|
פרופ’ אוריאל אבולוף מבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, מלמד קורס על תקווה והמצב האנושי, שהוכתר כקורס המקוון הטוב בעולם במדע המדינה ובפילוסופיה.
שנת 2024 לא נפתחה בחגיגות. מלחמת “חרבות ברזל”, החטופים שלשובם אנו מייחלים, החיילים ההרוגים, אובדן תחושת הביטחון והפילוג המתמשך בעם – משפיעים כולם על מצב הרוח הלאומי והאישי. מהיכן, אפוא, נוכל לשאוב השראה לתקווה?
אוריאל אבולוף הוא פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל. הוא חוקר את הפוליטיקה של פחד, אושר ותקווה. רבים ממאמריו האקדמיים עוסקים בפוליטיקה של זהויות, לגיטימציה ואלימות פוליטית, לאומיות, מהפכות וסכסוכים אתניים במזרח-התיכון ומעבר לו.
אבולוף פרסם את הספר: “על פי תהום: אומה, אימה, ומוסר בשיח הציוני“, שזכה בפרס בהט לספר העיון הטוב ביותר, ואת הספר: “The Mortality and Morality of Nations” שראה אור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג’. הוא שוקד על פיתוח “אקזיסטנציאליזם פוליטי” כענף-דעת חדש, ובין השאר יצר ומוביל את הקורס המקוון “HOPE”, שהוכתר כטוב בעולם במדע-המדינה ובפילוסופיה וכאחד הקורסים המקוונים הטובים ביותר בכל הזמנים. הוא מנגיש את רעיונותיו לציבור הרחב באמצעות שני בלוגים, במגזין הפופולרי Psychology Today , וביוזמת Sapienism.
“2023 הייתה השנה הגרועה בהיסטוריה של ישראל. כישראלי בישראל – כך היא הייתה, במידה רבה, גם עבורי,” מספר פרופ’ אבולוף. “שנת 2023 הפכה את הטראומה למציאות יומיומית מחרידה – לאומית ואישית. להגיד שאנחנו חברה פוסט-טראומטית יחטיא את המטרה, אפילו לא הגענו ל’פוסט’. גם עתה, בראשית 2024.”
אז איך ממשיכים מכאן? הפילוסוף רנה דקארט טען: “אני חושב – משמע אני קיים”, ופרופ’ אבולוף מסביר כי בקביעה זו הוא מספק ראיה ולא הצדקה לקיום האנושי. “דקארט מסביר לנו איך ניתן לדעת שאנחנו קיימים, אבל לא מעניק סיבה טובה לקיום,” הוא טוען ומציע להשלים את המשפט: “כל עוד אני נושם, אני מקווה, ולכן קיים”.
“כל זמן שאנחנו נושמים, ומכירים בכך שכל נשיפה, כל שאיפה, היא גם בחירה, אנחנו יכולים להתמלא בתקווה לנוכח האפשרות האנושית לבחור טוב יותר – ולפיכך לדבוק בחיים.” אבל פרופ’ אבולוף מפוכח: “ברור שבשנת 2023, במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר, אנחנו מרגישים יותר מאי פעם בעבר ש’קשה לנשום’, והתחושה הקשה הזו לוכדת את המצב הקיומי ואת מצב הרוח הלאומי. עבורי,” הוא משתף, “דווקא בשל כך, דווקא לנוכח ‘השנה הכי גרועה’ יש ערך, לפעמים לא יסולא בפז, לפרויקט ה’סאפייניזם’.”
מהו ה”סאפייניזם”?
“אני משתמש במושג כדי לכנות את המאמץ להבין מה מייחד ומאחד אותנו כבני אנוש, וכיצד יכולה האנושות להתעלות לאנושיות שלה. אפשר לשאול בפשטות ‘מה אנחנו?’ ולהשיב באותה פשטות ‘בני אדם’. טוב ויפה, אבל מה זה אומר? באקדמיה המצאנו מונחים שאמורים לתת מענה: ה’הומו ביולוגיקוס’ (האדם הביולוגי), שמונע על ידי ציוויים אבולוציונים של הגן האנוכי, ה’הומו אקונומיקוס’ שמונע על ידי חישובי עלות-תועלת חומריים, ה’הומו סוציולוגיקוס’ שמונע על ידי זהויות חברתיות, וה’הומו פסיכולוגיקוס’ שמונע על ידי רגשות. אבל כל אלו הן תכונות שאנו חולקים עם בעלי חיים או מכונות. אז היכן ה’הומו ספיינס’, היכן הערך המוסף – גם אם לא הנעלה – שלנו?”
מה, אם כן, מייחד ומאחד אותנו?
פרופ’ אבולוף מאמין שהגיע הזמן למדע חדש, שיחקור את מה שייחודי לאנושי. “את האנושיות שלנו אי אפשר עוד לקבל כמובן מאליו,” הוא מסביר, “למשל, לנוכח אתגר הבינה המלאכותית, רבים מצביעים על האפשרות שמכונות יהפכו לכמו-אנושיות. אנחנו מפספסים נקודה חשובה לא פחות: שכבר היום רבים מאיתנו, בני האנוש, הופכים לכמו-מכונות. במידה מסוימת הפכנו ל’שענים’, אנחנו חושבים על העולם כעל שעון מכניסטי עם גלגלי סיבה ותוצאה, ולא פחות מזה מתהלכים עם שעון שאוזל, חוששים כל הזמן מהפספוס הבא (ה-FOMO) של חוויה, הצלחה, קידום. אם נתמקד באנושי באדם, נוכל אולי להשלים את תיקתוק השעון בכיוונון המצפן, בהתכוונות מחודשת לעבר הטוב, הנכון והיפה – מצפן ומצפון שיוכלו לעזור לנו לנווט בחיים הקצרים שלנו.”
ובחיים שלך?
“בגלל שהם קצרים, אני משתדל לחיות אותם באופן הכי מודע שאני יכול – להרהר ולערער ביני לבין עצמי, ועל עצמי, להעז לחשוף את ה’עצמי’ האינדיבידואלי, שאותו אנחנו מסתירים, לרוב מתוך פחד ולפעמים מתוך בושה, בשלל מלבושי זהות, לשתף תובנות חולפות עם אחרים וכך אולי ללמוד מאינספור טעויות שעשיתי, ועדיין ממשיך לעשות. הבלוג ‘סאפייניזם’ מספק לי את מרחב הנשימה הזה, ואני תמיד מזמין אחרים, ובפרט סטודנטים, להוסיף אליו את רשמיהם.”
_________________
לספרים רק את החטא והשופטת
פיתאומית לעד, עיניי בך הלומות
נערך לאחרונה על ידי קורובייב בתאריך א' ינואר 28, 2024 6:27 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
