אז בחלוקת שלוש העמדות החדשה שלי (שבטח תהיה רק השנה, לאור הפידבק) אנחנו במקום שהוא נישט אהין ונישט אהייר. כלומר, לא גארדים קטנים ומובהקים, לא אנשים שמשחקים את רוב זמנים בעמדת הסנטר, אלא כל מי שבאמצע. כל מי שכשהוא משחק, חייב שישחק איתו גם איש אחד (לפחות) גדול יותר, וגם איש אחד (לפחות) קטן יותר. או במילים אחרות - רוב הליגה.
מה זה אומר? זה לא אומר שכולם דומים, ברור שאם טוביאס האריס לצורך העניין ישחק לצד בוקר, הוא יהיה השחקן הפנימי יותר - אבל זה כן אומר שבקונסטולציה מסוימת כל אחד מהשחקנים האלה יכול לשחק לפחות עם שני שחקנים גבוהים ופיזיים יותר, או עם שני שחקנים נמוכים יותר ופיזיים פחות, באותה חמישיה. זה אומר שמאמן יכול להשאיר את אותם ארבעה שחקנים, ולמשל להחליף את קליי תומפסון בקווין דוראנט לצורך העניין או את.. .פרנץ וגנר בג'יימס הארדן, ואף אחד לא ירים גבה, אלא פשוט יסדרו את ארבעת השחקנים האחרים במגרש קצת אחרת.
אך למרות שמדובר בחלק גדול מאד מהליגה, אני חייב לומר שעמדת האמצע הזאת לא עמוקה יותר באופן הכרחי מעמדת הקומבו גארד אותה סקרתי קודם.
כמה אנשים היותר שנויים במחלוקת - קודם כל, לברון. תתפלאו אבל לפי בסקטבול רפרנס, האיש שיחק לא פחות מ 50% מהזמן שנה שעברה בעמדת הסנטר, ועדיין, הוא לא שם בדרך כלל, ונראה לי היה לא הוגן לשים אותו שם השנה (למרות שממש דגדג לי). או במילים אחרות - הוא יהיה בדירוג הזה.
הפוך לעומת זאת הוא יאניס שאמנם משחק הרבה בהרכבים בהם הוא רק השחקן לצד הסנטר (פורטיס או לופז), אבל בסופו של דבר, הוא גם משחק לא מעט כגבוה המרכזי (34% שנה שעברה) ועל כן, הוא דווקא כן נמצא בעמדה ההיא.
כאמור, בכתבה הקודמת, חבר'ה כמו דונצ'יץ', קאנינגהם והארדן, שלפחות בצד ההגנתי צריכים שישחק לידם מישהו נמוך ומהיר יותר - נמצאים כאן. אבל אכן זה אומר שיש כאן קצוות, אולי בקצה ה"גארדי" של עמדת האמצע נמצאים אותם לוקה, ג'יימס וקייד, ובקצה ה"גבוה" נמצאים חבר'ה כמו דוראנט, סקוטי בארנס, ברנדון אינגרם, טוביאס האריס ומרקוס מוריס. זאת הסקאלה המדוברת כאן, וכן, אני יודע שיש הבדל גדול בין הבארנסים לבין ההארדנים, אבל ככה זה.
נתחיל בראויים לאזכור, ויש רבים:
החוזרים מפציעה: בראש ובראשונה
קוואי. סביר להניח שהוא ידורג גבוה כאן, אבל לכו תדעו. בכל זאת כבר פספס שתי עונות בגלל פציעה, ובאופן כללי קצת הד-קייס. בשנית ובשניה -
מייקל פורטר ג'וניור, שהוא כנראה מה שקווין דוראנט היה נראה לו הוא היה קצת פחות מוכשר. ובטח שאפשר גם להזכיר את
גורדון היוורד, למרות שימיו היפים מאחוריו. ועם זאת, בואקום של שארלוט בלי ברידג'ס שבטח כבר לא ישחק כדורסל, ואם יהיה בריא, זה לא רע.
העוד לא מוכחים מספיק:
הרב ג'ונס של ממפיס נתן הגנה שאין דברים כאלה. קוואי בשיאו. אבל יש לו עוד דרך להוכיח, בטח בהתקפה.
סדיק ביי עם גרף שיפור נאה, אבל בואו, כולה דטרויט. ואולי גם
גרנט ווליאמס שבמשחק פלייאוף אחד קלע מיליון שלשות ובשאר משחקי הפלייאוף נתן הגנה טובה כשהוא עמוק עמוק ברוטציה של הפיינליסטית.
ואלו שמוכחים שכמעט אבל לא:
באדי הילד (בן 30!!, 15.5 נק' למשחק, אינדיאנה),
מאליק מונק (24, 14, סקרמנטו),
KCP . (בן 29, 13, דנבר),
נורמן פאוול (29, 19!, קליפרס),
דילון ברוקס (27, 18.5, ממפיס),
מרקוס מוריס (33, 15.5, קליפרס),
קוזמה (27, 17, וושינגטון),
ארון גורדון (27, 15, דנבר),
בוגדן בוגדנוביץ' (בן 30 כבר הילד, 15, אטלנטה),
הריסון בארנס (30, 16.5, סקרמנטו),
ג'יי קראודר (32, 9.5, פניקס) ו
מלו (38, 13, אין קבוצה. אבל אני לא יכול לא להזכיר שחקן שאני אוהב תמיד)
ועוד שניים שכמעט נכנסו אבל לא, הם
ג'רמי גרנט (28, 19 פורטלנד) וממש על הקשקש גם
אוג'י אנונובי (25, 17, טורונטו)
יאללה, לרשימה.
25.
קאריס לוורט - שחקן של פעם. לא באמת אוהב לזרוק מהשלוש (אבל צריך מדי פעם, וקולע בשלושים וקצת אחוז), אבל מנצל גוף ארוך וקראפטינס לקלוע סלים. אין הרבה כאלה היום (וויל בארטון?) אבל תמיד טוב שיש מעט. בחור פציע יחסית, שבדרך כלל משחק רק 40-50 משחקים בעונה, וצריך להיות האיש באמצע בין הגבוהים המוכשרים של הקאבס (מובלי, אלן) לגארדים המוכשרים שלה (גארלנד, מיצ'ל). מגיע עם 17 נקודות ו 4.5 אס' למשחק
24.
גארי טרנט - יחד עם אנונובי שהוצא מהרשימה ברגע האחרון, טרנט הוא אחד משלושת הסווינגמנים-פורוורדים קטנים הטובים מאד של הקבוצה הנחמדה של טורונטו וכנראה הסקורר הטוב מביניהם (בינתיים) עם שלוש שלשות למשחק בשלושים ושמונה אחוזים ו -18 נקודות למשחק בסך הכל, כשגם הוא כמו אנונבי לפניו, חוטף די מצטיין (1.7 חטיפות) גם אם לא שחקן הגנה באותה רמה (אבל בהחלט בעל משמעת הגנתית קבוצתית סבירה ומעלה). נדמה לי שיש עוד מקום להשתפר ביכולת ההתקפית שלו אבל כבר כעת ברור שמדובר בסקורר רציני בקבוצה עם יומרות.
23.
פרנץ ווגנר - נחזור אל האפסייד ונדבר על האיש שהוביל את נבחרת גרמניה וגם נתן יופי של ניצוצות לצד אחיו באחת הקבוצות הגרועות בליגה - אורלנדו, והשנה ישחק שם גם לצד הבחירה מס' 1 בדראפט שאולי ואולי לא ידרוך על האצבעות שלו (פאולו בנקרו). באורלנדו הוא הראה פחות או יותר את מה שקיוו לראות מאבדיה. יכולת גם ליצור לעצמו מכדרור (אפילו בקואסט טו קואסט) וגם לסיים ופלואידיות ברורה בהתקפה שאפילו מזכירה גלינרי צעיר. יש לו עוד מה ללמוד כמובן, ואין ספק שהוא בוסרי, אבל באותה מידה אין ספק שהוא טוב מאחיו ומ… אבדיה. 15.2 נק', 4.5 ריב' בשנה האחרונה. ואם הוא ישתלב עם בנצ'רו, אני חושב שלכל הפחות יהיה כיף לצפות בקבוצה הזאת.
22.
מיקל ברידג'ס - ורגע לפני שנדבר על מיקל, נדבר על הברידג'ס השני שנבחר באותו דראפט. מיילס. שחקן שנתן עונת קריירה בעונה האחרונה והיה דסטינד פור גרייטנס ובוודאי שהיה דוחק את לברט מחוץ לרשימה, עד שגילו שהוא מרביץ לאשתו, וכנראה לא ישחק יותר בקריירה. עבור לברידג'ס מיקל שהיה חלק אינטגרלי מהקבוצה של פניקס שניצחה יותר משישים משחקים בעונה האחרונה, ולמרות שבהתקפה אין מילים רעות לומר עליו (14 נק', ובעיקר 60% אפקטיבי, שאומר בעיקר שהוא מאד אפקטיבי) - מה שהוא באמת נותן זה את אחד משחקני ההגנה הטובים בעמדות הסווינג, שבניגוד לברידג'ס השני שחונק נשים, הוא מעדיף לחנוק שחקנים בהגנה, ועושה את זה אדיר
21.
אר.ג'יי בארט - אנחנו כבר קופצים כאן משחקן שהוא לגמרי רול פלייר (גם אם מעולה כמו ברידג'ס) לשחקן שהוא אולי סטאר, גם אם בינתיים בקבוצה חלשה מאד. בארט, הבן של, הוא גארד גדול ועדיין צעיר שמראה גרף שיפור מרשים משנה לשנה, ונטל את המושכות של הניקס בשנה האחרונה מג'וליוס רנדל (בעונה מזעזעת עבור הביג-מן). השנה הוא ישחק לצד גארד סביר מאד נוסף (ג'יילן ברנסון שדורג בין 25 הגדולים ברשימה הקודמת), אבל בארט הוא האיש שצריך להיות הכוכב. הוא לא יהיה הדונצ'יץ' של ברנסון, אבל הוא כן צריך למצב את עצמו בגילו כשחקן החשוב ביותר בקבוצה הלא משהו הזאת - ואולי להוות בסיס למשהו בעתיד. 20 נק', 6 ריב' ו-3 אס' היו המספרים שלו שנה שעברה, כשהחולשה העיקרית שלו היא סיום בחדירות.
20.
קייד קאנינגהם - הבחירה מס' 1 של הפיסטונס, פתח את העונה עם 1-21 מהשלוש, סיים אותה עם 1-13 מהשלוש, ואיכשהו בכל זאת קלע 32% עונתי. בהחלט אופטימי. קאנינגהם הוא התשובה האמריקאית ללוקה דונצ'יץ', פוינט גארד גבוה וחזק אך לא אתלטי במיוחד שעושה נקודות בגלל סקיל. אז דונצ'יץ' הוא עדיין לא (ולטעמי גם לעולם לא יהיה, לוקה ברמה אחרת לגמרי בעיניי) אבל כל עוד קנינגהם ייצב את הקליעה מהשלוש לאיזור ה 35-37 אחוז, וכל עוד הוא ימשיך להיות סקילד מספיק לעשות סלים ואסיסטים, יש לו מקום של ממש בצמרת הליגה. מה גם, שאם יש משהו אחד בו הוא כבר היום טוב יותר מלוקה, הוא בכך שהוא נראה שיתופי יותר ופחות צריך את ההחזקה בכדור מהסלובני, ובזה ארה"ב תנוחם. אני מצפה שהוא ישפר ב 20% את המספרים שלו השנה שעמדו על 17.5 נק', 5.5 ריב' ואס'.
19.
בויאן בוגדנוביץ', ואם מדברים על שחקן לא אתלטי אבל מאד חזק שעושה את הסלים שלו בגלל יכולת סקיל גבוהה (ולאו דווקא דיוק) אז בויאן בוגדן הוא אחד מאבות הטיפוס. כבר לא צעיר במיוחד (33) אבל סקורר בכל רמ"ח אבריו שכבר 4 עונות קולע 18+ למשחק, והשנה כנראה יקלע 22 או משהו כזה, בהינתן הוואקום המוחלט והטנקינג שיוטה מתכוונת לעשות (אלא אם הוא ייפצע, או שיוטה תלך עד הסוף עם הטנקינג ותחליט להושיב אותו לאיזה חצי עונה, מה שבהחלט יתכן). יותר מכמעט כל שחקן אחר ברשימה הזאת, בוגדנוביץ' הוא מה שהרבה אירופאים היו תמיד - אנשים שיודעים לשים את העור בסל, אבל לא בהכרח הרבה יותר מזה. (18 נק', 38% מהשלוש, 55% אפקטיבי. קצת ריבאונדים, עוד יותר קצת אסיסטים).
18.
טוביאס האריס - אני לא בטוח אם במיקום הזה צריך להציב שחקנים מובילים, אלפא (נניח אר.ג'יי בארט) או משלימים, אבל אם אני חייב לשים שחקנים משלימים שממש לא יכולים להוביל כי הם נטולי אופי, אז לפחות שיהיו שחקנים משלימים עם שלמות טכנית, וטוביאס האריס הוא כזה. מהחזקים שבשחקני הליגה, ובעיניי גם מהאלגנטיים שבהם. נדמה לי שבגיל 30 ואחרי איזה עשור, כבר מוכח לגמרי שהוא הרבה יותר משלים מאשר מוביל, ובפלייאוף בדרך כלל הוא נותן תפוקות פחות טובות מבעונה הרגילה ועדיין ה 3-4 הקלאסי הזה תמיד יהיה שחקן מס' 2-3 קלאסי לכל קונטנדרית בעולם. אם רק יהיה מי שיוביל את אותה קונטנדרית לאליפות. (אמביד, אני מסתכל עליך). 17 נק', 7 ריב', 3.5 אס'.
17.
סקוטי בארנס - השלישי והאחרון לבית טורונטו, גם היה הרוקי הטוב ביותר בעונה החולפת, ומהמבטיחים בהם. ילד בן 20 שנראה לגמרי כמו מבוגר אחראי שיכול וצריך לקחת את המושכות בידיים מסיאקם מתישהו. אמנם יש לו עוד מה לשפר (30 אחוז מהשלוש), אבל אתלטיות, כוח והבנת משחק כבר יש שם וגם בהגנה הוא משחק עם הגדולים ביותר. טורונטו לדעתי השנה תהיה פשוט אחלה קבוצה (למען האמת, היא הכי תלויה באם ון וליט יחזור לשיאו, למרות שאני קצת סקפטי). סיאקם בכל מקרה אמור להיות בשיאו, ובארנס כפי שכתבתי על קנינגהם אמור להשתפר בעוד עשרים אחוז, ועבורו - זה המון (15, 7.5 ריב', 3.5 אס')
16.
דזמונד ביין - האמת, יש מצב שמגיע לו אפילו קצת יותר. בכל זאת הוא מיצב את עצמו כשחקן מס' 2 בקבוצה טופ 5 בנ.ב.א, הוא עושה את זה בשני צדי המגרש. הוא מאד מזכיר את מיץ' ריצ'מונד, הוא קלעי מצוין, הוא שומר טוב, הוא בנוי נהדר והוא צעיר מאד, ובכל זאת דירגתי אותו רק כאן כי א. אני קצת חלושעס יחסית לכל שאר השמות המפורסמים הרבה יותר שהולכים לעטר את הרשימה מכאן והלאה, ב. כי הפלייאוף שלו היה לא טוב כשבהפסד מול הווריורס הוא קלע 14 נקודות בלבד. זה לא אומר שהוא לא ילמד, וסביר להניח שהוא אכן ילמד, כפי שסביר להניח שדירגתי אותו נמוך מדי, ועדיין - הוא המדורג הכי גבוה מאלו שאינם החשודים המידיים כאן. 18 נק' אשתקד למשחק, 4.5 ריב', 44% מהשלוש, 56% אפקטיבי . זה הכל יופי.
15.
ג'יימס הארדן - והנה, החשוד המיידי מס' 1. כבר חמש שנים שמראים לנו בקיץ זוויות בהן הוא נראה רזה ושרירי וזוויות בהן הוא נראה שמן. אבל בסופו של דבר, מה שמגלה את האמת זה מה שקורה על המגרש ושם כבר לפחות שנתיים הוא נראה כבד. מה גם, שהשנה יורדים לו נקודות בגלל שאם באופציה עסקינן, הרי שקבוצה שתרצה לרכוש את האופציה שנקראת "ג'יימס הארדן" צריכה לחשוב שיש מצב שהוא בכלל ישבות איטלקית לפני שהוא ירצה לשחק שם. עכשיו, זה לא אומר שאחרי עונה שהיתה לא רחוקה בכלל מעונת טריפל דאבל הוא לא עדיין שחקן מצוין (22 נק', 10 אס', 8 ריב' בקירוב) ועדיין, הוא זז ליותר מדי מקומות, הקליעה שלו מתחילה להיות חשודה (33% מהשלוש, ופחות מ 50% אפקטיבי), ובפלייאוף הוא לא באמת עזר לאמביד לעבור יותר מדי סיבובים ובכלל נראה לא טוב גם קצת מול טורונטו, ובעיקר מול מיאמי. מה גם שממה שראיתי מפילי, יש לו בעיה אמיתית לשחק ביחד עם אמביד על אותו מגרש, והם טובים יותר כשהשני בספסל. כך או כך, המקום בהחלט נמוך בשביל מי שהיה במשך שנים הסקנד גארד הטוב בליגה, אבל היי - ווסטברוק היה רק לפני כמה שנים ה MVP ותראו איפה הוא היום.
14.
קליי תומפסון - ורק קצת יותר גבוה מהארדן נמצא מי שבעשור האחרון היה בקונצנזוס לסקנד גארד מס' 2 בליגה (כלומר, סגנו של הארדן) שחזר אחרי שנתיים וחצי של פציעות לאליפות היסטורית ורביעית במספר עם הווריורס. עכשיו, כן, הוא לא אותו שחקן הגנה מדהים שהוא היה פעם, במיוחד על גארדים קטנים, וההימור שלי הוא שהוא כבר לעולם לא יהיה, ושבמקום לצוות אותו בהגנה על אנשים מהרשימה הראשונה, צריך לצוות אותו בהגנה בעיקר על אנשים מהרשימה הנוכחית. כשהוא חזר הוא גם הכריח לא מעט זריקות בלא מעט משחקים ועדיין 20 נקודות עם 39% מהשלוש ו 52% אפקטיבי זה לא רע למישהו ש "מכריח". אני חושב שהקיץ הזה יהיה די חשוב עבורו, הוא צריך לחזור וללמוד גם איך להשתלב באמת בהתקפה הקלאסית של הווריורס, גם ללמוד איך לשחק עם ג'ורדן פול (שזה לא אמור להיות כל כך קשה, מדובר בבייבי קרי), וגם לחזק לעצמו שוב את ההגנה. אבל בגיל 32, נדמה לי שהוא אמור להצליח. אבל בגלל שזה ספק, הוא נמצא רק במקום הזה.
13.
ברנדון אינגרם - נתחיל בהתחלה. האיש היה השחקן המרכזי של קבוצה שאמנם ניצחה רק 36 נצחונות בעונה האחרונה אבל הגיעה לפלייאוף, והפעם האחרונה ששחקן הביא את הקבוצה המחורבנת הזאת (נו, הפלקינס) לפלייאוף ולאותו מקום שמיני פחות או יותר, קראו לו - אנתוני דייויס. אז גם לאינגרם מגיע. דוראנט הוא לא בדיוק כי הוא לא קלעי שלשות ברמה הכי גבוהה, אבל הוא כן קלעי חצי מרחק מהטובים שיש וכן חודר מהיר לסל עם הגפיים הארוכות והדוראנטיות (כמעט) שלו. מי ייקח את המושכות בינו לבין ציון? ברור שהשני, כלומר, אם הוא יהיה בריא, כלומר סביר להניח שלא ממש. אבל אני דווקא חושב שהפל'ס היא קבוצת עתיד שבהחלט צריכה לראות את עצמה בפלייאוף בשנים הקרובות, וכרגע לפחות אינגרם הוא השחקן הכי טוב שלה. 22.5 נק', 6 ריב', 5.5 אס', ובעיקר יכולת ממש טובה ליצור לעצמו מצבים, גם אם לפעמים קשים.
12.
אנדרו וויגינס - כן, כן, הקנדי המושמץ הוא שחקן חשוב יותר כרגע מאשר קליי תומפסון באלופה. בעיקר בגלל שהוא אמנם לא חור בהתקפה, אבל הוא הפך להיות שחקן הגנה שאין דברים כאלה, וכרגע (עם כל הכבוד לדריימונד), גם שחקן ההגנה הטוב ביותר של הקבוצה, וכזה שההגנה שלו על טייטום בסדרת הגמר היתה אחת מהסיבות המרכזיות להכרעת סדרת הגמר. בהתקפה, הוא… מעניין, לכאורה ההתקפה שלו מאד שבלונית ו"יורמית" (כן, זו המילה הכי טובה לתאר אותה). רק שפעם או פעמיים במשחק הוא איכשהו מזכיר לכולם שהוא אתלט על. הוא עדיין לא קלעי טוב ברבעים הרביעיים, אבל זה לא סוף העולם כי יש לקבוצה מספיק אחרים שהם כן - וכאמור, לא על זה הטיקט שלו כרגע. הטיקט שלו כרגע הוא על הגנת ברזל, ויש עוד מצב שאחד מבחירות הדראפט הראשונות המושמצות מכולן יסיים את הקריירה כשחקן ממש ממש לא רע. אחרי הכל, הוא כבר אולסטאר וכבר אלוף. (17 נק', 4.5 ריב', 39 אחוז מהשלוש, 54 אחוז אפקטיבי. הגנה, הגנה, הגנה).
11
. קריס מידלטון - נפצע בתחילת הפלייאוף ואז מילווקי הפסידה. זאת האמת, והתחושה שלי היא שאכן איתו, מילווקי היתה עושה גמר שני ברציפות (ואולי גם אליפות, יתרון הגודל שלהם על הווריורס הוא עצום). אבל כאמור, נפצע אז לא. נמצא פחות או יותר בשיאו הפיזי, סמול פורוורד גדול שקולע באחוזים מצוינים (רק 37.5% מהשלוש שנה שעברה, אבל הוא בדרך כלל קולע באיזור ה 40 אז אני לא דואג), מוסר מצוין שבהחלט תורם הרבה לניהול המשחק של הקבוצה האינטליגנטית של הבאקס (שהרי גם יאניס וכמובן הולידיי אוהבים מאד למסור), חזק מספיק מול רוב השומרים בשביל לחדור, ותמיד יודע לקלוע. אישית, אני מהמר שמילווקי כן יגיעו לגמר השנה, כמובן - בהנחת בריאות, גם של מידלטון. (20 נק', 5.5 ריב', 5.5 אס').
10.
אנתוני אדוארדס - אתלט על (אבל ממש) עם כוח של שור וחיוך של שאקיל - כל הדברים האלה כבר מבטיחים רבות. סוף סוף יש לנו אשכרה כוכב בפוטנציה עם אופי (לכאורה) - אופי אותו הוא גם הראה כשגילם את דמות הנמסיס בסרטו האחרון של אדם סנדלר. אישית, אני כבר בעדו רק בגלל הסיבות האלה. הוא עדיין חסר הבנת משחק ברמה הכי גבוהה וסובל מחוסר יציבות מסוים (למרות שהייתי בצ'ייס כשהוא המטיר עליהם איזה 45 נקודות השנה) אבל כל עוד הוא לא מוכיח אחרת, אני חושב שתהיה לו קריירה אדירה (ואולי גם קצת פחות הומפובית, בכל זאת...). שנה שעברה הוא הביא יחד עם קא"ט את מינסוטה לפלייאוף, והשנה הוא יהיה גארד חזק בקבוצה של ענקים (יחד עם גובר) והמוציא לפועל העיקרי. 21 נק', 5 ריב', 4 אס', 1.5 חטיפות ו 53% אפקטיבי.
9.
דמאר דרוזן - המכירים אותי כבר יודעים שיש מסורתית שחקנים שאני אוהב (נראה לי שאנט, מקום אחד למעלה הוא כזה) ושחקנים שלא. את דרוזן אני ממש ממש אוהב, בעיקר כי הוא השחקן הכי דומה אסתטית לשחקן האסתטי מכולם - קובי ברייאנט. חוץ מזה, שגם סיפור הדיכאון שלו עושה לי את זה. אף אחד לא חשב שהוא יהיה השחקן העיקרי של שיקגו, אחרי שבסן אנטוניו הוא היה קצת פחות טוב מאשר בטורונטו, ועם זאת - הוא, לא ווצ'ביץ' ולא לאווין - אכן היה השחקן העיקרי של שיקגו, גם אם בפלייאוף הוא נתן משחק אחד מעולה וכמה וכמה משחקים רעים. אין שלשה ולעולם לא תהיה לו, אבל כל עוד הוא קובי של הדור הנוכחי, זה בסדר. מה שכן, הוא כבר לא כל כך צעיר בכלל. השנה בגיל 32 הוא קלע 28 נק', עם 5 ריב' ו 5 אס' בקבוצה מפתיעה יחסית של שיקגו, ואפילו נתן את מספרי השלשות הטובים בקריירה שלו (35 אחוז, אבל זה רק 0.7 שלשות במשחק). מה שכן, אני די אתפלא אם זה יחזור על עצמו השנה, שיקגו לא ממש רפרשה את עצמה.
8.
לברון ג'יימס - כל שנה אני מדרג אותו קצת נמוך יותר וכל שנה אומרים לי שלא, ומה פתאום וכבר שנתיים הוא מוכיח לי שצדקתי לגמרי. יאללה, האיש משחק על בדיוק חצי מגרש ולא הצליח להביא קבוצה עמוסה בכוכבים (ובואו, זה לא שווסטברוק היה על המגרש בכל דקה ודקה) לפלייאוף או אפילו לפליי-אין. לברון של היום לא שווה יותר מהמקום השמיני ברשימה הזאת, גם אם הוא עדיין עושה נקודות בקלות מרשימה (מקום 2 בטבלת הסלים שזה כן מרשים למדי) ועם אחוזים מטריפים אבל הוא מנסה לשמור אפילו פחות מאשר ג'יימס הארדן ביום רע במיוחד. תכל'ס, יש לו עוד שתי סיבות להישאר בליגה - לעקוף את ג'באר (ואולי גם לקלוע 40,000) ולשחק עם הבן שלו. אליפויות? פחחח. הגנה? פחחחחח. השנה אני בטח אראה אותו פה ושם בלוס אנג'לס, יהיו קטעים, כמו שתמיד איתו. (30, 8, 6, 3 שלשות למשחק ב 37%, 59 אחוז אפקטיבי…. פחחח)
7.
ג'יילן בראון - את הדירוג סידרתי כך ששמתי את לברון מיד אחרי שבעת השחקנים שאני חושב שהם השמנת של השמנת של העמדה, ומיד לפני השחקנים שהם קצת פחות - או במילים אחרות, אני חושב שההפרש בין שבעת הראשונים כאן לא גדול, אבל ככזה ג'יילן בראון טיפה פחות טוב מהאחרים, אולי בגלל שהוא לפעמים אנמי מדי ולא מנסה. אולי בגלל שהכדרור שלו אמנם השתפר מאד מאד מאז עונת הרוקי ,אבל הוא עדיין לא ברמה הכי גבוהה, אולי בגלל שהיו לו כמה משחקי נפל בפלייאוף (אבל למי לא היו?) ואולי בגלל שנוח לו לגרום לאנשים לחשוב שטייטום הוא השחקן המרכזי של בוסטון. כך או כך, בין האקספלוסיביות ההתקפית, (23.6 נק', ב 54% אפקטיבי) ההגנה המעולה תמיד, ויכולת אול אראונד סבירה (6 ריב', 3.5 אס') בקבוצה שעשתה גמר - אין ספק שהוא שייך לצמרת המאד גבוהה של הרשימה הזאת. וכן, לפני שתשאלו, ברור שאני לוקח לקבוצה שלי את בראון פני לברון.
6.
פול ג'ורג' - המדהים לגבי ג'ורג', בעיניי אחד השחקנים עם המשחק הכי אסתטי בעולם, הוא שגם אחרי כל הפציעות ובגיל לא צעיר ,הוא עדיין משפר אלמנטים במשחק. הוא תמיד היה קלעי כמעט אבסולוטי (ויעידו אחוזי העונשין, אם כי 35% מהשלוש בעונה האחרונה זה הכי נמוך שלו, ובהפרש), אבל הוא הפך להיות חודר טוב יותר משהיה בגיל צעיר יותר, ומוסר טוב יותר (5.7 אס' בעונה האחרונה). תמיד יהיו שאלות לגבי הווינריות שלו, ונדמה שהווינריות שלו אכן עבדה טוב יותר לפני כמעט עשור באינדיאנה מאשר בגילו היום, אבל בניגוד לבראון במקום השביעי למשל, פול ג'ורג' הוא לא רק סטאר, הוא גם משחק כמו אחד כזה. הקליפרס רוצים אותו בריא השנה (אחרי 31 משחקים בשנה שעברה), והם רוצים אותו בריא לצד קוואי (אחרי 0 משחקים בשנה האחרונה), ואלו סימני שאלה גדולים, אבל מבחינתי הקליפרס היא לגמרי בטופ 6-7 קבוצות בנ.ב.א שיכולות לראות את עצמן כקונטנדריות, אם הכל יסתדר. כמובן שהדגש הוא על אם (24.5 נק', 7 ריב', 2.2 חטיפות). וכן, לפני שתשאלו, ברור שאני לוקח לקבוצה שלי את פיג'י 13 לפני לברון.
5.
ג'ימי באטלר - יש בצמרת הרשימה כמה שחקנים שמשחקים על טיקטים קצת דומים. מהצד האחד, פול ג'ורג' או טייטום - הנסיכים האלגנטיים. ומהצד השני, האנשים שעשו את זה דרך עבודה קשה קשה קשה, כמו ג'יילן בראון ,וכן, כמו ג'ימי באטלר - בלי שום ספק אחד הסיפורים היותר מרגשים שהנ.ב.א סיפק לנו אי פעם, אבל גם איש קשוח שלא מסתדר בכל מקום. את מיאמי הוא הפך באופן מובהק לא רק לקבוצה שלו אלא גם לקבוצת צמרת של ממש (מקום ראשון בעונה הסדירה שנה שעברה במזרח). ולפעמים, כל הכעס הצבור הזה אצלו יוצא והוא מתפוצץ וקולע 47 נקודות עם כמעט טריפל דאבל במשחק 6 מול בוסטון, 41 נקודות, כשהוא לא רחוק מ 5X5 במשחק הראשון מול אותה בוסטון או 4 שלשות ו 45 נקודות במשחק 2 מול אטלנטה, ולפעמים הכשרון המוגבל שלו (בכל זאת שחקן של 25% מהשלוש) או האנמיות שלו כשלא כולם מסתדרים על פי ציוויו, הם אלו שנותנים את הטון, והוא קולע רק 9 נקודות בממוצע בכל אחד מהמשחקים 3-5 מול בוסטון. ועדיין, הוא שחקן מרגש בעידן בו יש פחות ופחות כאלו. (21.5 נק', 6 ריב', 5.5 אס'). וכן, לפני שתשאלו וכו' וגו'.
4.
דווין בוקר - כשמדברים על פניקס ועל מה שהיא עושה בשלוש השנים האחרונות, מדברים תמיד על כריס פול, ובמידה מסוימת של צדק. הוא הגיע והפך את הקבוצה. אבל זה לא משנה את העובדה שהשחקן הכי טוב בפניקס, ולדעתי בהפרש (עם כל הכבוד לפול הזקן) הוא דווין בוקר. שהרי זאת לא אשמתו שאין לו ממש כריזמה. הבחור הוא סקורר. השוו אותו בתחילת הקריירה לקליי, ויש בזה משהו, כלומר - קליי הוא קלעי שלשות טוב ולא במעט ממה שבוקר אי פעם יהיה, אבל לשניהם יש יכולת קלילה כזאת לצבור נקודות למרות שהם לא חתוליים במיוחד, חזקים במיוחד או אתלטים מדי. הם פשוט חכמים מאד, יודעים לקרוא מצבים, ויודעים איך לעשות סלים מהמצבים האלה. בוקר, כבר חמש שנים ברציפות, קולע יותר מאשר 25 למשחק (השנה 26.
, ביותר מחמישים אחוז אפקטיבי (השנה 53%), מוסר יופי (השנה עם 5 אסיסטים), קולע יפה מהשלוש, גם אם הוא לא קליי (השנה 2.7 שלשות ב 38%), ובעיקר מצליח לעשות סלים כשאף אחד אחר לא מצליח לעשות בפניקס - הקבוצה שסיימה במקום הראשון את הליגה בעונה האחרונה.
אציין, כי אני אישית מנבא נפילה חופשית לפניקס. אני חושב שבאיזשהו שלב פול יהיה יותר פצוע מאשר בריא, כפי שהוא היה רוב הקריירה שלו, ואני חושב שהפיאסקו של משחק 7 האחרון מצד אחד, והפיאסקו עם אייטון מהצד השני הולך לפגוע בהם חזק. אבל בוקר הסטואי תמיד, הוא כנראה האחרון שייפגע מזה.
3.
קווין דוראנט - נו, שיהיה המקום השלישי לקאפקייק. השחקן האחד בליגה שאני אוהב אפילו פחות מאשר את לברון. וזה נכון שאם מסתכלים על מספרי העונה הרגילה האחרונה (30 נק', 7.5 ריב', 6.5 אס', 57% אפקטיבי, ואפילו הגנה סבירה - מספרים ששווים MVP, נראה שהוא שווה לפחות מקום אחד גבוה יותר, אבל כשמשקללים את הנתונים הבאים, נוח לי לשים אותו במקום השלישי בלבד (א) הפלייאוף שלו היה לא טוב. נקודה, כשלמרות 39 נקודות במשחק 4, הוא הובס 0-4 על ידי הפיינליסטית שבדרך, כשהוא קולע 13-41 מהשדה בשני המשחקים הראשונים, ורק 16 נקודות במשחק השלישי, ובעיקר נראה פחות טוב מאשר ג'ייסון טייטום (ב) כל הסיפור שלו הקיץ , כן טרייד, לא טרייד. הסיכוי שהוא בכלל ידפוק שביתה איטלקית, וסתם האטיטיוד שלו . בסופו של דבר הוא כבר שלוש שנים מקבל הרבה כסף מברוקלין, ועדיין לא עשה איתה כלום, ואיכשהו יש לי תחושה שהוא גם לעולם לא יעשה.
2.
ג'ייסון טייטום הוא מס' 2 אצלי, וכאמור, ההפרשים קטנים. אני יודע שיש כאלה שמעדיפים את ג'יילן בראון עליו אפילו בבוסטון עצמה. אבל העובדה היא והאמת היא שג'ייסון טייטום הוא הגו-טו-גאי שלה באופן די מובהק (בעוד ג'יילן בראון מתפקד הרבה יותר בשטף הרגיל של הקבוצה). חוץ מזה, שיש לו פוט וורק ואלגנטיות שאין דברים כאלה, ואותי זה קונה. וכן, גם המספרים שלו מעט טובים יותר עם 27 נק', 8 ריב', 4.5 אס', 3 שלשות וקצת יותר מ 52% אפקטיבי. כל אלו מספרים נאים. ונדמה לי שמה שבאמת מספר את הסיפור הוא 4.7 שניות בממוצע לכל החזקת כדור (וגם יותר החזקות כדור באופן כללי) לטייטום, לעומת 3.3 שניות לג'יילן בראון שהוא הרבה יותר מסיים מאשר יוצר. האסיסטים הרבים יותר (שנובעים גם מכך שהוא מחזיק יותר בכדור), ובנוסף, לטייטום יש התפוצצויות שלבראון פשוט אין, כמו ה-46 נקודות במשחק 6 מול מילווקי או 39 נקודות במשחק 3 מול הנטס. בהחלט יש לו עוד מה לשפר, הוא קצת פחות טוב במאני טיים משהוא צריך להיות, והחדירה מצד שמאל לא מדהימה, ועדיין - מי מושלם בעולם חוץ ממני?
1.
לוקה דונצ'יץ' - בעצם, גם הוא די קרוב למושלם. נכון, הוא יכול לשפר מעט את ההגנה ואת הדיוק המעט סטריקי שלו משלוש (למרות שעדיין, 3 שלשות ב 35%, ו 53% אפקטיבי הם לא מספרים רעים למישהו שמייצר כל כך הרבה נקודות), אבל בגדול - זהו. למשל, את פניקס, המדורגת מס' 1 במערב הוא אכל לארוחת ערב כשהוא יורק את העצמות. ווינר בנשמה שכבר קלע לא מעט באזר ביטרים בקריירה הקצרה שלו, ומי שמאיים להיות האירופי הגדול בכל הזמנים (תואר שכרגע מתחלק בין שני פאוור פורוורדים, אחד גרמני והשני יווני) אבל בשביל זה הוא צריך אליפות אחת. אבל הנה העניין -דאלאס בקראנץ' טיים תחת הנהגת דונצ'יץ' הוכיחה את עצמה לגמרי שנה שעברה, והשנה בעיניי היא אפילו התחזקה במקומות מסוימים (כריסטיאן ווד והחזרה של הארדווי הבן, למרות שאין ספק שברונסון הוא אבידה, שדינווידי צריך לפרוע). המספרים הלברוניים שלו משנה שעברה היו 28.5 נקודות, 9 ריב', 9 אס', אבל בניגוד ללברון הוא עשה את זה בקבוצה שאשכרה עשתה משהו בליגה.
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
תודה על הרשימה
