סל ניוז

צודק, אני מתנצל.

סדרת גמר הפלייאוף של עונת 2025/26 כבר כאן, ואם אתם מסתכלים על המפגש הנוכחי בין מכבי להפועל תל אביב ותוהים למה הידיים של כולם רועדות, כדאי שתבינו את גודל השעה והמשקל ההיסטורי. כבר למעלה מארבעה עשורים – כל מפגש פלייאוף בין שתי האימפריות התל-אביביות הסתיים בשליטה צהובה מוחלטת. כן, לפעמים זה היה טיפה יותר צמוד, אבל מכבי תמיד ידעו לקחת את מה ששלהם, והפועל נאלצה להסתפק במחמאות.


אבל השנה? עונת 2025/26 היא סיפור אחר לגמרי. היא לא דומה לשום דבר שראינו פה כבר דורות. שתי הקבוצות מגיעות לגמר הזה כשהן בשיא העוצמה שלהן. הן דורסניות, הן מבריקות, הן מחצו את היריבות שלהן בחצי הגמר, ואף פרשן, אוהד או אלגוריתם של בינה מלאכותית לא יכול לקבוע בלב שלם מי מהן קבוצה טובה יותר. אולי אפשר להגיד מי מוכשרת יותר, מי מאומנת יותר. אבל מי טובה יותר?


כדי להבין מאיפה צמח המתח המטורף הזה, ולמה חובבי הכדורסל הוותיקים מרגישים דז'ה וו קל, אנחנו חייבים להפעיל את מכונת הזמן, לכוון אותה לאפריל 1985, ולחזור לימים שבהם המכנסיים היו קצרים מדי, הגופיות היו צמודות מדי, והשפמים היו מפוארים באופן לא חוקי. ברוכים הבאים לסדרת הגמר שנגמרה אחרת לגמרי מאיך שהתחילה.

כדי להבין את הדרמה של 1985, צריך להבין את יחסי הכוחות. מכבי תל אביב של אותם ימים החזיקה ברצף מטורף, כמעט בלתי נתפס, של 16 אליפויות רצופות. היום זה נשמע לנו רגיל כי אנחנו יודעים שהרצף המשיך ולאחר מכן היה עוד רצף, אבל בימים ההם, זה היה מטורף. המועדון הצהוב היה מפעל לייצור תארים בראשותו של המאמן הצעיר והקשוח צביקה שרף. הרוטציה שלהם הייתה עמוקה ומפחידה: מוטי ארואסטי ומיקי ברקוביץ' בקו האחורי, לו סילבר, אולסי פרי, קווין מגי, הוואי לאסוף, חן ליפין הצעיר ויואב קדמן. ועדיין, משהו במכונה הצהובה באותה עונה חרק. מכבי התקשתה בחצי הגמר של הפלייאוף מול הפועל חולון של דזי בארמור, ניב בוגין, ישראל אלימלך ומוטי דניאל והגיעה לסדרת הגמר (אז בשיטת הטוב מ-3 משחקים) כשהיא רחוקה משיאה ועייפות החומר בלטה. היא קירטעה בצורה ניכרת לעין למרות ששמטה רק שני משחקים בעונה הרגילה.


מהעבר השני עמדה הפועל תל אביב. היא סיימה את העונה הסדירה במקום השני, אבל תחת הדרכתו של השועל הוותיק יהושע רוזין, האדומים הציגו כדורסל שובה לב. על המגרש רקדו שמוליק זיסמן, ווילי סימס, ג'ק צימרמן, קני לבנובסקי, פיני חוזז, עמוס פרישמן, עופר פליישר, ושני ענקים בצבע: לבן מרסר ומייק לארגי. הפועל הגיעה בכושר פנומנלי, רעבה, חדה והרגישה לראשונה מזה שנים, שהיא פשוט קבוצה טובה יותר ממכבי.


רגע לפני שהסדרה יצאה לדרך, האדומים ספגו מכה קשה: קני לבנובסקי, אחד העוגנים החשובים ברוטציה, נפצע וישב בחוץ. אבל בקרב על כל הקופה, להפועל לא היו שום כוונות לתרץ תירוצים.

משחק 1: השטיח האדום נפרש
המשחק הראשון אותו אירחה מכבי, נפתח בסערה, ומהר מאוד הפך למופע במעמד צד אחד. הפועל תל אביב עלתה לפרקט כמו מלוע של תותח, כשהיא מנצלת כל חולשה של הצהובים. ההגנה האדומה חנקה את מכבי, ומייק לארגי עשה על המגרש ככל העולה על רוחו. במחצית, לוח התוצאות הראה נתון בלתי נתפס שהשאיר את האוהדים הצהובים בהלם: 24:43 להפועל. 19 הפרש בדרבי, בגמר, במחצית אחת.


במחצית השנייה צביקה שרף ניסה להעיר את השחקנים שלו, ומכבי אכן הצליחה לנגוס קצת בהפרש לקראת דקות הסיום, בעיקר בזכות נקודות של מיקי ברקוביץ'. אבל זה היה מעט מדי, ומאוחר מדי. הפועל שלטה בקצב בצורה מוחלטת ושייטה לניצחון ענק.


תוצאת סיום: 73:84 מהדהד להפועל תל אביב.

הצטיינו בהפועל: מייק לארגי בערב שיא של 28 נקודות, שמוליק זיסמן תרם 16.

הובילו את מכבי: מיקי ברקוביץ' עם 26 נקודות, קווין מגי נלחם בצבע עם 17.


הפועל עולה ל-0:1. המדינה כולה נכנסה להיסטריה רבתי. השאלה היחידה ברחוב הספורטיבי הייתה: האם רצף האליפויות המיתולוגי של מכבי עומד להיקטע אחרי 16 שנה?

לקראת המשחק השני, הפועל תל אביב הייתה מרחק 40 דקות בלבד מהנפת צלחת האליפות. בשנות ה-80, חוקי המשחק הכלכליים היו שונים, והרומנטיקה נכנעה לביזנס. הפועל, כמו ברוב רובם של משחקי הדרבי הגדולים באותם ימים, החליטה להעביר את המשחק הביתי שלה... להיכל הספורט ביד אליהו. הסיבה הייתה פשוטה וקרה: ההכנסה הכלכלית ממכירת כמעט 10,000 כרטיסים הייתה אמורה לתת להפועל זריקת מרץ עצומה לתקציב של העונה הבאה. ולמרות שאוסישקין של אותם ימים היה שווה לא מעט נקודות, בהפועל סמכו על הכדורסל שלהם והעדיפו את ההכנסות. לגיטימי? אולי אז.


התוצאה? ההיכל היה מלא עד אפס מקום, אבל מכיוון שבאותם ימים לא היו ארגוני אוהדים או חלוקת יציעים קשוחה כמו היום, אז כל הקודם זכה. רוב הקהל שקנה את הכרטיסים היה בכלל קהל צהוב של מכבי. הפועל ויתרה על יתרון הביתיות האמיתי שלה בשביל הכסף, ומכבי קיבלה משחק חוץ שמרגיש כמו משחק בית.


מכבי עלתה למשחק הזה כמו חיה פצועה. השחקנים של צביקה שרף הבינו שהכבוד שלהם, ושל המועדון כולו, מונח על הפרקט. הצהובים הובילו כמעט מהפתיחה, ובמחצית היתרון שלהם עמד על 4 נקודות. בפתיחת המחצית השנייה מכבי לחצה על הדוושה, הגדילה את הפער, והגיעה כבר ליתרון דו-ספרתי מבטיח.


ואז, בדיוק כשהיה נדמה שמכבי משייטת לניצחון, הגיע הרגע ששינה את פני הסדרה, ונחרט לנצח כאחד האירועים המדוברים ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי: מייק לארגי קיבל את הכדור וניסה לחדור לסל. נשמעה שריקה חדה של השופט דוד דגן לעבירה לחובתה של מכבי תל אביב. אלא שתוך כדי תנועה, מוטי ארואסטי, הרכז הקשוח והנשמה של מכבי, נתן ללארגי מכה חזקה ומתוסכלת על היד. לארגי, שגם כך היה פקעת של עצבים, עצר מיד. הוא הסתובב, צעד בצורה מאיימת לעברו של ארואסטי ונצמד אליו פנים אל פנים. ארואסטי לא חשב פעמיים, ודחף את ידו ישירות לתוך הפרצוף של לארגי. זה היה הגפרור שהצית את חבית חומר הנפץ. לארגי הסתער על ארואסטי בחמת זעם, ותוך שבריר שנייה שני הכוכבים מצאו את עצמם על הרצפה, מתגוששים ומחליפים מהלומות. כל הפרקט הפך לזירת קרב מטורפת, כששחקנים, מאמנים ואנשי ספסל מנסים להפריד ביניהם. השופט דוד דגן לא היסס ושלח את שני השחקנים הביתה בהרחקה מיידית.
ההרחקה הזו פגעה בשתי הקבוצות, אבל למכבי היה שפן בכובע. צביקה שרף שלח לפרקט את חן ליפין, ילד בן 19 בלבד, כדי שיתפוס את עמדת הרכז במקומו של ארואסטי המורחק. ליפין עלה בלי פחד, ניהל את המשחק בקור רוח מדהים ולא נתן ללחץ להשפיע עליו. הפועל ניסתה לצמק את הפער לקראת הסיום, אבל בלי לארגי – המוציא לפועל העיקרי שלה – פשוט לא היה לה סיכוי. מכבי לקחה את המשחק.


תוצאת סיום: 80:89 למכבי תל אביב. הסדרה הולכת למשחק שלישי ומכריע.

קלעו למכבי: מיקי ברקוביץ' 23, קווין מגי 22, אולסי פרי 20.

קלעו להפועל: לבן מרסר 21, שמוליק זיסמן 17.

משחק 3: סולחה בטלוויזיה, מלחמה פסיכולוגית על המגרש
בעקבות הקטטה, בית הדין הטיל עונש הרחקה אוטומטי: מוטי ארואסטי ומייק לארגי הושעו ולא יכלו לשחק במשחק מספר 3. המשמעות הייתה ברורה: המשחק המכריע על האליפות הולך להתקיים בלי שני העוגנים המרכזיים של הקבוצות. מי נפגעה יותר? כנראה שהפועל
במשרדי הכרטיסים התפתחה בהלת ענק והכרטיסים להיכל יד אליהו נחטפו בתוך דקות בודדות. כולם רצו להיות שם כשזה קורה.
לפני שהמשחק בכלל יצא לדרך, רשות השידור (הערוץ הראשון והיחיד שהיה אז) החליטה שהיא חייבת להרגיע את הרוחות הלאומיות. השדר המיתולוגי נסים קיוויתי ז"ל קיים ראיון משותף, חי בשידור ישיר, עם שני המורחקים – ארואסטי ולארגי. השניים דיברו למצלמה ובסיום הראיון לחצו ידיים כדי להראות שהכל נשאר בספורט. סולחה היסטורית? אולי מול המצלמות, כי מאחורי הקלעים המתח הגיע לנקודת רתיחה.
כשהקבוצות עלו למגרש, התברר שהפועל תל אביב החליטה ללכת על לוחמה פסיכולוגית מקורית. האדומים שלפו סעיף ישן ונידח בתקנון של איגוד הכדורסל, שקבע כי הקבוצה המארחת חייבת לשבת בכיסאות שנמצאים משמאל למזכירות המשחק. הבעיה? הספסל הקבוע והקדוש של מכבי תל אביב ביד אליהו היה תמיד מימין למזכירות. הפועל התעקשה על הסעיף, ומכבי נאלצה, בצעד חסר תקדים, לנדוד לספסל השמאלי הלא מוכר שלה.
צביקה כמעט ולא ביצע חילופים לאורך כל 40 הדקות. חן ליפין הצעיר, בסך הכל בן 19 וחצי, עלה בחמישייה כרכז. מהצד השני, יהושע רוזין העניק הרבה יותר דקות לפיני חוזז כדי שיחפה על חסרונו של לארגי המורחק. מכבי הוליכה לאורך כל המשחק בפער קטן שנע בין 6 ל-12 נקודות. היא לא הצליחה לברוח ולגמור את הסיפור, אבל הפועל, מצידה, לא מצאה את הכוחות לעשות את המהפך המיוחל ולשבור את ההגנה הצהובה. המכה הגדולה של הפועל הגיעה מהקו האחורי: ווילי סימס נקלע לבעיית עבירות קשה וסחב 4 עבירות כבר במהלך המחצית הראשונה. סימס אמנם הצליח להישאר על המגרש ולא לצאת בחמש עבירות, אבל הוא נאלץ לשחק בצורה זהירה ומאופקת בהרבה. במחצית, לוח התוצאות הראה 33:41 למכבי.
במחצית השנייה הפועל נלחמה. פיני חוזז נתן משחק מצוין עם 14 נקודות, ווילי סימס צלף מכל טווח, אבל בלי מייק לארגי, לאדומים פשוט היה חסר הגרוש ללירה כדי לייצר ריצה אמיתית. מכבי שמרה על היתרון בשיניים, החזיקה מעמד עד לבאזר האחרון, ורשמה ניצחון ששווה אליפות נוספת.
תוצאת סיום: 66:76 למכבי תל אביב.

חגגו בצהוב: קווין מגי הוביל את הקלעים עם 24 נקודות, מיקי ברקוביץ' הוסיף 19, אולסי פרי תרם 17, לואי סילבר קלע 12, וחן ליפין סיים עם 4 נקודות ב-40 דקות.

נלחמו באדום: ווילי סימס 19, פיני חוזז 14, שמוליק זיסמן 11, לבן מרסר וויליס 10 כל אחד, עמוס פרישמן ועופר פליישר נקודה אחת כל אחד.