סאבוניס כתב:
ואחרון, השחקנים המשלימים מקליבלנד ומיאמי. די באלגנטיות התעלמת מאיזה חמישה פוסטים שלי שהראו שהעונות שלהם לצד לברון אכן היו הטובות וההישגיות של רוב, אם לא כל, השחקנים שציינתי (אגב, ציינתי שמות בלי לבדוק סטטיסטיקות, רק מהזיכרון). עכשיו שים לב, כדי שלא תוכל לעוות שוב את הטענות שלי: מעולם לא גרסתי שאלו היו העונות הכי טובות שלהם מבחינת כמות הנקודות שקלעו. זה אתה שפתאום הפכת לאוהד נלהב של ממוצעים קצת גבוהים יותר בקבוצות חלשות שלא הגיעו לפלייאוף כמדד לעונות טובות/הישגיות (לעומת עונות שבהם לקחו אליפות או הגיעו לגמר הפלייאוף).
אוקיי. אז ככה. כל השיח הזה התחיל מהציטוט הבא:
סאבוניס כתב:
כל אלו שיחקו את הכדורסל הכי טוב והכי הישגי שלהם ליד לברון.
אז מצד אחד אתה גורס שהם שיחקו את הכדורסל הכי טוב שלהם לצד לברון, ומצד שני מתנער מהעונות הכי טובות שלהם ברמה הסטטיסטית ללא ה'מלך'.
אני בטוח שאדם רציני כמוך לא יסתור את עצמו בצורה עמוקה כ"כ, ולכן ישב לראות משחק אחרי משחק כדי לדעת איך צ'אלמרס ו-JR סמית' מתפקדים, הגנתית התקפית, מכיוון שמספרים זה לחלשים ובכלל לא כוונת המשורר.
הלאה. להודעה שהתכוונת אני מניח - שלא הגבתי אז:
סאבוניס כתב:
מה הנקודה שלי? ששחקנים גדולים, אולי חוץ מרכזים טהורים כמו נאש, סטוקטון וקיד, לא משפרים את הממוצעים של מי שלידם. אבל הם לוקחים קבוצות של 30% הצלחה והופכים אותן לאלופות תוך שנה שנתיים. ואחת הסיבות שהם עושים את זה היא שהרבה פעמים שחקני המשנה מקבלים את התפקיד והיוסג' הראוי והופכים ליותר יעילים.
דיברתי כבר על ביג זי והשיפור ביעילות שלו. ורז'או? בשנה שלברון עזב (2009-10) ובזו שהוא חזר (2014-15) הוא קלע בערך 9.3 למשחק ב-56% נהדרים מהשדה וב-26 דקות יעילות לערב. בארבע השנים שבאמצע הוא מן הסתם נאלץ לקחת על עצמו יותר מדי. התוצאה? 32 דקות למשחק ו-11.5 נקודות ביעילות נמוכה משמעותית (בסביבות ה-50%) בקבוצה נוראית. אז זה ההבדל הגדול שעליו דיברת? ויותר חשוב, איזה גרסא שלו הייתם מעדיפים לקבוצה שלכם?
קודם כל, אתה צריך להבין שאצל רול פליירס עונה איכותית יכולה לבוא גם ללא הצלחה קבוצתית, מכיוון שרמת ההשפעה שלהם על ההישגים היא קטנה. במיוחד בקבוצות עם 3 כוכבים.
להגיד בוא תראה איך לברון משפר את הרול פליירס, על סמך 2 אליפויות במיאמי או אחת בקליבלנד, במיוחד כשהרול פליירס נותנים מספרים פחות טובים מאשר בקבוצות אחרות, זה פשוט לא נכון.
לפי ההנחה המוזרה הזו, אדם מוריסון שיחק את הכדורסל הכי הישגי בקריירה שלו לצד קובי בריאנט ולכן מגיע לקובי הרבה קרדיט על כך. 2 אליפויות לא הולכות ברגל, בטח לעומת התקופה בשארלוט.
ועכשיו לנקודה שהיא אפילו יותר מהותית ומרגיזה בעיניי.
מה שאתה עשית כאן זה לקחת עונה אקראית אחת בקריירה של אילגאוסקאס, ו-26 משחקים שלמים (!!!!) בקריירה של ורז'או - וביססת עליהם תאוריה שלמה.
זאת באמת אחת מגניבות הדעת הגדולות שראיתי.
העונה המלאה ו"הכי הישגית" בקריירה של ורז'או לצד לברון הייתה ב-06-07 כשהוא קלע ב-47% "מרשימים מאוד" מהשדה.
בכל הריצה ללא לברון בין 2011 ל-2014 (ארבע שנים) הוא השיג אחוזים טובים יותר.
אבל רגע, חשבתי שהכדורסל ההישגי בקריירה של ורז'או בא כתוצאה מיעילות גבוהה ומספרים מרשימים לצד לברון. אז זהו שלא.
ואז הגיע משפט המחץ: "בשנה שלברון עזב (2009-10) ובזו שהוא חזר (2014-15) ורז'או קלע בערך 9.3 למשחק ב-56% נהדרים מהשדה וב-26 דקות יעילות לערב".
אז ב-2010 ורז'או "תרם" להישגיות 5.7 נק' ו-41% מזעזעים מהשדה בפוסט-סיזן - איפה שנקבעת ההישגיות. SHOCKING. (כמעט כמו אחוזי השדה בפוסט-סיזן 08 - 40% מחרידים)
ובנוגע לעונת החזרה ב-14-15 שללא בושה אני רואה כאן? אז ככה:
התאוריה של סאבוניס מבוססת על 26 משחקי עונה סדירה (!!!) וללא משחק אחד בפלייאוף (!!!) כמדד להישגיות ולכדורסל הכי טוב.
אחזור על זה שוב: 26 משחקי עונה סדירה זה מדגם מייצג לכדורסל הכי טוב בקריירה, ו-0 הופעות פלייאוף באותה עונה מעידות על הכדורסל הכי הישגי בקריירה.
וכן, אם נצא רגע מאחוזי שדה, אז ללא לברון הוא כמובן קלע יותר ולקח יותר ריבאונדים. אבל מה זה חשוב בכלל?
סאבוניס כתב:
לביג זי היו 17.2 נקודות (ב-44% מהשדה), 7.5 ריבאונדים ו-1.9 חסימות בעונת "השיא" שלו (על פיך), 2002-03, ממש לפני שלברון הגיע. שנתיים אחר כך: 16.9 נק' (47%), 8.6 ריב' ו-2.1 חסימות בקבוצה *הרבה* יותר הישגית.
אז אחרי גניבות הדעת, אחתום את הפוסט בשקר (או סתם עצלנות לבדוק לעומק, ניתן לך קרדיט)
כשסאבוניס אומר 'שנתיים אחר כך בקבוצה הרבה יותר הישגית', הוא מתכוון בעצם לעונת 04-05, בה הקאבס אפילו לא הגיעו לפלייאוף. בראבו.
בשנים בהן קליבלנד הייתה די הישגית (07, 09 ו-10') אילגאוסקאס קלע: 12 נק', 13 נק', ו-7.4 נק'. אכן "הכדורסל הטוב בקריירה" שסחף את הקבוצה להישגים.
ואף מילה על מספרי הפלייאוף שלו (שם ההישגיות נקבעת כמדומני) כדי לא להביך יותר מדי. לא את סאבוניס ולא את ביג זי החביב.