|
קבוצות היום קולעות יותר מפעם, וזה משפיע גם על הממוצעים של הכוכבים שבהם. שחקן שקולע היום 15 נקודות למשחק, היה קולע לפני עשור רק 12 למשחק, בגלל שכל הקבוצה קלעה פחות. אז האם זה אומר שהוא שחקן טוב יותר ושהכדורסל השתפר. לא בטוח בכלל. אבל זה כן אומר שלפחות בתפיסה הסובייקטיבית מאד זה נראה טוב, וזה גם גורם לי לחשוב שעמדת הפאוור משתפרת. האם אני חושב שהשחקנים בתחתית הרשימה הם באמת שחקנים גדולים? לא בטוח. אבל.
בגדול, אפשר לומר שצירפתי שחקן אחד משמעותי דווקא מעמדת הסנטר של שנה שעברה לכאן ושמהרבה בחינות יש כאן לא מעט חוטבי עצים ושואבי מים אבל כאלה שעושים את זה לא רע בכלל בסך הכל. ומה שהכי ברור הוא שבניגוד לעמדות אחרות בהן יש הרבה שחקנים בולטים, הרי שבעמדת הפאוור היה לי הרבה יותר קשה למצוא HMים. רק שבעה כאלה למעשה, אחרי שהעברתי את איבקה לסנטר, וויתרתי על דוויט פאוול וטאג' גיבסון בדקה האחרונה. ולצערי גם על מלו (8 שנה שעברה) שנדמה שסיים את הקריירה דה יורה ודה פאקטו באופן לא מכובד במיוחד.
HM
נתחיל בצמד האחים, מרקוס ומרקיף מוריס. הרבה שנים הם היו אצלי ברשימה העיקרית (במיוחד מרקיף) ובשנה האחרונה דירגתי אותם 14-15. מרקיף תמיד היה המוכשר יותר, אבל איכשהו דעך במהלך השנים בוושינגטון ובפניקס, בעוד מרקוס בדיוק מצא את הסיטואציה הנכונה ופרח בבוסטון בשנים האחרונות. אז למה הם פה ביחד? כי מרקוס הולך לסיטואציה הכי גרועה בליגה של שני העשורים האחרונים, זאת שנמצאת בתפוח הגדול אחרי פארסת חתימה קצת בזיונית כשהוא בורח לספרס, ואילו מרקיף ינסה לפרוח במקום בו אחיו שיחק לא מעט – דטרויט. ובגלל שהראשון קצת יותר מוכשר, אבל השני אולי קצת יותר מותאם לליגה המודרנית, ובגלל שהשנה נדמה לי שנראה את ה"אני האמיתי" שלהם, אז קשה לי להאמין שיהיה הבדל גדול בין השניים, וכך או כך, נדמה לי שהשניים האלה הם אולי תאומים, אבל גם קצת ילדים.
מרקוס: 13.9 נק', 6.1 ריב', 1.9 שלשות ב 38% בבוסטון.
מרקיף: 9.4 נק', 4.6 ריב', 1.2 שלשות ב 34% בוויזארדס והסאנס
נמשיך בצמד שחקני עונה שניה, מרווין בייגלי וג'ארן ג'קסון ג'וניור. שניים שנדמה היה שיכולים להפריח מחדש את עמדת הפאוור. אז אמנם אחרי עונה אחת אין בשורה של ממש כאן, אבל בהחלט קשה לתת פסק דין סופי, ובהחלט יתכן שהשניים או אחד מהם יהיו עדיין כוכבם. הראשון כנראה קצת יותר מוכשר וורסיטלי והגיע לסיטואציה התקפית לא רעה בסקרמנטו. השני, בעיקר רך מאד בריבאונד (דווקא בקבוצה עם תדמית "קשה" כמו ממפיס) אבל נדמה שיש לו דווקא יתרונות הגנתיים קטנים על בייגלי. עדיין מוקדם מאד לומר, והשניים בהחלט הראו סימנים, אבל הם גם בהחלט עדיין לא שם. השנה סקרמנטו בוודאי פוזלת לפלייאוף אחרי עונה מאד סימפטית, ואילו ממפיס מקווה שג'ה מוראנט יצעיד אותה קדימה לצד ג'קסון. נראה.
בייגלי III: 14.9 נק', 7.6 ריב', 53% אפקטיבי.
ג'ארן ג'קסון ג'וניור: 13.8 נק', 4.7 ריב', 1.4 חס' (14 בליגה), 55% אפקטיבי.
ואם נצא קצת מהצמדים האסוסיאציבים, אז נגיד שפורזינגיס אחרי שנה וחצי ללא משחק פעיל, יורד אצלי מהמקום ה-8 אשתקד והמקום ה-5 לפני שנתיים, עד ה HM, כי אני לא משוכנע שהוא יכול לתת עונה בריאה, וגם אם בשיאו הוא באמת שחקן עצום, אני פשוט לא רואה את "שיאו" מגיע. למותר לציין ששנה שעברה אין לו סטטיסטיקות
אירופאי נוסף שיוצא מהרשימה העיקרית (13) היישר ל HM, הוא דריו שאריץ' שעבר באמצע השנה מפילי למינסוטה, ולא הראה בכלל שהוא יכול לעזור לה לנצח. השנה הוא יגיע לעוד קבוצה רעה, זאת של פניקס. ואני בספק גדול אם הוא יעזור לה לנצח. אבל הוא עדיין צלף מדופלם, סטרץ' 4 מובהק ושחקן התקפה טוב ונדרש לקבוצה שצריכה מישהו שיקלע מבטים חופשיים. (10.6 נק' , 5.6 ריב', 38% מהשלוש ו 54% אפקטיבי)
ולבסוף אני חושב שכן צריך להזכיר את ג'בארי פארקר, לא משחק הגנה ולא משחק התקפה אפקטיבית לכאורה (למרות שהוא מוסר חביב ועם אחוז אפקטיבי טוב מאד), אבל עדיין סקורר ברמ"ח איבריו, שתלוי הרבה בבריאות שלו, ונדמה לי שהשנה ליד ג'ון קולינס הוא אמור ליהנות מאד מניהול המשחק המצוין של טרה יאנג. בכלל, יש לי תחושה שאטלנטה דווקא תפתיע רבים השנה, ופרקר אמור להיות אחד המוציאים לפועל העיקריים, במקרה הזה. (בשיקגו ובוושינגטון השנה, הוא נתן 14.5 נק', 6.6 ריב', 2.4 אס', 56% אפקטיבי).
ולרשימה העיקרית:
15. ציון ווליאמסון (רוקי, ניו אורלינס)
ראיתי אותו רק בהיילייטים כאלה ואחרים , ואולי לא יותר מ 4 דקות של משחק ממש. אבל ההייפ שלו פשוט גדול מדי בשביל לא לתת לו לפחות ליהנות מהספק של כניסה לרשימה (וזה לא כאילו שהאלטרנטיבות כל כך מוצלחות). אם באמת מדובר בשילוב של צ'ארלס בארקלי ולברון ג'יימס אז זה הולך להיות עצום, ואולי הסופרסטאר הבא של הליגה. מה שברור הוא שמדובר באיש עצום מימדים (לרוחב) שהוא גם מתעופף פנומנלי, חוסם נפלא למרות 2.01 בלבד, שאפילו מסוגל לקלוע שלשות פה ושם (שזה חשוב, 34% מהטווח השנה בדיוק). מזכיר לי כאמור בעיקר את בארקלי, אבל אם ילמד למסור גם יכול להיות לברון. אבל הכי חשוב – שיהיה בריא, כי ניו אורלינס שבונה השנה משהו מאד יפה עם ג'רו הולידיי, פייבורס, בול, אינגרם ורדיק, ולכאורה הציבה לא מעט שחקנים טובים ליד ציון. אבל גם הם יודעים שאין שם אף כוכב (אולי אולי אינגרם...) ושציון צריך להיות היהלום שבכתר.
14. פול מילסאפ (10 שנה שעברה, דנבר)
אין מה לעשות – לגיל יש משמעות עצומה בדירוגים האלה שלי, ובגיל 34 מילסאפ, מהאינטליגנטיים שבשחקני הכדורסל היום ואולי בכל הזמנים, הוא כבר לא אותו דבר. אז נכון, שהוא אף פעם לא בנה את המשחק שלו על אקספלוסיביות ואתלטיות יוצאי דופן אלא דווקא על הדברים הקטנים, היכולת למצוא שחקנים פנויים, היכולת להתפנות בעצמו, וגם לא מעט כוח פיזי. לכאורה דברים שאמורים להיות לו עדיין בגיל 34, אבל העובדה היא שזה נראה כאילו שהוא כן מאבד יכולות מדי שנה, ואני בהחלט לא רואה אותו נותן משחק של 45+13 כמו שהוא עשה לפני שלוש שנים בפלייאוף עצום מול בוסטון או נותן סדרה של 24 נקודות בממוצע כפי שעשה מול וושינגטון לפני שנתיים.
המזל הוא שדנבר לא צריכה שהוא יעשה את הדברים האלה. היא כן צריכה שהוא יהיה בריא כפי שהיה השנה (מה שכמובן לא מובן מאליו, לפני שנתיים הוא שיחק רק 38 משחקים) ושביחד עם יוקיץ' ופלאמלי הוא ימשיך להיות חלק מהקו הקדמי אולי הכי אינטליגנטי שאי פעם ראינו בכדורסל. הבעיה... זה גם קו קדמי נטול אתלטיות, ומילסאפ, שחקן הגנתי עצום בעבר, הוא כבר לא אותו דבר גם בצד הזה של המגרש. בכל מקרה, דנבר היתה הפתעה עצומה שנה שעברה, הגארדים שלה רק ימשיכו להשתפר, ויוקיץ' הוא סופרסטאר. מילסאפ, צריך להיות הדבק והאיש המבוגר בחדר ההלבשה, ונדמה לי שאת זה הוא עדיין יכול לעשות.
12.6 נק', 7.2 ריב', 53% אפקטיבי.
13. ת'אד יאנג (עבר מאינדיאנה לשיקגו)
שחקן שמאד מזכיר את מילסאפ באנרגיות ובאתלטיות, גם אם הג'אמפ שוט של מילסאפ בהחלט טוב בהרבה. ת'אד יאנג הוא שחקן שלעולם לא היה יכול להיות כוכב, אבל איכשהו הוא תמיד עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון, ואת כל הדברים הקטנים שעוזרים לנצח משחקים. ואין ספק שהתרומה שלו לאינדיאנה בשלוש השנים האחרונות, היתה אחת הסיבות העיקריות (לצד אולדיפו) לכך שאינדיאנה היתה קבוצת פלייאוף חביבה פלוס לאורך כל שלוש השנים האלה. למרות שהוא כן למד לקלוע מהשלוש, קשה שלא לחשוב על ת'אד יאנג בתור פאוור מהסוג של פעם – מישהו שעוזר לכל הקבוצה בעיקר בהגנה ושמספיק טוב בשביל לא להיות חור התקפי. אין הרבה כאלה בעולם, אבל מילסאפ ויאנג הם בהחלט כאלה עדיין.
מצד שני, שיקגו... יותר בינוני מזה אין. אז אמנם רק ברשימה הזאת יש שני שחקנים מהקבוצה הזאת, אבל קבוצה גדולה זאת לא. ועדיין, יאנג היה בשמונה פלייאופים בחיים שלו וייתן המון ניסיון, ואם מרקאנן ולאווין יתבגרו עוד קצת, ואם סטורנסקי שהובא מוושינגטון יצליח לנהל משחק כמו שהוא יודע ואם אוטו פורטר כן יוכיח שהוא יותר מאשר סתם, אז במזרח החלש – אני בהחלט יכול לראות את הקבוצה נלחמת על המקום ה 7-8 במזרח. ואם זה יקרה, יאנג יוכל לרשום עוד פרק מוצלח בקריירה.
12.6 נק', 6.5 ריב', 2.5 אס', 1.5 חטיפות (14 בליגה), 56% אפקטיבי.
12. לאורי מרקאנן (11 שנה שעברה, שיקגו)
הרגע סיימנו לדבר על שיקגו, והנה השחקן שלכאורה אמור להיות הכוכב שלה. פעם דיברו עליו בתור מיני פורזינגיס, אבל הלטבי נפצע, ואילו מרקאנן בינתיים, טפו טפו טפו מראה סימני בריאות (גם אם סימני הגנה, הוא לא ממש מראה... אולי בגלל זה הביאו את יאנג). בכל מקרה, אם מדברים על אירופאים גבוהים שצולפים מכל מקום, כרגע כששני הדאלאסים או פרשו (נוביצקי) או אולי יצטרכו לפרוש (פורזינגיס), נדמה שדווקא הפיני THE FINNISHER (איזה ניק מגניב) הוא הבכיר שבהם. גובה – יש (7 פוט קלאסי). קליעה נקייה - יש. ריבאונד סביר ומעלה – יש. בריאות? אין ממש, (51 משחקים בשנה האחרונה, 68 בעונת הרוקי), אבל יש יחסית לפורזינגיס. כשרון? ועוד איך. ובעיקר, קבוצה שבה הוא יכול לפרוח כשחקן ההתקפי הראשי – יש גם יש.
18.7 נק', 9 ריב', 2.3 שלשות ב 36%, 51% אפקטיבי.
11. קווין לאב (3 שנה שעברה, קליבלנד)
כי אם כבר מדברים על לבנים גבוהים ורכים...
האמת היא שממש ממש רציתי שהוא יהיה טוב שנה שעברה. אני אוהב את לאב כבר עשור. חושב שהוא מהמוכשרים ששיחקו את המשחק בעמדה וחשבתי באמת שהוא יפרח ויחזור למימדים מינסוטאיים, אחרי שלברון עזב. אז חשבתי.. למעשה מה שקרה הוא שהוא אמנם נתן תחילת עונה חביבה למדי, אבל נפצע מוקדם, חזר משחק אחד כן, ארבעה לא, ובסופו של דבר שיחק רק 22 משחקים בהם לא השאיר חותם של ממש על אחת הקבוצות הגרועות בליגה. ולמרות שכששיחק הוא עדיין הראה מה הוא יודע לעשות ,בקליעה, בריבאונד, בפוסט ואפילו בניהול המשחק... זה לא יכול להימשך כך.
הסימנים הקצת יותר מעודדים הם שבגיל 31 , יש לו לכאורה עוד שתיים או שלוש ברמה גבוהה, ושההיסטוריה מראה שעל כל עונה פצועה שלו, הוא נותן עונה לא פצועה וטובה. ואם כך – אולי העונה הבאה תהיה כזו. בסופו של דבר, מדובר ברמה האולטימטיבית בפאוור פורוורד כמעט מושלם. האיש שהמציא את הסטרץ' (לפחות ככוכב, סטרצ'ים קודמים כמו הורי או סם פרקינס לא היו כוכבים), אחד הריבאונדרים הגדולים של העשור האחרון. יכולת התמצאות טובה מאד מתחת לסל, ואאוטלט פאסים שלא מהעולם הזה. זה לכאורה
למעשה, הוא איש שבור שמשחק בקבוצה שבורה ולא ממש משחק הגנה. בהתקפה הוא לגמרי מתאים לכדורסל המודרני (והוא כאמור, אחד הממציאים) אבל נדמה שבהגנה הוא נותר מאחור ולא מתאים בכלל לכדורסל המודרני, וכשמוסיפים לכך את הפציעות... ועדיין, אני מחבב אותו ושומר על אופטימיות. עונה של 70 משחקים בריאים עם 20+12, כשקליבלנד מנצחת 30 משחקים, תהיה הישג לא קטן, וכך בדיוק אני מקווה שיהיה.
17 נק', 10.9 ריב', 2.2 אס', 2.4 שלשות למשחק ב 36% אבל רק 48% אפקטיבי. ובעיקר, רק 22 משחקים.
10. ארון גורדון (אורלנדו, 7 אשתקד)
אני אוהב שחקנים שמכירים במוגבלויות שלהם, ונדמה לי שגורדון הוא לגמרי כזה. אחרי שלפני שנתיים הוא נתן עונת פריצה, נדמה היה שהשנה הוא דורך במקום, דווקא בעונה טובה של אורלנדו שהגיעה לפלייאוף ואפילו נותן לניק ווצ'ביץ' להוביל את הקבוצה. מצד שני נדמה היה גם שהוא הידק מעט את ההגנה שלו, ובעיקר הפך להיות מוסר לא רע בכלל. כך או כך, ארון גורדון כנראה תמיד יהיה דוגמה לשחקן רציני אמנם, אבל לא באמת מוכשר, שהאתלטיות ואולי גם קצת הכוח הפיזי הן הסיבות העיקריות בגללן הוא נמצא כאן ברשימה ולא כשחקן שמיני ברוטציה של איזו דטרויט.
האם הוא עוד יכול להשתפר? אני לא בטוח, השאלה היותר חשובה בעיניי היא האם הוא יכול להיות שחקן חשוב בקבוצה טובה. אורלנדו של השנה האחרונה היתה סימפטית אבל בוודאי שלא היתה טובה, ובטח ובטח שהיא לא היתה כזו בשנים הקודמות. ווצ'ביץ' אמנם נתן עונה אדירה, אבל צריך לזכור שזאת היתה עונת חוזה והאמת היא שאף שחקן משמעותי לא הצטרף או עזב. ההימור שלי? גורדון חוזר להיות הקלעי המוביל של הקבוצה, והקבוצה חוזרת להיות מחוץ לפלייאוף.
16 נק', 7.4 ריב', 3.7 אס' , 1.6 שלשות ב 35%
9. קייל קוזמה (לייקרס, 12 בעונה הקודמת)
כל אחה"צ, בנסיעה חזרה מהעבודה, אני מקשיב לתכנית של ג'ו סדאנו ב ESPN לוס אנג'לס, ואחת השאלות שהחבר'ה בתכנית באמת מתחבטים בה רבות היא - מי יהיה השחקן מס' 3 בלייקרס. ובכן לדעתי (ולדעת רבים אחרים) – זה כנראה האיש. לקוזמה יש משהו שאני תמיד מאד אוהב, ושיש למעט מאד שחקנים בליגה בסופו של דבר – יכולת משחק אדירה ללא הכדור. הוא יודע לנצל חסימות בשביל להתמקם, יש לו שחרור מהיר ודי מדויק (גם אם לפעמים סטריקי) ויש לו את היכולת לצבור המון נקודות בזמן קצר כמו למשל במשחק מול דטרויט בינואר האחרון, בו חזיתי בו בסטייפלס ממטיר 5 שלשות בדרך ל 41 נקודות. ובכלל, 7 פעמים בעונה האחרונה הוא קלע יותר מ 30 נקודות, ופרט ללברון אין ספק שהוא היה העוגן ההתקפי הגדול של הלייקרס השנה. בעיניי, הוא גם שחקן קבוצתי טוב שיודע למסור ובאופן כללי פשוט שחקן חכם שיודע איך לזוז בהתקפה (לצערי.. בהגנה הרבה פחות...)
מצד שני, הלייקרס היו בהחלט קבוצה מביכה למדי השנה, כך שאני לא בטוח שזה אומר המון. השנה גם יבוא אנתוני דייויס, שללא ספק יחלוק יחד עם לברון ג'יימס את הכותרות, ובצדק. אנתוני דייויס קולע נקודות בקלות רבה יותר מאשר כל שחקן אחר בליגה אולי פרט לקווין דוראנט בריא, וגם הוא עושה את זה מבלי שיצטרך את הכדור ביד. והאמת היא שקבוצה שיש לה שני שחקנים כאלה, היא יתרון עצום. אנתוני דייויס גם אומר שהוא רוצה לשחק בפאוור השנה (מה שמסביר את ההבאה של סופרמן כשקאזינס נפצע), מה שאומר שקוזמה צריך ואמור להיות השחקן השישי שיוביל את הספסל בהתקפה.
ואולי פה הבעיה – דווקא שחקן קבוצתי כל כך, שמשחק כל כך טוב בלי הכדור צריך לכאורה לשחק בחמישייה הראשונה לצד מוסרים כמו לברון ורונדו, ולא להוביל חמישייה שניה בה הוא צריך ליצור יותר. לשחק עם קוזמה בספסל, זה קצת לפגום לו ביתרונות. כך או כך, הלייקרס השנה היא קבוצה סופר מסקרנת, ואחת השאלות המסקרנות ביותר היא איך קוזמה ישתלב. אני אישית, מאמין בו מאד.
18.7 נק', 5.5 ריב', 2.5 אס', רק 30% מהשלוש, ו 52% אפקטיבי.
8. ג'וליוס רנדל (ניו, רק שהשנה זה יהיה יורק במקום אורלינס. 6 בדירוג אשתקד)
האיש שהולך להחליף את רנדל בניו אורלינס הוא הרוקי הכי מדובר בעשור האחרון (לפחות), ונדמה גם שיש ביניהם לא מעט קווי דמיון. בעיקר בעובדה שמדובר בשני ספסימנים פיזיים. אבל האמת היא שאם ציון רק יהיה טוב כמו רנדל היום, זה יהיה לא רע בכלל. כי רנדל של השנה האחרונה הפך לכוכב של ממש. אז נכון, הוא ניצל את פארסת אנתוני דייויס ואפילו את המעבר של מירוטיץ' לבאקס, בשביל לקבל הרבה דקות (31 בממוצע) אבל הוא החזיר עם תפוקה של כוכב, כשהוא בעיקר מנצל את הכוח הרב שלו הן בשביל לחדור מהאמצע בכוח ביעילות רבה הרבה יותר מזו שבה הוא עשה את התנועה הדומה בלייקרס, והן בשביל ליצור לעצמו מקום לעצמו מתחת לסל. בנוסף, לראשונה בקריירה הוא הפך את הזריקה מהשלוש למשהו שהוא לכל הפחות לא ליאביליטי (ע"ע סימונס), כשהוא קולע כמעט שלשה למשחק באחוזים סבירים. כך או כך, רנדל הפך להיות סקורר יעיל מאד, ריבאונדר טוב. הוא בריא כמו שור, אחרי שהוא פספס את כל עונת הרוקי בגלל פציעה מוקדמת אבל שיחק כמעט כל משחק בארבע העונות האחרונות. והוא עדיין מזכיר מעט את דריימונד עם יכולת כדרור טובה מאד יחסית למאסה, ויכולת מסירה מצוינת.
אז אמנם כשחקן הגנה הוא בינוני ומטה, אבל נדמה שהשיפור העצום שלו מדי שנה הופך אותו כלי משמעותי בליגה של היום, ומכאן... אנחנו מגיעים לניקס.
אז תשמעו את זה כאן בפעם הראשונה – נדמה לי שהניקס יגיעו לפלייאוף השנה, ואני בהחלט מאמין בהם יותר מאשר בקבוצה כמו אורלנדו למשל. מיצ'ל רובינסון הראה ניצוצות הגנתיים אדירים בשנה הקודמת, בארט הוא אחד המועמדים הבולטים לרוקי השנה, נוקס הוא לכל הפחות סקורר טוב. אלפריד פייטון שלדעתי צריך לקחת את המושכות בפוינט מדניס סמית' הבינוני, הוא לכל הפחות מוסר מחונן ומנהל משחק טוב מאד, ויש גם את אלונזו טרייר שהראה דברים יפים אשתקד וכמובן את מרקוס מוריס שנמצא כאן במורד הרשימה. אבל השחקן היחיד מכולם שיכול להתהדר בתואר "כוכב" הוא רנדל, ואם הוא ימשיך להיות כזה, כפי שהיה בניו אורלינס, אני באמת חושב שהניקס יכולים לתת את העונה הטובה ביותר שלהם במילניום הנוכחי (לא שזה כזה "קשה").
21.4 נק' (19 בליגה), 8.7 ריב' (20 בליגה), 3.2 אס, 56% אפקטיבי.
7. טוביאס האריס (פילדלפיה, 5 בעונה הקודמת)
אני לא בטוח למען האמת איך לאכול את האופי של הבחור הזה. מצד אחד, היה לו גרף שיפור מתמיד באורלנדו ובדטרויט מדי שנה ואפילו בתחילת העונה בקליפרס היה לו מאד נוח להוביל קבוצה (טובה!) ולהיות די בבירור השחקן הטוב ביותר שלה, למרות המצאותו של לו ווליאמס בסביבה. מצד שני, דווקא בקבוצת הכוכבים לכאורה של פילדלפיה הוא נראה לפעמים קצת אנמי כשהוא נותן לסימונס, באטלר ואמביד להוביל. כך למשל, בקליפרס הוא קלע יותר מ 30 נקודות, 7 פעמים אך עשה זאת פעם אחת בלבד בפילדלפיה, ונראה שהיה לו נוח בתור האופציה השלישית בכל סיטואציה שהיא על המגרש. הוא נראה כמו שחקן משלים אדיר, אבל העובדה היא שקצת יותר נוח לו בתור שחקן מוביל סביר (= ראש לשועלים) מאשר בתור שחקן משלים (=זנב לאריות), אבל כך או כך אין ספק שהוא מהטובים בעמדה ושחקן עם סט כלים רחב.
הוא גוף גדול ומאד חזק (למרות גובה בינוני). יש לו כדרור מעולה לגובה ולעמדה, הוא אתלטי מספיק, קבוצתי מספיק, מוסר מספיק וקולע מספיק וגם מספיק טוב בשביל לעשות את כל הדברים שצריך להוביל קבוצה קדימה, והשנה כשבאטלר לא שם, נדמה שאין ספק שהוא השחקן הטוב ביותר בעמדות 2-4 והאיש שצריך להיות ספק הנקודות העיקרי לצד אמביד.
אחרי שבשנה הקודמת, פילי העמידה חמישיית חלומות עם ספסל בינוני מינוס ומאמן בעייתי, השנה נשאר המאמן והשאר הספסל, אבל הקבוצה עדיין מעמידה חמישיית חלומות, גם אם כבדה מדי. לדעתי, אין סיכוי שהורפורד באמת יפתח ב-4, וסביר יותר להניח שהוא יעלה מהספסל בעוד האריס יפתח לצד אניס או זאיר סמית' (שהלוואי שיתפתח למשהו נורמלי). פילדלפיה היא עדיין אחת המועמדות הבולטות ללכת עד הסוף (למרות שלדעתי ברט בראון צריך לעוף וישא"ק) והאריס אולי אפילו ישתחרר בלי באטלר לידו ויוכיח שוב שהוא מהפורוורדים הטובים היום בליגה.
20 נק', 7.9 ריב', 2.8 אס', 1.9 שלשות ב 40% מצוינים, ו 53% אפקטיבי
6. ג'ון קולינס (אטלנטה)
והנה ההפתעה. אני בטוח שהרוב לא היו שמים אותו אפילו בעשירייה, ועם זאת משום מה אני מאד מחזיק מהבחור הזה. הסטטיסטיקות המתקדמות בהחלט תומכות בכך, וכך גם מראה עיניים, קולינס הקופצני והמדויק הוא המוציא לפועל האיכותי ביותר שיש באטלנטה, ונדמה שהוא וטריי יאנג עשויים להיות אחד מהצמדים הקטלניים בליגה של השנים הקרובות. בסופו של דבר, הקפיצה שהוא עשה מעונת הרוקי לעונה הקודמת היתה פנומנלית ויש לי את כל הסיבות בעולם להניח שהוא ימשיך באותו קו. אחרי הכל, יש לו באמת את כל הכלים הנדרשים, במיוחד בהתקפה (בהגנה עוד יש לו מה ללמוד). לפעמים הוא אפילו מזכיר את אנתוני דייויס או גדולי עולם אחרים. וכאמור , אני באמת מאמין שטריי יאנג שהוא בראש ובראשונה רכז פנומנלי, יוציא ממנו את המיטב כפי שעשה בשנה הקודמת.
כל זה לא אומר שאטלנטה תגיע לפלייאוף השנה, אבל נדמה לי שהיא כן הולכת להגיע לכמה וכמה פלייאופים תחת שלטון השניים (קולינס ויאנג), ואתם יודעים מה – אולי היא כן התחזקה מספיק בשביל לעשות את זה השנה במזרח חלש (ורק אגיד, שפחות מ 35 נצחונות יהיו אכזבה רצינית עבורי). יש להם רוקים מצוינים בדיאנדרה האנטר וקמרון רדיש, וסביר להניח שלפחות אחד מהם יהיה פגיעה. יש להם שחקני התקפה מעולים וחדשים כמו ג'בארי פארקר שהיה כאן ממש ב HM, ואלן קראב השלשן ונדמה שכצוות מסייע ביחד עם אלכס לן המשתפר ווינס קרטר בן ה 300 זה בסך הכל לא רע בכלל. אבל השניים המובילים, הכוכבים הגדולים הולכים להיות יאנג וקולינס, ונדמה לי שיש לו את הפוטנציאל להיות בדיוק כזה.
19.5 נק', 9.8 ריב' (15 בליגה), 2 אס', כמעט שלשה למשחק ב 35% ובעיקר 59% אפקטיבי שזה פנומנלי.
5. פסקל סיאקם (טורונטו)
שניה אחת. רק שניה. האמת היא שבחיים לא ראיתי שחקן שכל פעם כמעט שהוא מקבל את הכדור (אלא אם זה להאלי הופ או משהו), צריך שניה בשביל לחשוב. אפשר לחשוב שזה רע, ואכן יש שחקנים שבשבילם החשיבה יותר אוטומטית מאשר בשביל סיאקם. אבל אם הוא צריך את זה בשביל לעשות את המהלכים המופלאים שהוא עושה אחרי שניית החשיבה, אני יכול לחיות עם זה. נדמה לי שבשניה שהוא מקבל את הכדור הוא בודק את הדרך שלו לסל, את השחקנים לידו, את ההגנה, ואז כמעט תמיד הוא מצליח לעשות את הדבר הנכון.
השחקן המשתפר של השנה האחרונה באמת הפך להיות כוכב רציני מאד ואחד הגורמים המשמעותיים ביותר באליפות ההיסטורית של טורונטו, בזכות ההגנה חסרת הפשרות, ובזכות פרופיל התקפי מצוין (גבוה, חזק, נייד, קולע היטב). הוא אחד השחקנים היותר קבוצתיים בעמדה הזאת, ובאופן כללי הוא פשוט אחלה. וזה כולל גם בגרות (כלומר, הוא לא עושה שטויות) ויכולת לשחק אפילו טוב יותר במשחקים מכריעים (24 נק' בממוצע ב-4 הנצחונות בסדרת הגמר, ובאופן כללי פלייאוף עם ממוצעים טובים יותר מאשר בעונה הסדירה) והמדהים הוא – שעדיין יש לו גרף שיפור. בטח עכשיו כשקוואי לא שם, ולאורי מאד מבוגר, וסביר להניח שסיאקם צריך להיות השחקן המוביל של טורונטו. אני לא אומר שזה יסתיים באליפות, אבל אני כן מאמין שזה יסתיים בפלייאוף ושסיאקם ימצב את עצמו בתור אחד הפאוורים הטובים במשחק היום, בשני צדדי המגרש.
16.9 נק', 6.9 ריב', 3.1 אס', שלשה למשחק ב 37% ו 59% אפקטיביים פנומנליים.
4. בלייק גריפין (דטרויט, 4 גם שנה שעברה)
ומשחק ששיחק את השנתיים הראשונות בקריירה תחת דווין קייסי, לשחקן ששיחק את השנה האחרונה שלו בקריירה (בינתיים) תחת דווין קייסי, ואני מזכיר את זה בעיקר בגלל סיבה אחת. בלייק גריפין של השנה הזכיר באופן חשוד את דמאר דרוזן של השנים שקדמו לכך. אחד פאוור, השני סקנד גארד, ועם זאת שניהם מתופקדים בדיוק אותו דבר. קרי – תקבל בידוד בערך החל מקו השלוש, ותתחיל ליצור משהו. זה כמובן עבד חלקית, כי גריפין הוא שחקן מאד מוכשר, שגם יודע למסור ולנהל משחק יותר טוב מאשר רוב מי שבסביבה, גם הפך להיות קלעי שלשות סביר ומעלה (2.5 שלשות למשחק השנה) והוא גם חזק מאד ומכדרר מספיק טוב בשביל לקחת שחקנים למקומות מהם הוא רוצה לזרוק. אבל זה גם לא עובד מספיק טוב כי זה מאד לא יצירתי, וכי עם כל הכבוד לדראמונד, זה פשוט לא מספיק ליד גריפין שהוא אמנם אחלה שחקן ואולסטאר מובהק ,אבל בהחלט לא הסופרסטאר שהוא הצטייר להיות לפני כמה שנים.
וזה המקום לומר שנדמה לי שזה בדיוק מה שהולך לקרות גם השנה עם דטרויט שפשוט לא התחזקה מספיק (דרק רוז ומרקיף מוריס), ובעיקר סביר להניח שעדיין תשחק כדורסל מאד לא יצירתי עם כשרון לא מספק. זה טוב לסטטיסטיקות ההיסטוריות של גריפין (שהוא בעיניי, שחקן שדווקא לא מחפש את הסטטיסטיקות האלה, ע"ע הויתור השיטתי שלו לדראמונד ולדיאנדרה ג'ורדן במספרי הריבאונדים) אבל זה גם פשוט חבל. כשהוא היה בקליפרס, היתה תחושה שאמנם לא התממשה, שהוא יכול לעשות דברים גדולים גם ברמה הקבוצתית. כשהוא משחק היום בדטרויט התחושה היא שהוא תקוע במקום שבו הוא לא יגיע לכלום עד סוף הקריירה. ואישית, אני מאד מקווה לראות אותו משחק בקבוצה שכן תביא את היתרונות שלו לידי ביטוי, כי מגיע לו לפחות פעם אחת בקריירה להתמודד ברמות הגבוהות באמת.
איזו קבוצה אתם שואלים? בוא רק נגיד שאם איכשהו יוסטון תביא אותו, יהיה שם לוב סיטי 2.0 אבל אחד הרבה יותר מגניב.
24.5 נק' (12 בליגה), 7.5 ריב', 5.4 אס', כאמור 2.5 שלשות ב 36% ו 53% אפקטיבי.
3. דריימונד גרין (גולדן סטייט, 2 בשני הדירוגים האחרונים)
בדבר אחד אין ספק – העונה הקרובה תהיה עונת המבחן האמיתית של דריימונד גרין. האם הוא רק סוג של דבק שאיכשהו יודע להדביק כוכבים רציניים בדרך לאליפות וגם לתת הגנה רצחנית, או האם הוא באמת מסוגל להוביל קבוצה לא "מושלמת". כי גולדן סטייט של השנה היא הרבה דברים, אבל בניגוד לשלוש השנים האחרונות, היא קבוצה מאד רחוקה משלמות.
דריימונד עבר עונה קשה. כמובן, בתחילת העונה היתה התקרית הזאת עם דוראנט, שרבים טוענים עד עתה שבגללה דוראנט עזב את הקבוצה (למרות שקשה לי להאמין שזו הסיבה האמיתית) ובכלל, היו לו את המספרים הנמוכים ביותר בקריירה בכל קטגוריה סטטיסטית ולפעמים אפילו באופן מובהק מדי. חלק גדול מתרגילי ההוקי אסיסט שהוא תמיד היה עושה עם קרי, נוטרלו על ידי קבוצות שלמדו את התרגילים, וגם בהגנה הוא הסתפק בחמישיית הגנה שניה בלבד, ויש אומרים שגם זה נעשה בחסד. בגדול, היה נראה שמשהו שם פשוט חסר, אולי חדוות משחק, אולי יותר מדי עצבים, אולי יותר מדי זמן עם אותה קבוצה ועייפות חומר מסוימת.
ועם זאת, גם אחרי עונה כל כך קשה הוא נתן פלייאוף נפלא והיה אחת הסיבות המרכזיות שגולדן סטייט צלחה סדרה וחצי ללא דוראנט וגם נראתה סביר לגמרי בסדרת הגמר מול טורונטו. באותה תכנית של ג'ו סדאנו שהזכרתי קודם (ESPN LA), דיברו טרם הסדרה על כך שדריימונד גרין ייתן בסדרה ממוצע טריפל דאבל, והאמת היא שהוא ממש לא היה רחוק מכך.
הנה כמה מהמספרים בפלייאוף שמסבירים למה הוא היה כל כך נפלא בריצה האחרונה של הווריורס:
7 טריפל דאבלים ב -22 משחקים כולל 2 בסדרת הגמר (ע"ע המשחק השישי עם 11, 19 ו-13)
ממוצע פלייאוף של 13.3 נק', 10.1 ריב', 8.5 אס', 1.5 חט' 1.5 חס'.
ניטרול מוחלט של פורטלנד בסוויפ הקל והמפתיע עם 15.5 נקודות, 2 טריפל דאבלים. יותר מ-2 חטיפות וכמעט 3 חסימות בממוצע בארבעת המשחקים.
וכמובן הגנה פנומנלית. דריימונד הוכיח בפלייאוף שהוא לגמרי אחד הפאוורים הטובים בעולם גם כשאין לידו סופר קבוצה. כלומר, עם חצי דוראנט ועם רבע קליי. הוא בהחלט עמד בפני האתגר הראשון.
אבל עכשיו זאת תהיה עונה שלמה עם אפס דוראנט ורבע קליי. עם שחקן כמו ראסל שאוהב את הכדור ביד, ולמעשה מטרה רצינית אחת בלבד ללא הכדור בשם סטף. זה כבר משחק אחר לחלוטין, ואני מת לראות עם דריימונד יביא גם הפעם, בעונת החוזה שלו יש לציין את אותה אינטנסיביות מפורסמת.
7.4 נק', 7.3 ריב', 6.9 אס' (מקום 13 בליגה), 1.4 חט' (21 בליגה), 1.1 חס', 50% אפקטיבי, ועזבו, עזבו את האחוזים מהשלוש.
2. יאניס אנטטוקומבו (מילווקי, 1 אשתקד)
התחבטתי רבות בינו לבין השחקן שדירגתי במקום הראשון. שניהם שחקנים מופלאים עם חסרונות, אבל ואולי זו הטיית אחרונות כזאת או אחרת – נדמה לי כרגע שהחסרונות של יאניס גדולים יותר. ולא, אני לא שופט אותו על פי אליפות עולם בינונית (למרות שהבנתי שזאת אכן היתה כך), בעיקר בגלל שלא ראיתי אותו שם. אלא בעיקר בגלל מה שטורונטו עשתה לו בגמר המזרח, כשהיא מבליטה כל אחד ואחד מהחסרונות של יאניס. אז אולי הוא הפאוור הטוב בעולם היום (או השני), אבל הוא פשוט רחוק מאד מלהיות שחקן שלם. הוא לא לברון (עד לפני שנה\שנתיים) דוראנט (עד הפציעה) או קרי של השנים האחרונות. זאת פשוט לא אותה רמה וזה שאתה הכי טוב בעמדה (או כמעט הכי טוב) פשוט לא אומר שאתה שחקן מושלם.
על הנייר, ואפילו בבחינת הנתונים, זה דווקא נראה טוב. יאניס תמיד היה קלעי שלשות בעייתי והנה פתאום זה נפתר לכאורה השנה. בעשרים המשחקים הראשונים שלו העונה הוא עמד על 11% מהשלוש אך בסוף העונה הוא עמד על 25% מהטווח, כאשר בשלושים המשחקים האחרונים שלו בעונה הוא עומד על 33%, שזה אמנם לא מדהים, אבל למען האמת לא רע כל כך (כלומר, זה לא הליאביליטי שסימונס מציב). אבל חוץ מהשלוש, הוא באמת השתפר מכל בחינה שהיא. אחד הריבאונדים הטובים בליגה, שחקן הגנה אימתני ואולי השחקן הכי טוב בהיסטוריה במגרש פתוח בגלל שילוב בלתי אפשרי בין אתלטיות לבין ידיים ארוכות ארוכות. הוא בסופו של דבר נבחר ל MVP ולא בכדי . הוא באמת היה השחקן הטוב בליגה בעונה הרגילה, או לכל הפחות אחד מהשניים (לצידו של הארדן)
אבל כמו שגרין הוכיח בפסקה למעלה, מה שבאמת חשוב זה הפלייאוף, ושם אפעס הגיעו כל החסרונות, שבעיקרן – כשמצופפים לו את המגרש, וכשמעמידים עליו שדה של ידיים ארוכות וסוגרים לו את הפוסט אפ מצד שמאל, הוא למען האמת שחקן מאד מאד מוגבל. זה לא רק ה 43% מהשדה שלו בארבעת משחקי ההפסד מול טורונטו, אחרי שמילווקי כבר הובילה 0-2. אלא אולי יותר מכך העובדה שהוא רק זרק 17 פעמים במשחק באותם ארבעה משחקים בגלל שפשוט עצרו אותו - ובכלל יאניס זורק הרבה פחות מרוב הכוכבים האחרים, ובעיקר רק זריקות "טובות". הבעיה היא שבפלייאוף לא תמיד נותנים לך זריקות טובות. ונכון שזה נראה הרבה יותר טוב מול דטרויט בסיבוב הראשון, ושאת בוסטון בשני הוא בכלל אכל בלי מלח. אבל טורונטו הראתה לעולם איך עוצרים את יאניס, והעולם גם עשה את זה בעצמו (באליפות העולם) וגם נדמה לי שימשיך לעשות את זה, ואם לא בעונה הרגילה – כי למי אכפת, אז בטח ובטח שבפלייאוף, כי שם לכולם אכפת.
מילווקי? היא כנראה עדיין תהיה בצמרת המזרח, אבל מול קבוצות ארוכות תהיה לה בעיה. טורונטו של איבקה, סיאקם וגאסול כמובן, וגם פילדלפיה של אמביד והורפורד, ואלו בדיוק הקבוצות איתן היא תצטרך להתמודד כשהכסף על השולחן.
נראה אם יאניס למד משהו.
27.7 נק' (3 בליגה), 12.5 ריב' (6 בליגה), 5.9 אס' (20 בליגה), 1.3 חט', 1.5 חס' (10 בליגה), 60% אפקטיבי!
1. אנתוני דייויס (עבר מניו אורלינס ללייקרס, ראשון גם שנה שעברה – אבל בעמדת הסנטר).
השנה דייויס מצהיר בכל מקום שהוא ישחק פאוור. הביאו לו כאמור את קאזינס, ואחר כך את האוורד בעמדת הסנטר אז אולי הוא גם יצדק. לי נראה שהוא הרבה יותר סנטר בכדורסל המודרני, אבל שיהיה. נשים אותו כאן.
ולמרות ששמתי אותו במקום הראשון, מ"מ לפני יאניס – צריך להודות על האמת – גם לאנתוני דייויס יש חסרונות והוא רחוק מלהיות שחקן מושלם. ההבדל הוא שבעוד אצל יאניס נדמה לי שהחסרונות הם מקצועיים בעיקר, הרי שאצל דייויס, ברמת הכדורסל הוא קרוב לשלמות. הוא בדיוק מה שכל מאמן ומאמן בעולם היה רוצה מהגבוה שלו. הוא באמת גבוה עם יכולות כדורסל שנושקות לאידיליה של המשחק, כשאפילו את יכולת המסירה הוא שיפר השנה. הגנה? טובה אך רחוקה משלמות, אך נדמה לי שזה קשור יותר לבעיה הראשונה מאשר לכשרון.
הבעיה השניה? מנטליות כמובן. נדמה לי שאצל דייויס הבעיה היא בעיקר בראש ובמחויבות. ובסופו של דבר, הוא שחקן שלמרות הצלחות קבוצתיות ספורדיות, בדרך כלל נכשל כשהכסף על השולחן. וגרוע מכך – השנה הוא גם סיפק לנו פארסה למופת (באדיבות קוואי של העונה הקודמת...). המציאות היא שהוא סיים בערך חצי מהקריירה שלו כבר כשחקן מוביל והוא הגיע רק פעמיים לפלייאוף, ועבר רק סיבוב אחד (אמנם פנומנלי, אבל עדיין). אז איך שחקן שכשהוא רוצה יכול בכיף לעשות 40+20 וזאת אפילו לא בעיה, לא מצליח לקחת את הקבוצות שלו רחוק יותר? כאמור, זאת בעיה מנטלית. הוא גבוה, אתלטי, חזק, זורק מעל כולם בדיוק לא נורמלי (במיוחד מחצי מרחק), יש לו יכולות אדירות הן עם הפנים לסל והן עם הגב לסל, הוא ריבאונדר נפלא, מוסר משתפר, ואחד החוסמים הטובים בליגה, ועדיין – הקבוצות שלו... יוק.
והשנה? אחרי מה שקרה באמצע השנה עם הטרייד שלעולם לא קרה עם הלייקרס, הוא (או הרופאים שלו, אבל בינינו, יותר הוא), החליט שהוא לא יכול לשחק יותר מאשר 20 דקות למשחק, וכך גם היה. הוא שיחק רק 15 מ-27 המשחקים האחרונים בעונה, כשרק פעם אחת הוא עובר את 30 הדקות. וכך, משחק אחר משחק, ערב אחר ערב, הוא קיבל 20-22 דקות, החזיר בכמעט נקודה לדקה (15-20 נקודות בדרך כלל) באחוזים נפלאים כשהוא עושה פחות או יותר את כל מה שבא לו, וחזר לשבת בעוד משחק הפסד מתקבל על הדעת של ניו אורלינס. זה היה מאד משעשע, אבל זה לא רציני. אבל אולי זה גם לא שינה לאף אחד יותר מדי, כשניו אורלינס גם כך לא היתה ממש בתמונת הפלייאוף (גם באשמת דייויס, וגם באשמת הפציעה של דייויס באמצע העונה).
בכל מקרה, דיברתי רבות על מה שהיה. אבל מה שיהיה הוא אחת הקבוצות הכי מסקרנות בליגה, ובקלות. האם זאת תהיה הקבוצה של לברון או של דייויס היא שאלה עצומה, ובעיניי אין ספק בכלל שזה צריך להיות האחרון. השאלה היא רק אם תהיה לו האינטנסיביות או הדרייב לעשות עם זה משהו.
וכשחושבים על זה, תארו לכם שלדיוויס היה את המנוע של גרין. נדמה לי שבמקרה ההיפותטי הזה, מקומו של ג'ורדן בתור גדול השחקנים בהיסטוריה היה בהחלט עומד בספק. למזלו – זה ממש לא המצב.
25.9 נק', 12 ריב', 3.9 אס', 1.6 חט', 2 חס', 33% מהשלוש, ו 54% אפקטיבי.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
