מאסטר כתב:
העונה המלאה הראשונה של ג'יימיסון בקליבלנד הייתה למעשה ב-2010-11. לברון כבר לא היה שם, ולכן התייחסתי לעונת 09-10 שג'יימיסון הגיע במהלכה (25 משחקים + פוסט סיזן)
אם 5 נקודות פחות (או 6.5 בהשוואה לעונה שלפני) משמע שג'יימיסון נתן אותו דבר בוושינגטון ולצד לברון אז סבבה. העיניים שלי רואות אחרת.
אין אף נתון שתומך בתאוריה שג'יימיסון גמר את הקריירה לאחר המעבר, חוץ מהירידה בסטט' והיציאה מהתודעה וממעמד האולסטאר שהוא זכה לו בוושינגטון. (דומה לאיך שלאב מרגיש, אני מניח)
אני מציע לך להסתכל על עונת 07-08 של וושינגטון לפני שאתה קובע בכזו נחרצות שג'יימיסון "מעולם לא היה מס' 1 בקבוצת פלייאוף". ושם הוא לפחות לקח שני משחקים בניגוד לגאסול.
אני פה בשביל לתקן הטעיות והמעמד ההיסטורי של אנטואן ג'יימסון שווה את זה. בוא נתחיל מהשחקן שמוביל את הקבוצה שלו ולאן. אז ב-2009, שנה לפני שהוא הצטרף לקליבלנד האולסטאר הוליך את הוויזארדס לעונה תחרותית של 19 ניצ'. בעונה הבאה, כשהוא בשיאו, עד שעבר לקליבלנד הוויזארדס שוב היו תחרותיים ואפילו השתפרו, הם סיימו את העונה עם 26 ניצ'. לא בדקתי מה קרה להם אחרי שג'יימסון נטש אותם ל-25 המשחקים האחרונים של העונה. לא חושב שזה משנה.
בוא נדבר על עונת 07/08 המופלאה של ג'יימסון שבה הוא הוליך קבוצה!!! לפלייאווף!!! ואפילו ניצח 2 משחקים!!!!. כמובן שזה היה במזרח, שמאסטר ופלאש יודעים לספר לנו שוב ושוב כמה הוא היה חלש. הקבוצה המופלאה הזאת של ג'יימסון שרפה את הליגה עם 43 ניצחונות. מאחר והמזרח היה כל כך חזק, זה הספיק למקום חמישי בפלייאוף. דרך אגב הקבוצה שג'יימסון עזר לנצח פעמיים בסיבוב הראשון!!!! הייתה קליבלנד עם כוכב אנונימי. אותה קליבלנד, במזרח החלש (כבר ציינו שהמזרח חלש?) בסה"כ ניצחו 3 סדרות בפלייאוף שכולם ייזכרו כביזיון של לברון, כי מה שחשוב זאת סדרת הגמר כמובן (שאליה לא לאב, לא ג'יימסון ולא בוש היו קרובים ללא שחקן אחד שקוראים לו לברון). דרך אגב, אני מבין שג'יימסון היה בשיאו ואיום לאולסטאר קבוע, אבל 25 משחקים עם לברון ג'יימס השכיחו ממנו את יכולת הכדורסל שלו, משל לברון היה monstar מספייס ג'אם?
אחד הנימוקים המשכנעים של מאסטר הוא שהצד השני רק קורא סטט' בבסקטבול רפרנס. אז הוא כמובן לא עושה את זה כשהוא מספר לנו על כמה ווייד עלה בסקורינג אחרי שלברון עזב. אז כמובן שמאסטר מתעלם מאיזה 27 נק', 17.6 זריקות שהיו צריכים להשלים בקבוצה ההיא אחרי שלברון עזב.
ווייד ב-2014 בעונה הרגילה - 19 נק', 54.5% מהשדה, 14.1 זריקות, 32.9 דקות בעונה פצועה של 54 משחקי
בפלייאוף ווייד ירד ל - 17.8 נק', ב-50% מהשדה, עם 13.9 זריקות כשהוא משחק קצת יותר דקות - 34.7.
על הגמר כבר דיברנו, אבל בכל זאת - 15.2 נק', 43.8% מהשדה, 15.2 זריקות ב - 34.5 דקות.
ווייד ב-2015 בעונה הרגילה - 21.5 נק', ב-47% מהשדה (רואים איך לברון פגע במשחק שלו), 17.5 זריקות למשחק ב-31.8 דקות והוא השתתף ב-62 משחקים.
מאחר וההיט ווייד שכבר לא סבל מלברון הצליחו לנצח כמות של 37 משחקים, הם לא שיחקו בפלייאוף. גם לא בסדרת הגמר.
אני עדיין עומד מאחורי זה שההיט
בסדרת הגמר מול הספארס היו פחות או יותר לברון מול העולם. לווייד היה עוד משהו במיכל. הוא שחקן נפלא. אבל ווייד כבר היה בשלב של הבלחות של גדולה לצד יכולת לא מספיק טובה. זה מה שקורה כשאתה משחק עם ברכיים גמורות. בעונה הרגילה עם מעט משחקים וכמובן באינטנסיביות אחרת אז הסטט' נראות עוד טוב, בעיקר האחוז מהשדה שהיה די פסיכי. בפלייאוף אחרי עונה שלמה המספרים התחילו לרדת ולסדרת הגמר ווייד הגיע על אדים. בשני המשחקים האחרונים בסדרת הגמר ווייד לא תרם כמעט כלום, חוץ מלהחטיא. 10.5 נק' למשחק ב-28%, כשהוא לוקח 12.5 זריקות למשחק. כמובן שניתן לחשוב שווייד היה חלש, אבל ללברון ברור שהייתה עזרה, כי היה את הכוכב השלישי, כריס בוש. אז זהו שלא. בוש לא השפיע הרבה מדי באותם 2 משחקים. 12.5 נק', כשהוא זורק את אותה כמות זריקות של ווייד. הדבר העצוב ביותר שבניגוד לווייד ששני המשחקים האחרונים היו פחות טובים משמעותית מ-3 המשחקים הראשונים, כריס בוש שמר פחות או יותר על אותה רמה. את הסדרה הוא סיים עם 14 נק', הקלע השני אחרי לברון. ההיט קלעו באותה סדרה 91.8 נק' למשחק (לא עברו את ה-100 באף משחק), לברון קלע 28.2 נק' (את האחוזים הפסיכיים כבר ציינתי, אבל בכל זאת - 57.1% מהשדה, 51% מהשלוש עם כמעט 3 שלשות למשחק), 30% מסך הנק' של ההיט.
סתם לשם השוואה, את הסדרה שבה ההיט ניצחו שנה קודם, שלברון לא התבזה בה ואפילו היה בסדר גם לפי הסטנדרטים של פלאש ומאסטר לברון סיים עם 25.3 נק', 44.7% מהשדה, 35.3% מהשלוש (נפילה עצומה מהממוצעים בעונה הרגילה). ההיט קלעו 97 נק', כלומר לברון קלע 26% מהנק'. מעניין מה היו אומרים אם הנס של ריי אלן לא היה קורה וההיט היו מפסידים את הסדרה ב-6 משחקים. בעיני, כמו שרשמתי קודם הסדרה של 2013 הייתה בעייתית. 3 משחקים ראשונים לברון נראה נורא, די המשך של 2011. ב-4 המשחקים האחרונים לברון כאילו עשה סוויץ' במוח וחזר להיות לברון הדומיננטי. ב-2014 לברון היה יותר אחיד בהופעה שלו.
לגבי כריס בוש, עוד כשהוא היה בטורונטו אני חשבתי שהמעמד שלו יותר גבוה ממה שהיכולת האמיתית שלו. נניח שבעונה השלישית שלו בוש הפך להיות הכוכב של הרפטורס, אז אפשר לסכם את 5 השנים בהם הוא הוביל את הצפון ב-2 הופעות פלייאוף שהסתיימו בסיבוב הראשון, עונה אחת בלבד עם מאזן חיובי (47 ניצ') שהרפטורס שדורגו 3 עפו מול מדורגת 6, ניו ג'רזי שסיימה עם מאזן 50%. שאר העונות היו בלוטרי, חלקן עמוק. בעונה האחרונה של בוש בטורונטו הם סיימו עם מאזן שלילי (שכחתי, במזרח החלש!!!!) ולא הגיעו לפלייאוף. ולמרות שלא החזקתי ממנו יותר מדי, בוש מאד אכזב אותי במיאמי. חשבתי שאפשר להוציא ממנו יותר התקפית. בכלל מיאמי ההיא הייתה קבוצה אפילו מעולה, אבל בקיץ 2010 הייתה הרגשה שזאת הולכת להיות קבוצה היסטורית, ברמה של הבולס ומעלה אפילו. שניים מתוך שלושת השחקנים הטובים בליגה באותן שנים ועוד אחד הגבוהים הטובים בליגה ועם צוות מסייע לא רע. זה היה רחוק מאד מכך. בוודאי שהפער הזה גם נופל על לברון.