|
מזמן לא המלצתי פה על סרטים, אז הנה כמה שראיתי לאחרונה.
האמת היא שמה שהניע אותי לכתוב כאן, הוא סרט שהרגע סיימתי לראות - "הארי וטונטו". שהוא תכל'ס, סרט שדי רציתי לאהוב. הנושא שלו מעניין מאד (איש זקן שאיבד את ביתו, עובר במסע לרוחב ארה"ב מביתו הקודם בניו יורק, דרך בתו בשיקגו ועד בנו בלוס אנג'לס), יש בו המון רגעים נהדרים, ובערך 4 דקות מפעימות של אלן בורסטין. אבל לצערי, הסרט לא מספיק טוב, גם בגלל חוסר מיקוד, אבל בעיקרון בגלל משהו שהוא אינהרנטי לקולנוע - בקולנוע צריכה להיות בעיה, וצריך להיות קתרזיס, או העדר הקתרזיס. אני לא זוכר סרט טוב שלא קיים את הדברים הכל כך בסיסיים האלה בקולנוע, ולצערי, "הארי וטונטו" לא עושה את זה. לכל אורכו הוא לא מציג פואנטה.
אז מה כן?
מסייה לזאר - אני מתלבט אם מדובר בסרט הטוב ביותר שראיתי בחודשים האחרונים, או רק באחד מהשלושה-ארבעה. כך או כך, מדובר בסרט מצוין שגם מציג בעיה, גם מציג אותה בעדינות, וגם מציג פיתרון או קתרזיס. באופן כללי ,אני די סאקר של סרטי מסע (למרות שלא אהבתי את "הארי וטונטו") , סאקר של סרטי כלבים, וסאקר של סרטים עם דמות בולטת של ילד (אלא אם כן הוא\היא מעצבנים, כמו שקורה לעיתים קרובות מדי). כאן הדמות של הילדה המרכזית היא אדירה. החיבור בין הפרוטוגניסט אליה נפלא, והסרט כולו עדין ומרגש. הבעיה היחידה שלו היא אולי בעובדה שהוא דווקא קצר מדי בחמש דקות, והיתה תחושה שחסרה סצינה באמצע, שתראה חיבור של המורה עם הכיתה.
הסיפור בקצרה - לאחר התאבדות של מורה בתוך הכיתה (אם כי כשהכיתה לא נכחה), מציע מהגר אלג'יראי במונטריאול את עצמו לתפקיד, במטרה לנסות ולעזור לכיתה שעברה טראומה. בדרך נידונים נושאים כמו גילויי חיבה אפלטוניים בין מורה לילד, וההשלכות המפורטות שלו. סרט נפלא שהתמודד באוסקר מול "הערת שוליים" ו"פרידה" ובעיניי לא נופל מהם בכלום.
"הואלס האחרון". עוד סרט מצוין - אני אוהב סרטים שמציגים טור דה פורס של שחקן או שחקנית, ומישל ווליאמס, ההיא מדוסון קריק שהיא לא ג'ואי, בשיאה. הסיפור בקצרה הוא פשוט למדי. האישה לא מרוצה מחיי הנישואין, עד שמפציע מאהב, או האפשרות למאהב.
מה שטוב בסרט הזה, הוא לא רק המשחק המאד משכנע של ווליאמס (ושל שרה סילברמן, שהיא בלי קשר לכלום, מלכה) אלא גם בכך שהוא לא בנאלי, ולא מתייחס לכלום בבנאליות. יש בו שתי סצינת עירום. האחת מפתיעה (מאד, לא חשבתי לרגע שיהיה עירום בסוג הסצינה הזה) ומבריקה. השניה - השניה יוצרת את הקסם הקולנועי הכל כך חמקמק בכל כך הרבה סרטים, בזכות שיר הנושא של לאונרד כהן. גם כאן ההתייחסות היא עדינה. מדובר בסרט נשי למדי, על דמות נשית מרכזית, שנוצר על ידי אישה (שרה פולי, בדרך כלל שחקנית). ולמרות שיתכן והוא קצת ארוך מדי, וגם שדמות המאהב היא סתמית, המסקנות של הסרט מרתקות. וגם כאן, בדיוק כמו ב"מסייה לזאר", היתה בעיה ופיתרון. נהדר.
"זה אסון" (It's a disaster). עוד סרט על מערכות יחסים, רק עם נקודת מוצא קצת שונה - שלושה זוגות נפגשות לארוחה שגרתית בבית של אחד הזוגות - רק שלאחר שכולם מתאספים בבית, מתברר שבגדול, התחילה מלחמת העולם השלישית.
התובנות של הסרט בסדר, גם אם לא מבריקות. מה שכן ניתן בהחלט לומר לטובת הסרט, הוא שהוא פשוט מאד מאד מצחיק. למעשה, אחד הסרטים היותר מצחיקים שראיתי בזמן האחרון. לא מעט סצינות בסרט הזה הן לא פחות ממבריקות. שלא כצפוי, הסרט הוא לגמרי דרמה קומית מלנכולית וממש לא סרט אסונות. כצפוי, ברגע שנקודת המוצא הזאת הובנה - הסרט נוטה לפעמים לגלוש לדוגמות. אבל כאמור, הוא עושה את זה באופן מאד מצחיק. אז שיהיה. כך או כך, מומלץ אך פחות בחום משני הסרטים הקודמים.
HEADHUNTERS - מה שיפה בסרטים סקנדינביים (או בכלל, הרבה פעמים, בסרטים שהם לא אמריקאים), הוא שהם מציגים דמות ראשית שהיא גם חרא. רק שהנמסיס הוא חרא עוד יותר גדול. הדמות הראשית בסרט הזה הוא שמוק. נורבגי שנשוי לנורבגית אמיתית (כלומר, כוסית בלונדינית וגבוהה), ובכל זאת גם בוגד בה מהצד, וגם גונב מהצד כדי לתחזק את החיים המאד יקרים שהוא מספק לעצמו ולאשתו. השיטה: במהלך עבודתו כמגייס בכירים, הוא בודק נתונים על האנשים אותם הוא מראיין, ובעיקר בודק אם יש להם איזושהי יצירת אמנות ששווה קצת כסף - כשהוא מגלה שכן, הוא מזייף וגונב. רק שבאיזשהו שלב הוא מסתבך עם האיש הלא נכון - ומה אתם יודעים, האיש הזה הוא לא אחר מג'יימי לניסטר (מסתבר שהשחקן דני, לא ידעתי).
הסרט מציג במלוא ההדר את הקונטרה בין המאד מגעיל למאד יפה. הסיפור בסופו של דבר קצת נדוש, אבל האומץ של הבמאי לקחת דמות כל כך לא סימפטית, וגם להקצין באמת את הגועל לעומת היופי, ראוי לציון.
"אנשים פשוטים". האמת היא שאין לי מושג איך אף פעם לא ראיתי את הסרט הזה עד עכשיו. אני כן חושב שהוא התיישן קמעא ולכן אני לא יכול לומר שהוא סרט אדיר באמת, אבל הוא בהחלט סרט טוב מאד (גם אם ארוך מעט). חפירה בקישקע של נער אחד שאחיו מת. על יחסיו עם הוריו, עם אחיו המת, עם בנות ועם הפסיכולוג. ובעיקר, בניגוד ל"הארי וטונטו", כל כולו סובב קתרזיס. כל הדמויות הגבריות בסרט מחפשים את הקתרזיס החמקמק הזה. הנער כמובן, וגם אביו.
למרות זאת, מושא הקתרזיס, לחיוב ולשלילה, במידה רבה הוא האם. ולמען האמת זה קצת מטריד שהנושא הוא שני בנים, והמושא הוא בת אחת. כאילו, שגברים בעולם של הסרט (שביים רוברט רדפורד) הם "אנשים" ואילו האישה היא בעיקר כלי. כלי למציאת קתרזיס ולהעדרו. כך או כך, אווירת הדיכאון בסרט ייחודית, כמו גם החפירה בנבכי הדמויות. רדפורד, בהחלט עשה עבודה טובה.
אגב, אני לא אתפלא בכלל אם יתברר לי שהסרט הזה היווה השראה לסרט שונה לגמרי, שבכל זאת מזכיר אותו מאד - "גאטאקה" המד"ב שיצא 20 שנה אחר כך.
בשולי הדברים, ראיתי שלושה סרטים אפריקאים ואני חייב לציין שליבשת יש עוד דרך ארוכה עם זה המיטב. שניים היו מזעזעים ממש (SKIN' , WAR WITCH), והאחרון "טוטסי" שזכה באוסקר הזר לפני כמה שנים, היה בעיקר בוסרי.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
