שבוע ימים עם חבר טוב על הציר דוברובניק (קרואטיה)-מוסטר (בוסניה)-סראייבו (בוסניה)-פודגוריצה (מונטנגרו)-בודווה (מונטנגרו)-מפרץ קוטור (מונטנגרו)-דוברובניק והביתה.
אז ככה. החבר מוצא בחוליו טיסה במחיר הזוי, משהו כמו 169 דולר הלוך-חזור עם מזוודות והכל בקרואטיה אירליינס לדוברובניק, לשבוע. בנינו את המסלול הנ"ל מהארץ, במגוון אמצעי תחבורה (אוטובוסים-רכבות-רכב שכור). הממצאים להלן:
דוברובניק: ידעתם שצילמו שם את משחקי הכס?! ידעתם?! ידעתם?! כי אם לא ידעתם, וידעתם, יזכירו לכם את זה בכל 5 דקות. ללא ספק הנקודה המבאסת ביותר בטיול הנהדר הזה, וזה למרות שהיא באמת פנינה יפה. כיצד?
מתחיל בשדה תעופה עם אפשרות להתחבר ל15 דקות WI-FI, וזהו. אי אפשר להרחיב את זה בתשלום נוסף, 15 דקות ותמות. בנחיתה זה מן הסתם לא כ"כ חשוב, חכו לטיסת חזור לקראת חצות כשכל בתי הקפה סגורים ואין לך WI-FI. להקשיב מהצד לסיפורי המסע של חבורת פנסיונריות של מס הכנסה זה לא תחליף.
אבל נחתנו, שילמנו מחיר גבוה מדי על קפה בינוני בשדה, ולקחנו אוטובוס לעיר. הנוף יפהפה. באופן גס, העיר נחלקת לחלק העתיק (צילמו שם את משחקי הכס!!!) ולאיזור הנמל. מכיוון שככל הנראה מדובר בעיר היקרה ביותר בבלקן, ומכיוון שהאוטובוס שלנו למוסטר תוכנן למחרת בבוקר בשעה מוקדמת מתחנה באיזור הנמל, בחרנו באיזור הנמל המעט זול יותר. מה זה מעט זול יותר? 600 שקל ללילה זוגי במלון סטנדרטי לחלוטין, שבכל נקודה אחרת בבלקן היה עולה שליש. אתם מתחילים להבין את הרעיון של דוברובניק, עיר שבה תשלם הרבה כסף על תמורה בינונית במקרה הטוב. הוייב המשיך בארוחת בוקר גרועה ויקרה בבית קפה סמוך למלון, ואודרוב לביקור בעיר העתיקה, בה צילמו את משחקי הכס, למקרה שלא ידעתם. יש הרבה מאד מזכרות, חולצות ואקססוריז של משחקי הכס. יש גם את חומות העיר, שפעם העלייה אליהן היתה בחינם, והיום עולה לא פחות מפאקינג 100 שקל לאדם כדי לעלות על פאקינג חומה. ויתרנו על השוד ושוטטנו רגלי בשאר העיר העתיקה, שהיא סבבה וחמודה והכל, אם לא היו בה 9,000 תיירים למ"ר ואווירה כ"כ מסחרית שהיא תגרום לדונלד טראמפ להרגיש קצת לא נעים עם עצמו.
חזרנו למלון למנוחה, שבנו לעת ערב לעיר העתיקה סתם כי אין שום דבר אחר לעשות בעיר, והתנחמנו במזללת דגים טעימה ולמרבה הפלא סבירה במחיריה שהסתתרה באחת הסמטאות. יום אחד בדוברובניק זה המקסימום שאתם צריכים, ואם אתם יכולים תגיעו במאי או משהו כשמזג האוויר סבבה והשחיטה במחירים אולי מתונה יותר.
מוסטר והדרך אליה: אם דוברובניק המפונפנת והיקרה היא היוצא מן הכלל בבלקן, הטיול האמיתי התחיל כאן. אוטובוס דוברובניק-סראייבו שישליך אותנו במוסטר, והתמהיל האנושי הוא מה שאתה מצפה מאוטובוס כזה. יש נהג, יש מנהל נסיעה, הם נורא מתרשמים מכך שהזמנו את הכרטיס באינטרנט ואנחנו מוזמנים אחר כבוד לשבת בשני המקומות הקדמיים של האוטובוס, מה שהתגלה כחשוב בהמשך. מעט אחרי יציאתנו מהעיר וחצייתנו את גשר טוג'מן (כן, כן) האוטובוס עצר משום מה באיזו תחנה על אם הדרך, שבה חיכה אדם זקן. למה משום מה? כי הנהג ומנהל הנסיעה הסבירו לזקן שהוא לא יכול לעלות לאוטובוס, כי הוא מלא. הזקן ניסה לשכנע. הנהג וחברו הדפו בטיעונים נגדיים. הזקן לא התרשם, הוא לא מתכוון לוותר. זה נגמר בזקן עולה ומתיישב על המדרגות האחוריות. ממשיכים. עוצרים שוב באיזו תחנה, שבה אשה אחת עולה, ולבחור צעיר מסבירים שאין מקום. הוא מתעצבן. הנהג וחברו מתעצבנים בחזרה. חילופי דברים. דלתות האוטובוס שכבר נסגרו נפתחות בפראות, ומנהל הנסיעה רץ אחרי הצעיר כדי להכות אותו. אנחנו במושבים הטובים ביותר ביציע. מה מסתבר? עם סגירת הדלתות הצעיר שחרר קללה לאמא של מנהל הנסיעה. המנהל לא שמע. הנהג כן. ובדיוק כמו בבית הספר היסודי, הנהג החליט לחמם את חברו ואמר לו "הוא אמר אמא שלך". ולא בחור כארז כמנהל הנסיעה שלנו ישאר אדיש אל מול עלבון שכזה.
עם תום האפיזודה, מעבר גבול. בגלל הפוליטיקה הדפוקה של הבלקן, בתקופת יוגוסלביה המאוחדת בוסניה קיבלה רצועה קטנה של חוף מקרואטיה. כשיוגוסלביה התפרקה, הרצועה נשארה של בוסניה. זה אומר שעל החוף הקרואטי, בין ישובים קרואטים, אתה עובר ברצועה שבה כל התושבים קרואטים, התשלום במטבע קרואטי ולכל דבר ועניין אתה בקרואטיה, חוץ מזה שאיכשהו זה שייך לבוסניה-ומכיון שבוסניה לא חברה באיחוד, האוטובוס צריך לעצור, כולם מחכים שיוחתמו דרכוניהם בחותמת בוסנית, וזאת כדי ש5 דקות אח"כ נעצור באיזה בית קפה שבו הסממן היחידי לכך שאתה בבוסניה הוא שיש בקלאווה. ממשיכים לנסוע איזה 10 דקות, מסיימים את רצועת החוף הבוסנית המופלאה ושוב תהליך מעבר גבול עם החתמת דרכונים מלאה של כל יושבי האוטובוס, כי אנחנו יוצאים מבוסניה ונכנסים לקרואטיה.
ממשיכים. עוד מעבר גבול כפול. צד קרואטי, צד בוסני. הצד הבוסני הוא גבעת חלפון לכל דבר כולל אחראי גבול שבדיוק סיים משמרת כשהגענו, יצא מהבוטקה עם איזו אריזה ביד, והשליך אותה אחר כבוד אל השיחים. חיכינו שיחליף אותו בחור שנראה שהתעורר בבית הוריו לפני כמה דקות. מסיימים בירוקרטיה והיידה. ברור שאנחנו מאחרים את הלו"ז בשעה וחצי לפחות, במקום ה4 שעות המקוריות שזה היה אמור לקחת, אבל למי אכפת. בסוף הגענו לתחנה מרכזית קרית שמונה, או מוסטר, או מה זה משנה כי זה נראה בדיוק אותו הדבר. צריך להחליף לכסף בוסני, מחליפים, לא מצליחים לתפוס מונית ולא רוצים לקחת מונית מפוקפקת של תחנה מרכזית, מחליטים ללכת ברגל כי זאת קרית שמונה וכמה רחוק כבר דברים יכולים להיות. מתים מרעב, עוצרים באחד המוסדות החשובים ביותר בקולינריה הבינלאומית-קבבצ'יצ'יה. נכון שבד"כ אני צמחוני ואף טבעוני, אבל אין סיכוי לטייל בבלקן בכלל ובבוסניה בפרט בלי לאכול בשר. קבבצ'יצ'יה זה מקום שבו אתה אוכל קבבים עד שפיזית אין לך מקום יותר בקיבה, יש גם כבד טלה ושלל ענייני כבש אחרים, ולא משנה כמה אתה אוכל ושותה-אין לך סיכוי לצאת ביותר מ30, 40 שקל לאדם. 40 שקל זה אומר שאכלת בשביל 2 וחצי אנשים. אם אתה בנאדם נורמלי שבא לאכול כמות נורמלית, כנראה תצא באיזה 20 שקל.
שבעים, המשכנו למלון שנמצא בחלק הקרואטי-נוצרי של העיר. אין מתח או משהו בין הקהילות, אבל יש בניין גדול שהשאירו חרב במרכז העיר כסוג של אנדרטה למלחמה. הולכים לראות את הגשר, שנמצא במרחק הליכה (מוסטר, הכל במרחק הליכה) בחלק העתיק והבוסניאקי של העיר. זה טורקיה פחות או יותר, או טורקיץ'-טורקיה בגוון בלקני. סמטאות עתיקות עם דוכני בזאר בשפע, מחירים מצחיקים, והגשר המפורסם של מוסטר שנבנה ע"י העות'מאנים ונהרס במלחמה, וכל כלכלת העיר בערך נסמכת עליו. אותי הוא לא הרשים במיוחד, יש לציין. אבל מוסטר שווה חצי יום, ולמחרת בבוקר יש לנו רכבת לסראייבו.
הדרך לסראייבו, וסראייבו: אז החלטנו להגיע לסראייבו ברכבת, שמוגדרת בכל מיני מקומות כאחד מהמסלולים היפים בעולם. יש 2 רכבות ביום ממוסטר-העיר השלישית בגודלה בבוסניה-לסראייבו הבירה. לא קו עמוס במיוחד. הרכבת כמובן איחרה, אבל סבבה. לא היה WI-FI ברכבת, אבל היו אחלה נופים, ואז הרכבת נעצרה. אף אחד לא אמר למה. הדלתות נפתחו. יצאנו החוצה לשוטט. חזרנו לרכבת. היא המשיכה לנסוע. ככה. ואז זה קרה שוב. הנסיעה התארכה בשעה, אבל בסוף הגענו. סראייבו התגלתה כאחלה עיר שבעולם, אבל קודם עשינו צ'ק אין במלון, או צ'ק אאוט כפי שפקיד הקבלה הצעיר, השמן וחסר הידע הבסיסי ביותר באנגלית קרא לזה. הגענו קצת מוקדם לכניסה לחדר אז הוא ציווה עלינו ב2 המילים שהוא הצליח לגרד "GO CITY!" וכך עשינו. בסראייבו היתה אולימפיאדת חורף ב1984 ויש אפשרות לעלות ברכבל להר סמוך שבו היו כמה תחרויות, והנוף מרהיב. מזג אוויר גם סבבה. נהנינו ושמחנו ואז כשירדנו גילינו את העיר העתיקה, שידועה גם כ"מקום שבו תעלה קילו וחצי על כל יום שהייה". אם אתם חוששים לבריאותכם, אל תלכו לשם. זה מקדש מטורף של בורקסים ענקיים מפוצצים בבשר, קבבצ'יצ'יות ובתי קפה עמוסים במתוקים במחירים בלתי אפשריים. אתה יכול לאכול שם למוות יום שלם ואולי תגיע ל100 שקל. זה הגיע למצב שאחרי יומיים וחצי החבר ואני זיהינו מקומות כ"ישבנו פה" (80% מבתי האוכל והמתוקיות) ו"לא ישבנו פה" (היתר). מבחינת ספורט היו משחקי ליגה בוסנית בכדורגל, שניים במספר. הראשון של פ.ק. סראייבו שהיינו עייפים מדי כדי לנסות, אבל למשחק של ז'לייזניצ'אר דווקא החלטנו לנסוע באוטובוס. שמעולם לא הגיע. חיכינו בתחנה עם עוד אוהדים, וחיכינו, וחיכינו, אוהדים באו והלכו-האוטובוס לא. אז ויתרנו והלכנו לאכול עוד קבבים.
יש מרכז קניות די מודרני בסראייבו והמחירים סבבה, לא זולים כמו ברחוב אבל נגיד 70% מהמחירים בארץ. הארכיטקטורה משלבת עות'מאני עם הבסבורגי, משהו די מיוחד. עיר נעימה, זולה ולא פלצנית, שווה בהחלט יומיים וחצי-שלושה.
היום האחרון בסראייבו הגיע לנו בזמן, הרגשנו שחייבים לצאת מהעיר לפני שהיא תהרוג אותנו מהצטברות שומן בעורקים או משהו דומה. הזמנו מונית מהמלון לתחנה שנמצאת במזרח סראייבו, וזה פרט חשוב.
פוליטיקה דפוקה של הבלקן #2: בוסניה היא מדינה אחת שמחולקת ל2 ישויות. לא, חוכמולוגים, לא רק בוסניה והרצגובינה. יש את הפדרציה של בוסניה והרצגובינה-שזה החלק שמשלב את הבוסניאקים, הקרואטים והכמה סרבים שיש, ויש את רפובליקה סרפסקה שהיא בעיקרה סרבית. סראייבו ככלל היא בפדרציה, איסט סראייבו היא בסרפסקה. מה זה אומר? שנהג המונית ירד מהרכב באיזה רמזור אדום, כיסה את סממני המונית בבד שחור, וחזר. מותר לו לשים אותנו בסרפסקה, אבל אסור לו להזדהות כנהג מונית שם ולקחת נסיעות. הגיוני בסך הכל, כשמדובר באותה פאקינג מדינה בלי גבול ובלי כלום.
הגענו לתחנת האוטובוס בעלת המראה הקומוניסטי כדי לקחת אוטובוס לפודגוריצה, מונטנגרו.
הדרך למונטנגרו ופודגוריצה: החבר הזמין מהארץ כרטיס לנסיעה הזו, שבה הובטח אוטובוס עם ווי-פי. זה היה מיניבוס בלי ווי-פי, ובו היינו אמורים לבלות 7 שעות נסיעה. למרבה המזל, חברתנו לנסיעה-עלמה חביבה בת 18 מאיסט סראייבו שנסעה לבקר קרובים בפודגוריצה-נתנה לנו להתחבר לHOTSPOT שהיה תקף בצד הבוסני-סרפסקי של הנסיעה. לא רע. איתנו ביציע היה גם פליט אלבני שנסע 24 שעות באוטובוסים מצרפת כדי לנסות לבקר משפחה בשקודרה, אלבניה. למה לנסות? כי דרכון הפליט שלו אמר שהוא יכול להכנס לכל מקום, חוץ מלמדינה ממנה הוא פליט. אז הוא החליט לנסות בכל זאת. לא יודע מה עלה בגורלו. הצד הבוסני מזמן נופים נאים וכבישים מזעזעים למדי, וכשעוברים את הגבול למונטנגרו הנוף הופך למטריף חושים והכבישים ברמה אירופאית סבירה. המטבע נהיה יורו, המחירים קצת יותר יקרים אבל לא יבהילו ישראלים. בהחלט מרגישים את השוני במעבר הגבול בין המדינות. אחרי 7 שעות (דיוק מפתיע), הגענו לפודגוריצה שהיא עיר מוזרה למדי. היא עיר הבירה של מונטנגרו והעיר הגדולה ביותר בה, אבל הוייב הוא של באר שבע. לא חשוב. הגענו למלון הטוב ביותר בטיול, משהו חדש ומפואר בחלק המודרני של העיר, שילמנו 300 שקל ללילה זוגי וזה היה פי 10 יותר טוב ממה שקיבלנו במחיר כפול בפאקינג דוברובניק המבאסת. אשכרה שקלנו להשאר עוד לילה רק כדי להתפנק במלון הזה. כדי להשלים את אווירת השחיתות אחרי 3 ימי קבבים ובורקס במכנסיים קצרים בבוסניה, החלטנו לעלות על בגדי ערב ולצאת למסעדה יוקרתית שהומלצה במלון. נסיעת מונית ספיישל ב1.20 יורו. התפרענו על התפריט ויצאנו ב200 שקל לזוג, בתל אביב זה היה עולה 600 לפחות עם שירות הרבה פחות טוב. סיבוב רגלי במתחם הבילויים של פודגוריצה, הכרה ביופיין המרשים של המונטנגריות, וחזרה למלון במונית קצת יקרה יותר, יורו וחצי. מה ששמנו לב אליו בפודגוריצה והתעצם בהמשך זה שככל הנראה מונטנגרו היא בירת המהמרים העולמית במונחי בתי הימורים פר נפש. לא ייאמן כמה תחנות הימורים יש במדינה הזאת. אומרים שבבלקן מנהלים הרבה מהטיות המשחקים בעולם, זה נראה הגיוני ובמיוחד כשאני נזכר שבסראייבו החבר נכנס לאיזו תחנת הימורים וגילה שאפשר להמר על ליגה שוודית רביעית בכדורגל.
מפודגוריצה לחוף המונטנגרי: יצאנו במונית לשדה התעופה של פודגוריצה כדי לאסוף את הרכב שהזמנו. העמדה של החברה ממנה שכרנו התגלתה כבחור חביב עם שלט נייר. סיימנו את הבירוקרטיה ויצאנו לכיוון בודווה שעל החוף. הרבה אנשים מוכרים פירות במונטנגרו בצדי הדרכים, ובמחירים מגוחכים. עוד דבר, ישוב במונטנגרו זה משהו שנמצא מאחורי הר. לעבור 20 קילומטר במדינה הזאת זה משהו כמו 40 דקות, כי אתה או בכביש צר על הים או בכביש צר על ההר. עברנו את אגם שקודרה בצדו המונטנגרי בלי להתעכב הרבה, והגענו לבודווה-אילת המונטנגרית. מקום בסדר. סחבק החליט ללכת לים, כל החוף מלא בבני תשחורת יוגוסלביים חוגגים, מצאתי בסוף איזו פינה-הים האדריאטי קר גם באוגוסט והחוף מלא באבנים-לא אטרקציה. מה שכן, אין אווירה של אלימות וערסיאדה באוויר, לא היתה ביום ולא היתה בלילה כשחרשנו את הטיילת פעמיים כולל כניסה קצרה לכמה מועדונים שבאחד מהם היתה הופעת ראפ של דודו פארוק המקומי-בחור שהשירים שלו כללו קריאות "סקס, סקס, סקס!!" ו"אלבניה! מקדוניה! סרביה! מונטנגרו! סקס!".
מה שהתגלה בחוף המונטנגרי זה מסעדות אדירות של פירות ים במחירים מצחיקים לישראל, משהו סטייל קלמארי שלם טרי מפורק על הגריל באיזה 50 שקל. סופרים זה בכלל קטע-אתה מצטייד בפירות ושתייה ליום שלם באיזה 15 שקל. יאללה לישון לקראת יום אחרון.
מפרץ קוטור: הרבה אנשים שמגיעים למונטנגרו נוחתים בטיוואט, עיירה במפרץ קוטור שנחשב לאחד האיזורים היפים במדינה. אנחנו כאמור באנו ברכב, והגענו למפרץ מההרים-כשאנחנו עוברים את צטיניה-"עיר הממשל" הישנה של מונטנגרו שגם היא התגלתה כקרית שמונה נוספת. סחבק עשה אומגה מעל נוף מרהיב, וקצת ביאס את המפעיל ששאל אם היה מפחיד ונענה ב"לא". ירדנו בפיתולים אל מול הנוף הבאמת יפה, הגענו לקוטור שהתגלתה כעיירה חביבה ומשעממת למדי על החוף. טיילנו רגלי עד שהבנו את הקטע וחזרנו במונית לחניה. החלטנו, באופן שגוי, להכנס גם להרצג נובי שהיא עיירה עם רוב קרואטי ממש בסמוך לגבול הקרואטי. מקום מיותר שלא מחדש הרבה. מעבר גבול לקרואטיה, פיצה אחרונה קצת לפני שדה התעופה של דוברובניק, ויאללה למות בלי וי-פי בהמתנה של שעות לטיסה.
מסקנות:
1) צילמו בדוברובניק את משחקי הכס ומאז כולם צריכים לשלם על זה
2) בוסניה מקום מופרע, יפה וזול להפליא. שווה מאד, וזה עוד בלי שעשינו את מפלי קראביצה שנחשבים למאסט.
3) מונטנגרו יפהפיה, מאפשרת טיול כוכב יעיל וזול (אני הייתי מתמקם במלון הנפלא בפודגוריצה, שוכר רכב ועושה גיחות לאגם שקודרה ולמפרץ-כל יום משהו אחר), ואם אתם ממש-ממש אוהבים להמר על ספורט (או להטות משחקים), זה גן העדן שלכם.
אחלה טיול ואחלה חוויות. מתחילים לתכנן כבר את האלבניה-קוסובו-צפון מקדוניה של הפעם הבאה.
_________________ "צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).
ואלה בין בכירי המשת"פים:
יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.
|