל אחר כך היה לו במשחק ההפסד 19+7, וגם בשלושת המשחקים הבאים הוא נתן מספרים סולידיים, אבל לא שאקיליים.
בסדרה הרביעית, דאנקן חוזר לנצח, וחוזר גם לעשות את זה בדרך לאליפות. והפעם 2-4 בסדרה צמודה בהרבה בחצי גמר המערב. ויותר מכך, הפעם גם קשה למנות שחקן שהיה טוב יותר מהשני מבחינה אישית. לראשונה, שאקיל דווקא לוקח את קרב הריבאונדים בין השניים עם 14.3 לעומת 11.8, אבל דאנקן קולע יותר עם 28 נקודות לעומת 25.3, וגם מוסיף 4.8 אסיסטים לעומת 3.6 של שאקיל. ללא ספק, סדרה שבה השניים במיטבם, ואולי הסדרה השקולה והחשובה בין השניים. בין המשחקים הבולטים בסדרה הזאת, אפשר למנות בעיקר את ה 37 נקודות עם 16 ריבאונדים של דאנקן במשחק השישי (מול שאקיל שנתן משחק יפה משלו עם 31 ו 10 ריבאונדים). אפשר גם לדבר על המשחק השני, שגם אותו הספרס ניצחה למרות 12 נקודות (אבל 13 ריבאודים ו 7 אסיסטים) של דאנקן. המשחק הטוב ביותר של שאקיל בסדרה היה הניצחון במשחק הרביעי עם 29 נקודות, 17 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו 4 חסימות.
בסדרה החמישית והאחרונה בין השניים בשיאם, שאקיל שוב מנצח, אבל הפעם לא בדרך לאליפות אלא בדרך לסדרה מבישה מול הפיסטונס ב 2004 למרות קרל מאלון וגארי פייטון והכל. הספרס כבר הובילו בסדרה הזאת עם הביתיות בחצי גמר המערב 0-2 לפני שהפסידו את ארבעת המשחקים הבאים. שאקיל הפעם היה הטוב יותר עם 22 נקודות ו 14.5 ריבאונדים לעומת 20.7 נקודות ו 12.1 ריב' של דאנקן. דאנקן דווקא היה מצוין בשני המשחקים הראשונים עם 30 ו-24 בהתאמה. אבל קלע רק 10 נקודות במשחק השלישי, וגם בשלושת הבאים נעצר על בערך 20 (למרות משחק של 21 בריבוע במשחק החמישי). שאקיל לעומת זאת אמנם נתן את משחקו הטוב ביותר עם 32 ו-15 בהפסד במשחק השני, אבל גם בשני המשחקים הבאים נתן מספרים מצוינים עם 28 ו 14.5 ריבאונדים (וגם שמונה חסימות באחד מהם). יצוין שבשני המשחקים האחרונים הוא נחלש מאד, כולל 11 ו-11 במשחק החמישי, אבל זה לא שינה.
בסך הכל, בחמשת הסדרות בהן השניים היו בשיאם, המספרים היו די דומים. שאקיל כאמור ניצח 3 מתוך חמשת הסדרות האלה, אבל דווקא דאנקן קלע קצת יותר עם 25.8 נקודות לעומת 23.9, שזה למען האמת קצת מפתיע. מצד שני, שאקיל הוריד טיפה יותר ריבאונדים עם 13.5 מול 12.9 למשחק. בהחלט אפשר לדבר על שוויון בין השניים במצ' אפ האישי, אבל כאמור, שאקיל ניצח יותר סדרות.
הסדרה השישית, כאמור, כבר היתה הרבה אחרי השיא של שאקיל, כחלק מהיריבות רווית הכיסוחים בין סן אנטוניו לפניקס. סן אנטוניו ניצחה 1-4, כשדאנקן תכל'ס די משפיל את שאקיל. עם 24.8 נקודות ו 13.8 ריבאונדים לעומת 15.2 ו 9.2 ריבאונדים. בין השאר דאנקן רשם במשחק הראשון 40 נקודות, 15 ריבאונדים ו-5 אסיסטים, ובמשחק האחרון 29 נקודות ו 17 ריבאונדים. סטטיסטית המשחק הטוב ביותר של שאקיל היה במשחק השני עם 19 נקודות ו 14 ריבאונדים, כשבמשחק הניצחון הבודד של פניקס הוא קלע 14 נקודות ו 12 ריבאונדים. בסך הכל בשלושים משחקי פלייאוף, דאנקן כאמור ניצח בדיוק חצי מהמשחקים ובדיוק חצי מהסדרות, ורשם 25.6 נקודות, 13 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים ו 2.4 חסימות. שאקיל לעומתו רשם 22.4 נקודות עם 12.8 ריבאונדים, 2.2 אסיסטים ו 2.8 חסימות.
מדד נורטון: במדד שלי אין הרבה יותר צמוד מזה. השניים מובילים את הקטגוריות שלהם, בין השחקנים שפרשו אחרי 1990. שאקיל ראשון מבין הסנטרים ושלישי בסך הכל (אחרי מייקל ומג'יק) עם 54.5 נקודות. דאנקן מיד אחריו, הראשון מבין הפאוורים, ורביעי בסך הכל עם 54.2 נקודות.
סיכום: כאמור, אין יותר צמוד מזה. אני חייב לציין שכשעברתי על משחקי הפלייאוף של השניים, במיוחד בראש בראש, דאנקן הפתיע, בעיקר בטור הנקודות, וגם בעובדה שהיו לו לא מעט משחקים פשוט אדירים מול שאקיל. כמובן, גם לשאקיל היו כאלה, ועדיין עושה רושם, שאם יש סדרות בשיא, שבהן דווקא קובי לקח את המושכות ולא שאקיל, זה היה מול דאנקן, וזה אומר המון. לזכות על דאנקן, וגם קצת לשלילה על שאקיל.
מצד שני, דאנקן אף פעם לא היה שחקן שיכול לדרוס את היריבים שלו, מבחינת כשרון טבעי, שאקיל עולה על דאנקן בכמה מספרים. מבחינת מוסר עבודה – דאנקן עולה על שאקיל בכמה מספרים. והסך הכל שזה יוצר הוא שוויון מעשי בין שני הביג מנים העצומים האלה. לדאנקן למרות כל ההבלחות וכל המספרים הבאמת גדולים שהוא נתן בהמון משחקי פלייאוף, היו פחות משחקים בהם הוא נתן את התחושה שהוא יכול לעשות מה שבא לו מול היריב. התחושה שמייקל, לברון, קובי (לעיתים) ושאקיל כמובן, נתנו.
דאנקן נותר כל הקריירה שלו באותה קבוצה. שאקיל עבר בשיאו שלוש קבוצות (אורלנדו, לייקרס, מיאמי) ואחרי שיאו עוד שלוש, שהיו בהחלט פחות רלוונטיות (פניקס קצת רלוונטית, בוסטון וקליבלנד לא ממש). מצד אחד, זה משהו שאפשר בהחלט לומר לזכותו של דאנקן שבנה פרנצ'ייז בדמותו. מצד שני, שאקיל הוכיח שהוא מסוגל להגיע להישגים בלי קשר למקום בו הוא נמצא. לדאנקן תמיד יהיה את פופוביץ'. לשאקיל? לא ממש, אם כי פיל ג'קסון בהחלט יכול לקחת לעצמו חלק מההישגים של שאקיל, וכאמור – הוא האיש שהפך את שאקיל לא רק לאיש גדול ועצום אלא גם לווינר.
אני חייב לציין שאני קצת יותר אוהב את דאנקן. לקח לי זמן לאהוב אותו (ע"ע הסיפור של רובינסון), אבל היום אני די מחבב את הבן אדם. לשאקיל אף פעם לא התחברתי. כלומר, חיבבתי את האופי הליצני שלו והכל, וגם היום די נחמד לראות אותו מפרשן משחקים, אבל בדיוק כפי שאת לברון אני לא כל כך מחבב כי מדובר במוטציה בסופו של דבר, כך גם שאקיל היה. האיש היה מוטציה. לא בדיוק גוף כדורסל שקל לחקות. מצד שני, היו עוד אנשים גדולים, ולאף אחד מהם לא היה את הטאץ', הזריזות מתחת לסל, והקוארדינציה המפעימה שהיתה לשאקיל. בקיצור, זה אחד המצ' אפים האלה, שאני עדיין לא בטוח איך בעצמי אבחר. כשהתחלתי לכתוב את המצ' אפ, חשבתי שאקיל, כרגע אני דווקא חושב דאנקן, אבל נראה כשנצביע. בכל מקרה, כל הנתונים כאן לפניכם. אז יאללה.
_________________ ״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|