שמתם לב פעם למוזרות של בחירה 2 בדראפט ה-NBA. נראה שב-20 שנה האחרונות למעט 2 אנומליות, אחת העונה לשם קווין דוראנט, ואחת שעונה לשם "היי,אתה שהרבצת לאשתך" , משהו רע עובר על הנבחרים במיקום הזה. אולי זה בכלל סם בואי האומלל שמקרין על השחקנים האלו או לן ביאס עם הסיפור העצוב, אבל כמעט תמיד נבחרים שם שחקנים בינוניים, או מגרדי אולסטאר במקרה הטוב, או כשלונות ממשיים שלא לומר באסטים גמורים (כן, מדברים עליך ת'אביט) במקרה הרע. לא ברור מה גורם לסיפור הזה, אולי נסיון מוגזם של GM-ים לבחור כוכב עתידי על סמך פוטנציאל או סתם רצף של מזל רע, אבל עם העובדות קשה להתווכח.
ב-92 עוד העסק עבד כמו שצריך, כשאחרי שאק נבחר סנטר נוסף שהצטרף לשורה המכובדת של שנות ה-90 הלא הוא מורנינג חביבנו.
אבל מ-93 הכל התחיל להתחרבש. פילי הנמושה שחיפשה דרך להמציא את עצמה בשנים אחרי הטרייד על בארקלי שמה עין על אטריה גבוהה ולבנבנה בשם שון ברדלי. כמה גבוהה אתם שואלים? 229 ס"מ הפרידו בין קודקודו של הבחור לריצפה. ולא שאחריו לא עמדו לבחירה קוטלי קנים. פני הארדווי, מאשבורן, בייקר, אלן יוסטון, סם קאסל הם רק חלק משמות שחקנים שהותירו חותם משמעותי הרבה יותר מאשר ברדלי. עונתו הראשונה הייתה לא רעה והוא נבחר לחמישיית הרוקים השנייה אבל בהמשך הקריירה שלו הוא הירבה להיפצע ומעולם לא הצליח לבסס את עצמו ככוח משמעותי בעמדת הסנטר. ממוצעי הקריירה שלו עומדים בסה"כ על 8.1+6.4 , ובנוסף הוא הצליח לנפק את ההיילייט הבא:
http://youtu.be/fMMex4jhL28?t=11sעל הדראפט של 94 אפשר לדלג עם הבחירה הנהדרת של ג'ייסון קיד שגם זכה בצוותא עם גרנט היל בתואר רוקי העונה. גם הבחירה השנייה של דראפט של 95 הייתה לא רעה בסך הכל עם אנטוניו מקדייס שעשה קריירה ארוכה בליגה, אבל למעט הבלחה של שלוש שנים בדנבר בין השנים 00-02 בהם הסתובב סביב ה-20+10 מעולם לא היה כוכב של ממש אם כי באמתחתו הופעה בודדת באולסטאר של 2001 ובחירה לחמישיית הליגה השלישית ב-99. עוד נבחרו אחריו בדראפט: KG, ג'רי סטקהאוס, ראשיד וולאס ומייקל פינלי.
הבחירה במרקוס קמבי ב-96 דומה בסה"כ לבחירה של מקדייס. שחקן שעשה גם קריירה ארוכה ונאה (בעיקר בצד ההגנתי) בסך הכל אבל מעולם לא היה כוכב אמיתי ולמעט עונת הרוקי גם לא עבר מעולם את ה-13 נק' למשחק. כשבוחנים את המשך הרשימה אפשר לגלות כוכבים אמיתיים ששחלקם עשו דבר או שניים בליגה: ריי אלן, קובי, סטיב נאש, אנטואן ווקר, מרבורי, שאריף עבדור-רחים, פג'ה, ג'רמיין אוניל.
הדראפט של 97 כבר מביא סיפור מעניין על שחקן שציפו לו עתיד גדול בליגה, אבל למעשה לא הצליח למלא אחר הציפיות שתלו בו. כשקית' ואן הורן נבחר לאחר דאנקן, היו כאלו שחשבו שניו ג'רזי עשתה שיחוק רציני, כולם ידעו מה דאנקן שווה, אבל פורוורד לבן עם קליעה נקייה, אתלטיות טובה ויכולת הורדת כדור לריצפה הציתה את דמיונם של רבים בליגה. בפועל ואן הורן לאחר עונת רוקי די טובה של כמעט 20 נק' נפצע כבר בעונה השנייה ולא הצליח להתרומם בהמשך הקריירה למעמד של כוכב בליגה. בניתוח לאחור כל הדראפט היה בינוני ולמעט בילאפס בבחירה 3 והפריצה של מגריידי ממקום 9 אין עוד שחקנים משמעותיים שיצאו ממנו.
נתקדם הלאה, הדראפט של 98 היה משופע בשחקנים איכותיים: אנטואן ג'ימיסון, וינס קארטר, דירק נוביצקי, פול פירס, רשארד לואיס, כולם סקוררים מצויינים שנבחרו לאחר מייק ביבי שרשם אליפות מכללה עם אריזונה ונתן כמה עונות יפות בקבוצה הנפלאה של סקרמנטו אבל לא שמר על קריירה יציבה ומעולם לא רשם הופעה באולסטאר.
הבחירה השנייה ב-99 הייתה של סטיבי פרנסיס לונקובר, אבל הכישרון הצעיר לא רצה לשחק בקנדה והכריח את הגריזליס להעבירו בטרייד בערך תמורת כלום ליוסטון. פרנסיס רשם כמה שנים נפלאות ביוסטון כרכז-סקורר עם אתלטיות מדהימה, היה רוקי העונה ונבחר 3 פעמים לאולסטאר. רבים חשבו שכך נראה רכז העתיד של הליגה, אבל הדעיכה שלו התחילה מוקדם מהצפוי ,ולאחר הטרייד שהעביר אותו לאורלנדו במקום מגריידי הוא התחיל להידרדר ומעולם לא הגשים את הציפיות של תחילת הקריירה.
הדראפט הראשון של המילניום הנוכחי מביא לנו את הבאסט הראשון פאר אקלסנס: סטרומייל סוויפט. ונקובר שבחרה בו ראתה פורוורד אתלטי עם פוטנציאל גדול, אבל עם ממוצעי קריירה של 8.4+4.6 הבחור מעולם לא מיצה את הפוטנציאל הזה. להגנת הגריזליס ניתן לומר שגם מאחריו לא נבחרו מציאות גדולות עם שמות כדריוס מיילס, מרקוס פייזר, דימרקו ג'ונסון וכריס מיהם בשביעיה הראשונה, יכול להיות שבכלל מייקל רד ממרומי המקום ה-43 הוא הבחירה הכי טובה בדיעבד למקום הזה.
הבחירה השנייה של 2001 מביאה לנו עוד סנטר הגנתי מצויין שמעולם לא כיכב בצד ההתקפי עם טייסון צ'נדלר. האיש שהרכיב יחד עם בחירה 4 את צמד הבייבי-בולס נתן קריירה נאה כסנטר הגנתי וקשוח אבל למעט בחירה תמוהה במקצת ב-2013 מעולם לא נכנס לאולסטאר. עוד נבחרו אחריו בדראפט: פאו גאסול, ג'יי ריצ', ג'ו ג'ונסון, זאק רנדולף, ג'ראלד וולאס, טוני פארקר, גילברט ארינאס.
דראפט 2002 מביא איתו את הסיפור העצוב של ג'יי וויליאמס שנבחר ע"י שיקגו לעמדת הרכז אבל נפצע בתאונת אופנוע ולא שיחק מעולם בליגה.
הסיפור של דארקו מיליצ'יץ בדראפט המפורסם של 2003 כבר נטחן מכל כיוון, ולמען מי שחי על פלאנטה אחרת נזכיר שאחריו נבחרו כל מיני כלומניקים כמו כרמלו, וויד, בוש ועוד.
בדראפט 2004 הרבה חשבו שאורלנדו טעתה כשבחרה תיכוניסט על פני גבוה מוכח כאמקה אוקפור שלקח אליפות מכללות עם יוקון, אבל מהר מאוד הסתבר שדוויט הוא הדבר האמיתי לעומת אוקפור שהתגלה כלא יותר מסנטר בינוני במונחי NBA. אחריו נבחרו עוד בן גורדון, לוואל דנג, איגודאלה, אל ג'פרסון, ג'וש סמית, קווין מרטין.
דראפט 2005 היה עוד שרשרת של בחירות מוזרות באטלנטה שהתעקשה פעם אחר פעם לבחור פורוורדים עם פוטנציאל במקום למלא את החור הענקי בעמדת הרכז. הפעם היה תורו של מרווין וויליאמס הבינוני לנחות בהוקס, כשאחריו נבחרו רכזים סתמיים כמו דרון וויליאמס וכריס פול. אם כבר רצו גבוהים באטלנטה יכלו גם להנחית את ביינום או דיוויד לי למשל.
על הבחירה בלמרקוס אולדרידג' ב-2006 אי אפשר להתלונן יותר מדי, בכל זאת מדובר באולסטאר צעיר ומוכשר, אבל כבר אפשר לקבוע שלא מדובר בשחקן פרנצ'ייז שסביבו בונים קבוצה.
2007-KD וכל מילה מיותרת כאן.
הדראפט של 2008 מציג עוד בחירה מאכזבת בדראפט איכותי. מייקל ביזלי היה מועמד רציני לבחירה ראשונה עד ששיקגו לקחה את רוז, ומיאמי קיוותה שבבחירה שלו היא השיגה סוף סוף פיסה רצינית לצד וויד, אבל הבחור איכזב, הסתבך בבעיות משמעת וסמים וכרגע עדיין מחכה לפריצה שלו. אחריו נבחרו תותחים כבדים כמו ווסטברוק, קווין לאב, ברוק לופז, רוי היברט.
והנה אנחנו מגיעים לעוד בחירה שנראית בדרך הבטוחה להיות באסט. הסנטר הטסמני נבחר ב-2009 מתוך תקווה שעם גובה כזה (2.20 ) ויכולת חסימה כפי שהראה במכללות הוא יכול להתפתח לכוח בליגה. תקוות לחוד ומציאות לחוד ות'אביט נראה כל כך לא שייך לליגה עד שכבר בעונתו הראשונה נשלח ע"י ממפיס לליגת הפיתוח. גם בהמשך לא נראה שיפור משמעותי ועד היום הוא מלקט דקות פה ושם כסנטר מחליף והעתיד לא נראה ורוד במיוחד מבחינתו. אז את מי ממפיס פיספסו? בקבוצה עם מעט מדי שחקנים יוצרים הגריזליס פיספסו את ג'יימס הארדן, טייריק אוואנס, סטף קארי, ועוד חבורה של רכזים לא רעים כמו הולידיי, טיי לאוסון, ריקי רוביו, ג'ף טיג.
אנחנו כבר נכנסים להיסטוריה קרובה, אבל כנראה שכבר ניתן להעריך שאוון טרנר בבחירה השנייה של פילי ב-2010 לא הולך להיות השחקן שייחלו לו. כסוג של סווינגמן הוא לא ממש יוצר מכדרור ונראה כמו שחקן דבק נחמד לקבוצה מנצחת מאשר שחקן שיסחוב מועדון.
על הבחירות בשנתיים האחרונות של דרק וויליאמס ומק"ג מוקדם בהחלט לקבוע, אבל גם כאן הכיוון לא נראה של שחקנים יותר מדי משמעותיים בליגה.
אז לסיכום מה יש לנו? שני עשורים שכוללים שני שחקני פרנצ'ייז בדמותם של קיד ודוראנט (פרנסיס היה נראה בדרך למעמד הזה אבל הקריירה שלו התרסקה כאמור), עוד כמה שחקנים טובים אבל לא כוכבים כמו מקדייס, קמבי, צ'נדלר ואלדרידג', והיתר שחקנים בינוניים או כשלונות ממשיים.
בתפיסה שלי בשני עשורים היה ניתן לצפות לרשימה הרבה יותר מרשימה, עם יותר סופרסטארים או לפחות אולסטארים משמעותיים, שחקנים שהמועדון בנוי מסביבם, בקיצור שחקני פרנצ'ייז.