kfir כתב:
במילה אחת - טוב.
ואבחר להיות פחות קמצן במילים ואשתף קצת בחצי השנה המדהימה שעברתי...
כפי שכתבתי, הסרטן שהיה לי באזור הכבד ונתפס בזמן לפני 3 שנים חזר, ולמרות גילוי די מוקדם, התברר מהר מאוד שהגידול לא ניתן לניתוח בגלל מיקום, צורה וסמיכות לאיברים חיוניים.
האופציה היחידה לטיפול היתה כימו. אבל כבר אחרי שני טיפולים נסגר גם החלון הזה בגלל שהגידול גרם לזיהומים שהחלישו את הגוף לרמה מסוכנת.
בסוף אוקטובר, אחרי פרוצדורה פולשנית שהצילחה רק חלקית, וקריסה של מערכות מרכזיות בגוף, הרופאים הודיעו לנו שאין להם איך לעזור לי יותר, ושזה עניין של כמה ימים, מקסימום שבועות. הם ייעצו לעשות מהר את כל מה שצריך לפני שאני הולך. זה היה ביום חמישי.
בסוף השבוע עשיתי שיחות פרידה מכל אחד מילדיי, מזוגתי, מהוריי, מאחיי, מגרושתי (אם ילדיי) וחברים קרובים.
רגעים קשים מנשוא. המון דמעות זרמו שם עם המון אהבה, פתיחות וכנות.
המשפחה הזעיקה עורך דין שערך לי צוואה במהלך השבת.
וכל זה כשאני מאד חלש כמובן, וחלק מהזמן בהכרה חלקית בלבד בעיקר בגלל משככי הכאבים.
מה שעוד קרה במהלך הימים האלו, זה שבאופן מדהים עשיתי תהליך פנימי של הסכמה וקבלה של המוות הקרב ובא.
לא רציתי למות, לא הרגשתי שאני עומד למות, אבל כן קיבלתי את זה באופן מוחלט והודיתי וברכתי על החיים השלמים, המלאים והמרגשים שהיו לי.
כתוצאה מכך, נותרתי ללא פחד למות. ובעצם כמעט בלי פחד בכלל. מדהים כמה מקום מתפנה בנפש כשאין פחד כלל.
אנחנו מכירים את זה בתור סיסמא - לא לפחד כלל... אבל התחושה כשהייתי באמת במצב הזה היא בלתי נתפסת.
התפנה לי כל כך הרבה מקום לאהבה, התרגשות, שמחה. בעיקר
המון המון אהבה.
היא מילאה אותי פיזית. ממש התקשיתי לנשום מרוב אהבה והתרגשות ובכל פעם הייתי עוצר כדי להכניס אויר לחזה ולפנות מקום לעוד רגש.
כל ביקור, כל שיחה, כל מסר טקסטואלי שהקריאו לי מהטלפון (לא הייתי מסוגל לתפעל את הטלפון לבד) הציף אותי באהבה גדולה וממש הרים אותי...
ההחלטה לכתוב את הפוסט בפייסבוק (אותו הכתבתי לחבר שהקליד עבורי) התבררה כדרמטית עבורי בלי שהתכוונתי.
לא הצלחתי לישון הרבה, ובכל הפסקת שינה החברים והמשפחה פשוט הקריאו לי לבקשתי חלק ממאות התגובות לפוסט שלי, ובכל פעם הרגשתי פיזית איך הגוף מתמלא באהבה והודיה.
זה היה מטורף.
ככה עבר עוד יום ועוד יום, מלא ביקורים מרגשים, והמון אהבה. במקום להמשיך להתדרדר המצב שלי התייצב, ולאחר כמה ימים הוחלט להעביר אותי להוספיס שיבא כדי שלא אתפוס מיטה במחלקה הכירורגית...
לכולם היה ברור שלהוספיס עוברים כדי למות, אבל אני לרגע לא הרגשתי ככה.
אחרי כמה ימים בהוספיס המצב הפיזי שלי החל להשתפר.
בכל יום הצלחתי לראות ממש הבדל מהיום שלפניו, התחלתי קצת ללכת, הצלחתי לאכול ועוד ועוד.
ההוספיס הוא מקום בלתי נתפס. צוות מיומן של אנשים יקרים ואמיצים, חדר אישי מרווח שפונה לדשא וגן פורח עם עצים ובריכת דגי זהב, טלויזיה שבה ג'ון היגינס מפסיד לשמחתי ברצף בגמרים, אבל בחדרים שסביבי בכל כמה ימים מתחלפים הדיירים...
בשלב מסוים הרגשתי כמו האנשים ההזויים שנוסעים נגד כיוון התנועה בכביש המהיר. כולם סביבי מתים ואני רק הולך ומתחזק.
לכל אורך 3 השבועות בכירורגית ו-5 השבועות בהוספיס, המשפחה והחברים לא השאירו אותי רגע לבד, כולל תורנות שינה איתי בלילות. הרגשתי אהוב ומבורך לכל אורך הדרך.
כשהשתחררתי הביתה, אחת האחיות שעובדת שם כבר 15 שנה אמרה לי שאני החמישי שיוצא משם הביתה ולא לקבר...
המעבר הביתה הקפיץ אותי עוד למעלה. התחלתי לטייל בטבע ככל יכולתי בכל פעם עם פרטנרים אחרים. ובהדרגה חזרתי לתפקוד מלא לחלוטין. המון מפגשים, טיולים וזמן איכות עם הילדים, שעברו טראומה לא קטנה...
בדיקת סי.טי. שביצעתי הראתה שהגידול נעצר ואף הצטמצם מעט. מאז תחילת מרץ אני ברצף טיפולים כימותרפיים בתקווה שיסייעו לצמצם אותו עוד יותר.
אז מבחינה רפואית אני מוגדר כסוג של נס, אני מרגיש טוב ובריא ומתכוון לחיות עוד הרבה ולשים את הדגש בחיים על הדברים החשובים באמת...
וואו.
הודעה חזקה מאוד.
רק בריאות בהמשך!
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
