מאסטר כתב:
2007 - לברון עצמו הוכיח שאפשר להשיג יותר, כשעבר קבוצה (דטרויט) ברמה די דומה לסאן אנטוניו (הפעם היחידה בקריירה שהגיע מעל המצופה)
2014 - קצת מצחיק שבהפרש של שנה, סאן אנטוניו ה"צעירה והרעננה" עם דאנקן, מאנו ופארקר השתפרה כ"כ, והקבוצה ה"זקנה" וה"גמורה" של לברון, שרק לקחה אליפות, הלכה אחורה כ"כ.
אני לא אלך עכשיו אחורה עד כדי כך, אבל יש לי תחושה מאוד חזקה שלפני הגמר התחושות ממש לא היו גמר חד צדדי לטובת הספרס.
להגיד שהוא היה אנדרדוג מוחלט, ולבד נגד העולם, זה באמת בלתי נתפס בעיניי.
בסופו של דבר, המספרים של לברון היו טובים על הנייר, אבל מצופה ממנו להוציא יותר מהקבוצה שלצידו (ב-2 צידי המגרש).
הריצה בקליבלנד - שני אולסטארים צעירים וסגל מסייע לא רע בכלל מסביב. לפני רגע אמרת שלברון היה לבד נגד העולם במיאמי, ועכשיו יש לו סגל פחות טוב מלכתחילה? מה עם קצת עקביות?
בשורה התחתונה, לברון מקבל הנחות על רצף הגמרים מול גולדן סטייט, כמו שאף כוכב ששואף לרמה של MJ לא קיבל.
אני רוצה לראות את מייקל ג'ורדן או קובי בריאנט מגיעים לסדרה מול גולדן סטייט, עם 2 אולסטארים לצידם, מרימים דגל לבן ומובסים בקלות כזאת כי 'דוראנט שם וזה לא כוחות'.
אני לא חושב שדטרויט, שהייתה בשלב התפרקות (ללא בן וואלאס כבר ועם כריס וובר במקום זאת בכלל לא אותה הגנה) הייתה יריבה ברמה של הספארס. אבל כמו שאתה אומר, מול הפיסטונס הוא השיג יותר ממה שהיה צפוי. אז הדרישה שלך היא שעם סגל נחות הוא יפתיע 2 יריבות טובות ממנו? בגמר הקאבס השיגו מה שהכישרון שלהם היה שווה. ברור שלברון לא התעלה, אני לא טוען את זה, אבל גם זאת לא הייתה הופעה שלא תאמה את הכלים שהיו איתו.
אני לא רשמתי בשום שסן אנטוניו הייתה צעירה או השתפרה. אפילו רשמתי שבזמן אמת הערכתי בחסר את הקבוצה ההיא. דרך אגב, הספארס כן השתפרו, כי קוואיי השתפר, אבל נניח את זה. ב-2013 ההיט היו צריכים להפסיד והם ניצחו את משחק 6 ברצף התרחשויות ניסי. ב-2014 הניסים נגמרו ומה שקרה זה שהסגל, המבוגר גם ככה של מיאמי, הזדקן בעוד שנה וירד עוד יותר ביכולת. אתה יודע ירידה ביכולת של שחקנים היא לאו דווקא ליניארית ובגמר 2014 לברון קיבל מעט מאד עזרה, בעיקר מווייד. באטיה שהיה גורם הגנתי מייצב פרש וראשרד לואיס שהיה בקצה הרוטציה של 2013 הפך לשחקן משמעותי עם 22 דקות למשחק. ההיט היו פחות טובים ואולי לפני הסדרה לא כל כך הפנמנו כמה (כי הם התקשו בפלייאוף במזרח כמעט בכל שנה), אבל הגמר חשף אותם לחלוטין.
לגבי קליבלנד בוודאי שיש עקביות. אם לברון היה מפסיד בגמרים מול סן אנטוניו, אז לא הייתה עקביות. לא היה ללברון סגל פחות טוב בקליבלנד, למעשה יותר טוב מאשר מיאמי 2014 (וזאת הסיבה מדוע הוא עזב לקליבלנד, כן?), אבל מה לעשות שהיריבה הייתה הרבה יותר טובה מהספארס 2014. ואם נחלק את הווריירס לקבוצה היסטורית מעולה ב-2015, 2016 והמפלצת עם דוראנט בשנתיים הבאות, אז נראה שבגמר 2015 זה ממש לא היה לברון פלוס 2 אולסטארים פלוס סגל מסייע לא רע. זה היה לברון ללא שני האולסטארים הפצועים והסגל המסייע. החמישיה הייתה דלוודובה (שחקן ספסל), שומפארט (שחקן ספסל) , תומפסון (שחקן ספסל) ומוזגוב. הרוטציה הייתה של 7 שחקנים עם ג'י.אר סמית' וג'יימס ג'ונס בן ה-34. בגמר 2015 זה היה לברון נגד העולם, אפילו בהשוואה למיאמי 2014. בגמר 2016 זה באמת היה לברון, 2 אולסטארים וצוות מסייע. וזה נגמר בניצחון.