בטוח אנחנו יכולים לחשוב על מדדים אובייקטיבים לעניין הזה.
נניח - מכירות נעליים:
https://www.forbes.com/sites/kurtbadenh ... 5cac583d02לא מצאתי כתבה מקבילה על כדורגל בשעת לילה מאוחרת זאת...
הכי קרוב היה זה:
https://www.sportyghost.com/top-10-bigg ... ent-deals/ואני ממש לא מכיר פוטבול. ממש בכלל לא. אבל מה שאני כן יודע זה ש-QB זה תפקיד מאוד ייחודי בקבוצה והכוכבות הרבה פעמים מתנקזת לשם באופן מוגדר, ורוב השחקנים האחרים לא יכולים למלא את התפקיד הזה ואולי רובם אפילו לא יכולים להיות כוכבים בכלל אלא אם כן הם באמת יוצאי דופן פנומנליים (חושב על מרשון לינץ' שהיה כוכב כשעוד ראיתי קצת משחקים). בפוטבול יש תפקידים מאוד מאוד מוגדרים. ויש תפקידים של כוכבים ויש תפקידים של פועלים שחורים *בהגדרת התפקיד*. יש חלוקה היררכית מאוד ברורה בתחום הזה - אינהרנטית מעצם המבנה של קבוצה והמרכזיות של הQB.
בכדורסל זה לא המצב! למעשה, אחד מהדברים היפים בכדורסל, ואת זה כל אוהד כדורסל סביר יודע לדקלם (או ידע לדקלם בילדותו והספיק לשכוח) - בכדורסל אין חלוקת תפקידים כזאת. כולם עושים גם הגנה וגם התקפה, למשל. באופן עקרוני, כולם יכולים לעשות הכל, ועדיין שחקנים משחקים עם ידיים קשורות. לא סתם שחקנים - שחקני נבא! באמת הקרם דה לה קרם, הכי מוכשרים בעולם.
מצד שני - תוך כדי שאני כותב את זה, אני גם חושב שיש כאן מהפכה שבאמת קשורה לא רק לנושא של מעמד הכוכבים, אלא משהו שקשור לשינוי בסגנון המשחק. כאילו באמת מתכנסים לתוך מבנה שמזכיר קצת יותר קבוצת פוטבול בחלק מהקבוצות. עם שחקן-על אחד יוצר מוקף בשחקנים שיש להם תכלית התקפית עיקרית אחת מובהקת (פינישר גבוה מתחת לטבעת וקלעים שמחכים בחוץ נניח). ואולי השחקן שהכי מזוהה עם זה זה דווקא לא הארדן, אלא לברון. לברון שמהרגע הראשון בקריירה שלו הייתה תחושה שצריך להקיף אותו בקלעים וזהו, ולא זכה להיות מאומן על ידי מאמן אחד נורמלי (שהוא גם נתן לו לעבוד). לברון שבסך הכל הוא אולי השחקן עם הכשרון הכי מדהים שהיה בליגה הזאת ובסוף, בסוף, עומד כרגע על כולה 3 אליפויות. זה יפה, אבל הוא יכול היה לעשות יותר.
ובעצם אולי בכלל תפיסת הכוכבים והגיבורים האמריקאים זה מה שיצר את המשחק הזה של הפוטבול עם ה-QB הכריזמתי שכולם נושאים אליו עיניים, והכל מתארגן סביבו והוא המנווט הבלעדי והאחראי על מה שקורה שאפשר לשים את הכדור בידיים שלו וללכת לישון בשקט.
דעתי על זה בתור אוהד סקרמנטו של וובר והספרס של דאנקן-מאנו-פארקר היא שרק-לא-ביבי.